3.1. זיכרון בשכבות: דסטין ילין והנפש האנושית כמבנה ארכיאולוגי היוצר קולאז' ואסמבלאז'
אחד השימושים האיקוניים ומעוררי המחשבה ביותר באפוקסי שקוף באמנות עכשווית מגיע מדסטין ילין (Dustin Yellin). עבודותיו - במיוחד סדרת פסיכוגאוגרפיות - בנויות מעשרות פאנלים של שרף דמוי זכוכית, שכל אחד מהם מכיל קולאז'ים מנייר, איורים מדעיים ואלמנטים טבעיים. כשהם מחוברים יחד, הם יוצרים דמויות שקופות בגודל טבעי.
דסטין ילין: פסיכו -גאוגרפיות
האדם כ-קולאז'': משמעות והרהורים פסיכולוגיים
הרעיון של "האדם כקולאז'" מציג את הזהות האנושית כ-תצרף של חלקים מרובדים, לעיתים קרובות פרדוקסליים וסותרים, הנבנים מתוך חוויות, תפקידים, זכרונות ודימויים תרבותיים. זוהי תפיסה פוסט-מודרנית המערערת על קיום "אני" אחד, יציב ואחיד, ומציעה במקומו מבנה זהות נוזלית, משתנה, תלוית הקשר. לפי גישות אלה, האדם אינו מהות סגורה אלא מרחב של כוחות פנימיים וחיצוניים – כפי שהציעו פרויד ולאקאן בתיאוריהם על ריבוי הכוחות בנפש; או כפי שטענו פוקו, גרגן והראווי, שהצביעו על השפעות של הדיאלוגים החברתיים, הטכנולוגיים והתרבותיים בעיצוב העצמי. זהו קולאז' של זהויות – לא עקב חוסר יציבות פתולוגי, אלא כהכרה בכך שהזהות היא יצירה מתמשכת, מרובדת ומתעדכנת, מלאת פרדוקסים וסתירות פנימיות.
תפיסת "האדם כקולאז'" מתייחסת לרעיון שתפיסת העצמי האנושי אינה שלמה, עקבית או אחידה, אלא מורכבת מחלקים שונים ולעיתים אף סותרים – כמו קולאז' אמנותי שמורכב ממקטעים של דימויים, צבעים וטקסטורות מגוונות. זוהי פרספקטיבה פוסט-מודרנית שמערערת על הרעיון של "אני" מגובש ויציב, ומציעה במקומו תפיסה של זהות מרובדת, משתנה ותלוית הקשר.
פול ריקֵר (Paul Ricœur): הציע הבחנה בין זהות "אידנטית" (sameness) לבין זהות "עצמית" (selfhood), והצביע על כך שהאני מספר את עצמו דרך נרטיבים שונים – סותרים – המרכיבים את הזהות שלנו.
קנת' גרגן (Kenneth Gergen): בתוך הפסיכולוגיה החברתית, גרגן ניסח את המושג "העצמי המרובה" (The Saturated Self) – תפיסה של האדם בעידן הפוסט מודרני כישות רוויה בזהויות רבות, המושפעת מדיאלוגים בסביבות תרבותיות שונות.
אפוקסי בשכבות: טכניקות ורעיונות יצירתיים:
השתמשו באפוקסי כדי לבנות ציורים בזמן ובמרחב. כל שכבה יכולה לייצג רגע, מחשבה או זיכרון. כאשר הן נערמות, השכבות השקופות מספרות סיפור הנראה רק מזוויות מסוימות - כמו צילום רנטגן פסיכולוגי.
דיוקן רב מימדי ורב שכבתי של אדם: בחרו תמונת פורטרט טובה עם אור וצל חדים: תנו ל-AI להפוך אותה לביטויים שונים של אותה תמונה. למשל, הפכו את הצילום לרישום פחם, או הפכו את הצילום לציור בצבע מים. הדפיסו צילומי פורטרט מעובדים על שקפים, צקו אותם בקוביית אפוקסי כשיש ביניהם רווח של 5 ס"מ, הוסיפו תאורה מאחור.

יציקת אפוקסי: דיוקן רב מימדי ורב שכבתי של אדם
3.2. אופטיקה, פיזיקה ותפיסה: דסקיות השרף של פרד אוורסלי
פרד אוורסלי (Fred Eversley), שהוכשר כמהנדס, מביא גישה ייחודית לתכונות האופטיות של אפוקסי. עבודותיו - פסלי שרף צבעוניים, פרבוליים - מטפלים באור ובמרחב. השרף אינו הופך לנושא של דימויים אלא למסנן דינמי היוצר מבט המשתנה בצורה מתמדת. הצופה מוצא את עצמו במאבק מתמיד לחיפוש המרחק הנכון כדי ללכוד את האובייקט, אך שוב ושוב זה נשבר ומתחמק ממנו.

להרחבה בנושא וסקירת טכניקות יצירתיות, ראו שימוש באפוקסי אמנותי כעדשה ומנסרה.
התפיסה כמסנן דינמי: פילוסופיה ופסיכולוגיה
התפיסה האנושית מובנת כיום כפעולה של מסנן דינמי – אנו קולטים את העולם לא כפי שהוא "באמת", אלא דרך מבנים משתנים של גוף, תודעה, שפה ותרבות. החל מהפנומנולוגיה של מרלו-פונטי, דרך הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והפסיכואנליזה, ועד לתיאוריות עכשוויות של קוגניציה גולמית, עולה תמונה של תודעה פעילה ובוראת – כזו שמסננת, מפרשת ויוצרת מציאות פנימית משתנה. תפיסת המציאות, אם כן, אינה תהליך פסיבי אלא פעולה מתמדת של ניבוי, מיון, פרשנות ובחירה.
אדמונד הוסרל (Edmund Husserl): הדגיש שהחוויה התודעתית אינה שיקוף פסיבי של העולם, אלא אקט של כיוונון תודעתי (intentionality) – כלומר, כל תודעה היא תמיד תודעה של משהו וכוללת סינון והטייה.
מוריס מרלו-פונטי (Maurice Merleau-Ponty): הרחיב זאת לגוף החווה – וטען שהתפיסה שלנו את העולם היא גופנית ודינמית: אנו קולטים את המציאות מתוך נקודת מבט משתנה כל הזמן, דרך הגוף הפועל והנע בעולם. אין "מבט אובייקטיבי" טהור – אלא תמיד מבט חלקי, ממוקם ומתווך.
בתיאוריה הקוגניטיבית של אהרון בק (Aaron Beck): האדם תופס את העולם דרך "סכמות" – דפוסים מנטליים שנוצרו מתוך ניסיון אישי. הסכמות מסננות מידע חדש, ויוצרות הטיות קוגניטיביות שמייצרות מציאות פנימית שונה מכל אדם לאדם.
אצל אלברט אליס (Albert Ellis): תהליכי סינון מנטליים (belief systems) מכתיבים את הפרשנות – ולא הגירוי עצמו.
בתיאוריות של קוגניציה גולמית (embodied cognition) כמו של אנדי קלארק (Andy Clark) או פרנסיסקו ורלה (Francisco Varela): מודגשת העובדה שהתפיסה היא פעולה – היא לא קליטה פסיבית אלא השתתפות גופנית פעילה, שכוללת ניבוי, בדיקה, ותיקון תמידי.
שולחן אפוקסי: יציקה בצורת דסקית עדשה, הסדנה לתהליכים יצירתיים.
3.3. ארכיטקטורות בלתי נראות: רייצ'ל ווייטרד ויציקת ההיעדר
בעוד שהיא ידועה בשימושה בבטון ובטיח, רייצ'ל ווייטרד (Rachel Whiteread) השתמשה גם בשרף שקוף וצבוע בעבודותיה המוקדמות כדי ליצוק את החלל השלילי של חפצים - מדפים, אמבטיות, ספרים. השרף הופך לדרך להנכיח את הבלתי נראה.

יציקת אפוקסי: החלל הריק בתוך בקבוק חם-רייצ'ל ווייטרד
היעדר וריק בתפיסת הפסיכולוגיה העכשווית:
מושגים כמו "חלל ריק", "היעדר" ו"אין" בנפש נחקרו רבות בפסיכולוגיה כהיבטים מכוננים ולאו דווקא שליליים של החוויה האנושית. פסיכואנליטיקאים כמו דונלד וויניקוט (Donald Winnicott) ראו ב"היעדר" רגעי של סיפוק (במושג "האם המספיק טובה") כחיוני להתפתחות יכולת החשיבה, הדמיון והיצירתיות, ודיבר על "מרחב פוטנציאלי" שנוצר מתוך ה"אין" המאפשר משחק ויצירה. ווילפרד ביון (Wilfred Bion) הדגיש את חשיבות היכולת לסבול תסכול יצירתי ואי-ידיעה ("אין") כתנאי לחשיבה, ואת תהליך הפיכת חומרים נפשיים חסרי משמעות לבעלי משמעות. ז'אק לאקאן (Jacques Lacan) ראה ב"חוסר" או ב"אין" מבנה יסודי של הסובייקט, המניע את התשוקה האנושית. גם גישות אקזיסטנציאליסטיות, כמו זו של ויקטור פראנקל, התייחסו ל"ריק קיומי" כנקודת מוצא למציאת משמעות. בבסיס תפיסות אלו עומדת ההבנה שה"אין" וה"היעדר" הם מצע הכרחי לצמיחה, ליצירה ולבניית עולם פנימי עשיר.
ז'אק לאקאן (Jacques Lacan) - פסיכואנליטיקאי צרפתי:
לאקאן, שהיה שנוי במחלוקת אך בעל השפעה עצומה, התייחס ל"היעדר" כאל יסוד מכונן של הסובייקט והשפה:
החור (The Hole), התהום והחוסר (Lack): לאקאן ראה ב"חוסר" לא רק מצב של היעדר משהו, אלא כרכיב יסודי במבנה הנפש האנושית. ה"חוסר" נובע מהפילוג הראשוני של הסובייקט עם כניסתו לעולם הסמלי (השפה, התרבות) וההכרה בכך שלעולם לא נוכל לחזור למצב המיתולוגי של אחדות עם האם.
ה"חוסר" הזה, ה"אין" הקיומי הזה, הוא שמניע את התשוקה (desire) שלנו. אנו כל הזמן מנסים למלא את החור הזה דרך אובייקטים שונים (אובייקטים של תשוקה), אך לעולם לא נצליח למלא אותו לחלוטין, מכיוון שהחוסר הוא מבני. הריק הזה הוא, למעשה, המנוע של החיים הנפשיים.
הסובייקט מתוך ההיעדר: עבור לאקאן, הסובייקט האנושי מתכונן סביב היעדר. ה"אני" האמיתי שלנו נמצא ב"אין" של הדבר שאינו ניתן לביטוי מלא בשפה, ב"חור" שבמרכז הקיום.
רעיונות יצירתיים וטכניקות:
ראו טכניקות עבודה עם אפוקסי, חלל שלילי.
שולחן אפוקסי: יציקת ההיעדר, הסדנה לתהליכים יצירתיים
3.4. צבע, ריק ותשוקה: מראות השרף של אניש קאפור
אניש קאפור (Anish Kapoor), הידוע בעיקר בזכות פסלים מונומנטליים כמו שער העננים, משתמש לעתים קרובות בשרף בעבודותיו כדי ליצור חללים המזמינים השתקפות - הן כדימוי ומטאפורה והן כחוויה חושית. חלק מעבודות הקיר שלו הן צורות שרף חלקות, מלוטשות מאוד שנראות כמו פורטלים או איברים פנימיים.
השתמשו באפוקסי כדי ליצור מסתורין רפלקטיבי - משטחים חלקים ועמוקים המושכים את מבט הצופה פנימה. מקמו בתוך השרף מראה. צקו שרף שקוף בגוונים אדומים, כחולים או שחורים עמוקים היוצרים אשליות היפנוטיות של מרחב אינסופי.

אניש קאפור, שער העננים
צקו שולחנות אפוקסי ובתוכן מראות קעורות ומעוותות. הפכו את מה שנראה לכאורה בעל מימד מסוים לאשליה אופטית. השימוש במראות יכול ליצור עומק, להכפיל דימויים, להחזיר אור ואף לערער את תפיסת המציאות.
3.4.1.טכניקות ליצירת השתקפויות באפוקסי:
- יצירת אשליות עומק ואינסוף:
שימוש במראות כדי ליצור אשליה של חלל עמוק בהרבה ממה שהוא באמת.
3.4.2. הדגשה והכפלה של אובייקטים משובצים:
שימוש במראות להכפיל או להדגיש אובייקטים ספציפיים בתוך היציקה.
"הכפלה סמויה":
הטכניקה: שקעו חפץ אחד (לדוגמה, פרח בודד, מטבע ישן, חרק יבש) על גבי מראה קטנה. את המראה עם החפץ שקעו בתוך האפוקסי כך שהמראה תפנה כלפי מטה.
האפקט: מנקודות מבט מסוימות, המראה הנסתרת תשקף חלק מהאובייקט או את הסביבה, ותיצור אפקט ויזואלי מפתיע של הכפלה או המשכיות.
"קולאז' השתקפויות":
הטכניקה: חתכו מראות לחתיכות קטנות בגדלים וצורות שונות (ריבועים, משולשים, רצועות). פזרו אותן באופן אקראי או מסודר בתוך האפוקסי, כשהן פונות לכיוונים שונים. שקעו ביניהן חפצים נוספים (פנינים, נצנצים, פיגמנטים).
האפקט: כל חתיכת מראה קטנה תשקף חלק אחר מהאובייקט או מהסביבה, ותיצור "קולאז' של השתקפויות" שמשתנה עם זווית הצפייה והאור. זה יכול להיראות כמו פסיפס נוצץ.
3.4.3. משחק עם אור, צבע וטקסטורה:
שימוש במראות כדי להשפיע על האופן שבו אור משתקף ונשבר בתוך האפוקסי.
"לוכד אור":
הטכניקה: צרו יציקת אפוקסי צבעונית או מעוננת (Turbid) עם פיגמנטים שאינם שקופים לחלוטין. שקעו במקומות אסטרטגיים חתיכות מראה קטנות.
האפקט: המראות יחזירו את האור החיצוני באופן מבריק מתוך היציקה הצבעונית/כהה, וייצרו נקודות אור נוצצות שיבליטו את הטקסטורה או הצבע של האפוקסי.
"צבעים מרקדים":
הטכניקה: צרו יציקה שקופה. בצד אחד של היציקה, הצבו רצועת מראה. בצד השני, שקעו חפצים צבעוניים מאוד (לדוגמה, פרחים מיובשים בצבעים עזים, נייר צבעוני, חוטים).
האפקט: המראה תשקף את הצבעים ותגרום להם להיראות עשירים וכפולים, וליצור תחושה של צבעים "מרקדים" או נעים בתוך האפוקסי.
3.4.4. מראות כאלמנט פונקציונלי-אמנותי:
שילוב מראות בדרך שמשלבת בין שימושיות לאסתטיקה.
"מגש הגשה מהורהר":
הטכניקה: צרו מגש הגשה שטוח מאפוקסי. בתחתית המגש, שקעו לוחות מראה קטנים או חתיכות מראה מפוזרות (אפשרי גם מראה אחת גדולה).
האפקט: כל כלי או פריט המונח על המגש ישתקף, וייצור חוויה ויזואלית ייחודית בעת השימוש. זה יכול לשמש גם כבסיס דקורטיבי לאגרטלים או פסלונים.
"שולחן צד עם השתקפות":
הטכניקה: צרו פלטת שולחן (Tabletop) מאפוקסי. שקעו מראות גדולות יותר מתחת לפני השטח או בחלקים מהם.
האפקט: השולחן יהפוך ליצירת אמנות אינטראקטיבית, המשקפת את החלל סביבו או את העצמים המונחים עליו, ומשנה את מראהו בהתאם לזווית הצפייה.
3.5. מתח רך ומגע מינימליסטי: מורשתה של אווה הסה
למרות שנפטרה בשנת 1970, אווה הסה (Eva Hesse) נותרה נקודת התייחסות קריטית באמנות הציור העכשווית. היא הייתה אחת האמניות הראשונות שהשתמשו בשרפים בדרכים רכות, דו-משמעיות, מינימליסטיות. יצירותיה - עטופות, נמסות, שקופות למחצה - אתגרו את הגבריות הקשה של הפיסול שלאחר המלחמה.
Repetition Nineteen III’, 1968-אווה הסה: שימוש בשרפים בדרכים רכות, דו-משמעיות.
נזילות, רכות והכלה בתיאוריה הפסיכולוגית:
המושג של נפש רכה, נוזלית וגמישה, שלעיתים מקושר לאיכויות המזוהות באופן "נשי", בא לידי ביטוי אצל הוגים פסיכולוגיים ופילוסופיים שונים. דונלד וויניקוט (Donald Winnicott) הדגיש את חשיבות ה"החזקה", ה"אם המספיק טובה" וה"מרחב הפוטנציאלי" כסביבה מכילה, גמישה ודינמית המאפשרת התפתחות נפשית. תיאורטיקניות יחסי אובייקט פמיניסטיות כמו ננסי צ'ודורו (Nancy Chodorow) וג'סיקה בנג'מין (Jessica Benjamin) הצביעו על גבולות אגו גמישים ועל חשיבות החיבוריות וההכרה ההדדית כמאפיינים של זהות נשית ושל נפש הפתוחה לאינטראקציה ושינוי. גם גישות הומניסטיות (כמו זו של קארל רוג'רס (Carl Rogers) וטיפולים ממוקדי גוף(פסיכותרפיה גופנית) רואים בגמישות, זרימה ויכולת שינוי ותנועה, יסודות חיוניים לבריאות נפשית וצמיחה. הוגים אלו מערערים על תפיסות נוקשות של הנפש ומדגישים את יכולתה להיות פתוחה, קשורה וזורמת.
לוס איריגארי (Luce Irigaray): הוגה בין-תחומית וחוקרת בתחומי הפילוסופיה, בלשנות, פסיכואנליזה, ותיאוריה של התרבות, מדברת על "הנשיות" (ראו" פסלים של נשים: תולדות הניכור) כקשורה לריבוי, (פיזור מול מיקוד) נזילות ו"היעדר אחדות". היא מציעה תפיסה של גוף ונפש נשיים שאינם ניתנים להגדרה בקטגוריות נוקשות או דיכוטומיות גבריות-ליניאריות. היא מדגישה את ה"נוזליות" וה"פוריות" כמאפיינים נשיים מהותיים, שבהם הנפש אינה מוגדרת בגבולות ברורים אלא משתנה ומתחברת.
נזילות וגמישות-טכניקות ורעיונות יצירתיים:
השתמשו באפוקסי לא כחומר נוקשה, אלא עצבו אותו בשלב ה-ג'ל (Gel Phase): צקו אפוקסי על ניילון נצמד או ערבבו עם לטקס. לאחר שהתקשה למחצה, (בין שעה ל-3 שעות) אפשרו לו לצנוח, לשקוע, להיסדק - צרו צורות נשפכות, זורמות או ניתזות.

צקו אפוקסי על משטח גמיש כגון ניילון נצמד. תנו לאפוקסי להגיע לשלב התקשות ראשונית (Tack-Free / Touch Dry):
בשלב זה, האפוקסי אינו דביק עוד למגע, אך הוא עדיין "רך" יחסית. ניתן לגעת בו בעדינות מבלי להשאיר טביעות אצבע. הניחו אותו על חפצים או על סף שולחן או מדרגה, והאפוקסי יתעוות בהתאם לצורת המשטח.
פיסול באפוקסי בשלב הרכות למחצה
צרו תערובת אפוקסי ביחסים שונים מהמומלץ, הגדילו את כמות המקשה. התוצאה תהיה אפוקסי גמיש. הוציאו אותו מהתבנית, קשרו אותו בצורות מעניינות.
3.6. יציקות אפוקסי: שימור ותיעוד – דמיאן הירסט ורוקסי פיין
שרפים טבעיים, כלומר שרפי עץ, שימרו חרקים וצורות חיים קטנות במשך מיליוני שנים באבנים יקרות הידועות כענבר. אמנים עכשוויים וחובבים (ראו פרחים מיובשים) עושים שימוש בשרפים מלאכותיים ובעיקר באפוקסי כדרך לשימור חומרים וחפצים אורגניים. אפוקסי שקוף מזמין דיאלוג פילוסופי עמוק יותר על הקשר בין הטבעי למלאכותי, הגולמי והמעודן. הוא מאפשר לאמנים להציב אלמנטים זה לצד זה בדרכים מעוררות מחשבה ומאתגרות תפיסות.
דמיאן הירסט, "חוסר האפשרות הפיזית של המוות בתודעתו של אדם חי"
דמיאן הירסט (Damien Hirst):
הירסט, דמות מובילה בתנועת "האמנים הבריטים הצעירים" (YBAs), עבודתו של הירסט מתעמתת לעתים קרובות עם נושאים של מוות, יופי, חיים ומדע. השימוש שלו בחומרים מגוון, לעתים קרובות פרובוקטיבי, ודוחף את גבולות מה שמהווה אמנות.
שימוש בשרף/אפוקסי: למרות שאינו אמן שרף אפוקסי באופן בלעדי, הירסט מפורסם בשימושו בשרף שקוף כדי לשמר ולכסות חפצים בתוך פסליו ומיצביו. זה כולל את סדרת "היסטוריה טבעית" האייקונית שלו, שבה חיות מתות (כרישים, פרות, כבשים) משומרות בפורמלדהיד ובשלב מוקדם יותר בשרף אפוקסי. הוא גם משלב שרף ב"ציורי נקודתיים" וב"ציורי ספין" שלו לקבלת אפקט מבריק, מגן ולפעמים מעוות, תוך הדגשת המלאכותיות והשלמות של פני השטח.
השרף בעבודתו של הירסט אינו רק מדיום; זהו כלי קונספטואלי. דרכו הוא מדבר על נושאים של שימור, וניסיון להתמודדות עם אובדן, אלמוות, מלאכותיות והמבט. הגימור הקליני והטהור של השרף לעתים קרובות מנוגד בחדות לאופי האורגני או המטריד של מה שהוא עוטף, ויוצר מתח רב עוצמה.
החומר המת - פסיכולוגיה וביקורת התרבות:
המפגש עם החומר המת, השביר והמרקיב ביצירתו של הירסט הוא גופני כמעט. הוא מתכתב עם עבודתה של ג'וליה קריסטבה (Julia Kristeva), ובמיוחד מושג ה-abject, שדרכו היא מתארת את החומרים והתחושות שגורמים לנו לדחייה אך גם למשיכה: דם, ריח ריקבון, גוף נטול חיים. הירסט שואב ישירות מהתחום הזה – לא כדי לזעזע בלבד, אלא כדי לפרק את הגבולות בין העצמי לעולם, בין "אני" חי לבין "זה" מת. בדיוק באותו רגע בו אנחנו נגעלים – אנחנו גם לא יכולים להסיר את המבט. זהו רגע קריסטבאי קלאסי: גבול שמתערער (ראו אמנות התיעוב והגועל).
ובתוך כל זה מתקיימת גם ביקורת נוקבת על התרבות העכשווית – זירה שבה גם המוות הופך לסחורה, למופע, לחפץ יוקרתי. כאן משתלבת תפיסתו של מרק פישר (Mark Fisher), שטען שהעולם הקפיטליסטי מכיל כל זעזוע – כולל המוות – ומעצב אותו כחלק ממערכת ערך כלכלית. הירסט, עם יצירות שמוכרות במיליונים ונתלות בגלריות יוקרה, מדגים כיצד גם מה שנחשב פעם טאבו – כמו גופה – מתמסחר ונעטף באסתטיקה עילית. התחושה, אצל פישר, היא של עולם רגשי קפוא, שבו אפילו המוות לא מצליח לעורר תגובה אמיתית – רק צריכה.
באופן זה, הירסט פועל כגשר חי בין פסיכולוגיה, תרבות ושוק – הוא מחולל התנגשות מכוונת בין הכחשה, דחייה, ומסחור – ומכיל אותן בגוף אחד, בתוך תיבה שקופה של אפוקסי או פורמלדהיד.
רוקסי פיין (Roxy Paine): משלב שרף עם צורות אורגניות, ומחקה מערכות ביולוגיות או מעגלים טכנולוגיים. השימוש שלו בשרף מסייע בשימור הניגוד בין אלמנטים טבעיים ומלאכותיים וטכנולוגיה.
רעיונות יצירתיים וטכניקות ליציקות אפוקסי כשימור:
3.6.1. קפסולות זמן טבעיות: מחזוריות וארעיות
הרעיון הוא ללכוד רגעים או מחזורים טבעיים בתוך אפוקסי שקוף, כדי להדגיש את היופי של הטבע המתכלה ואת מעגל החיים.

יציקת אפוקסי יצירתית, מחזור החיים
"מחזור חיים":
נביטה וריקבון: יצירת סדרה של יציקות אפוקסי, כאשר כל אחת מהן מציגה שלב אחר בחיי צמח/פרי/ירק – מזרע נובט, דרך צמח צעיר, פרי בשל, ועד פרי רקוב או עלים נושרים. התוצאה תהיה סדרה ויזואלית של מחזוריות החיים והמוות.
קן ציפור עם ביצה סדוקה/גוזל: סמל לפגיעות החיים וההתחלה, משומרים ברגע כמעט טרגי או רב משמעות.
"השלל של הטבע":
אוספי חוף: קולאז' תלת-ממדי של אצות, אלמוגים קטנים, צדפים שבורים, חלקיקי עץ סחופים - כל מה שהים פלט לרגע מסוים. אפשר להוסיף חול ולשחק בשקיפויות ובצבעי האפוקסי.
שאריות יער: עלים במגוון צבעי שלכת, ענפים קטנים עם טחב, אצטרובלים, פטריות קטנות (שכבר יבשות מספיק), אולי אפילו קורי עכביש עדינים. המטרה היא לשמר חתיכת יער בזמן.
שלבו שרף עם חומרים שבירים וחולפים - פטריות מיובשות, מתכת חלודה, חוטים - ותלו אותם בזמן. אפוקסי הופך כאן לחומר משמר ביולוגי, מטאפורה לחיכוך בין טכנולוגיה לדעיכה.
שרף אפוקסי עם חומרים שבירים וחולפים
שימוש באפוקסי כדי לשמר היבטים של הגוף או מה שנוצר ממנו, תוך התייחסות לזמן, זיכרון ומיתולוגיה אישית (ראו הריון באמנות).
"שחרור מהעבר":
גזירי שיער וציפורניים (של אדם קרוב/חיות מחמד אהובות): לשמר חלק מהאדם או היצור החי, כמעין זיכרון מוחשי, אולי כמעין תכשיט או אובייקט ביתי קטן. אפשר לשלב מספר סוגי שיער או ציפורניים כדי ליצור "קולאז' משפחתי".
שן חלב/שן בינה/שיער ראשון של תינוק, חלב אם: לשמר את אבני הדרך הגופניות הללו, שכל אחת מהן מסמלת שלב התפתחותי, בתוך אובייקט אמנותי.
"הטמעה ביולוגית":
טביעת אצבע ביומטרית: לקחת טביעת אצבע בתלת-מימד (למשל עם חומר עדין שמתקשה) ולשמר אותה בתוך אפוקסי. סמל לזהות אישית ואוטנטיות.
פיסות של עור לאחר החלפת עור (למשל של זוחלים) או נשל של חרקים: שימור של חלקים שהגוף "זרק", המדגישים את תהליכי ההתחדשות וההתפתחות.
- ארכיון קולינרי ויומיומי: אוכל וצריכה
התייחסות לפן היומיומי, לצריכה ולזמניות של אוכל, תוך הענקת לו מעמד של נצח או אובייקט אמנותי.
"שאריות מהשולחן":
קליפות פרי יבשות ומעוצבות: קליפות תפוז, לימון או אשכולית שעוצבו באופן אמנותי או פשוט נשמרו בצורתן הטבעית, משמרות ניחוח וזיכרון.
שאריות קפה/תה: משקעי קפה יבשים בתבנית מסוימת, או עלי תה יבשים. אפשר לשלב אותם עם גרגרים של קפה או עלי תה טריים.
פרוסות לחם שרופות/מתייבשות: כסמל לשפע, למחסור, או לזמן חולף.
"גן ירק נצחי":
פרוסות ירקות/פירות מיובשות: פרוסות דקות של לימון, תפוז, תפוח, או ירקות כמו בצל/גזר – משמרות את הצבע והצורה, עם אפקט כמעט שקוף.
זרעי ירקות/פירות: לשמר אוסף של זרעים שונים (אבטיח, דלעת, עגבנייה) בתוך האפוקסי. סמל לחיים פוטנציאליים ולאוצר הטמון בטבע.
- אובייקטים סמליים: זיכרון ותרבות
לשמר אובייקטים בעלי משמעות סמלית, אישית או תרבותית.
"זיכרונות מיובשים":
זר פרחים של אירוע חשוב: לשמר זר כלה, זר אבל, או זר שהתקבל באירוע מיוחד. אפשר לפרק את הפרחים, לייבש אותם ולשבץ אותם ביציקה.
פתקי אהבה/מכתבים ישנים (או חלקים מהם): לשמר פתקים או מכתבים שכתבו בני זוג, ילדים, או חברים, כזיכרון נצחי של רגע או תקופה.
מכתבים או יומנים מוכתמים בדם או דמעות (סימולציה) “זיכרון ביולוגי”: דף נייר עם טביעות רגש ביולוגיות-נרטיביות, יצוק כחפץ קדוש. רגשות כאובייקט שימור.
"שבבי היסטוריה":
3.7. קיטש, מודרניזם ופלסטיק – אנסלם רייל
אנסלם רייל (Anselm Reyle), אמן גרמני, משתמש לעתים קרובות באפוקסי שקוף ולעתים קרובות בצבעים עזים בעבודותיו, שלעיתים קרובות משחקות עם רעיונות של קיטש, זוהר וחומרים תעשייתיים. השימוש שלו באפוקסי מעודד אותנו לחשוב על:
הגבהת וחשיפת היומיום: על ידי עטיפת שאריות תעשייתיות, חפצים שנמצאו או אפילו אלמנטים של ניאון בשכבה מבריקה וטהורה של אפוקסי, רייל הופך את ה"מכוער" או ה"יומיומי" לאובייקטים של אמנות גבוהה, וכופה הערכה מחודשת של יופיים או כיעורם הטבועים. (ראו-קונס, גובר, נאומן, קיקי סמית, איי ווי, יוני פאיק)
השוואת מרקמים וטקסטורות: הברק החלק הסינתטי של האפוקסי מנוגד לעתים קרובות בחדות למרקמים המחוספסים, האורגניים או התעשייתיים שהוא עוטף או מקיים איתם אינטראקציה, ויוצר מתח ויזואלי משכנע.
ברק מלאכותי: משטחי האפוקסי הזוהרים לעתים קרובות של רייל מדגישים את קסם האור המלאכותי ושלמות סינתטית, ומעוררים שאלות לגבי אותנטיות וטבע היופי בעולם מודרני, תעשייתי, ממוסחר.
משטחי האפוקסי הזוהרים לעתים קרובות של אנסלם רייל מדגישים את קסם האור המלאכותי ושלמות סינתטית.
הוגים ופסיכולוגים על הנפש בעידן המסחור והקיטש:
המסחור והצריכה ההמונית יצרו חברה שבה ערכם של דברים נקבע לעיתים קרובות על פי יכולתם להימכר או להיות נרכשים, ולא על פי מהותם הפנימית. הקיטש, כביטוי אסתטי של מסחור זה, משקף חוסר אותנטיות, רגשנות יתר ופורמולות ריקות מתוכן. הקיטש אינו שוליים תרבותיים, אלא ליבה של עידן רגשי עייף, שבו הנפש מוצאת מפלט לא במשמעות – אלא בדימוי מידי.
הנפש המודרנית בעידן הנוכחי מתמודדת עם עומס רגשי ואסתטי שנוצר על ידי תרבות צרכנית ממוסחרת, השואפת לרגש מידי ולהשתקפות תמידית. החוקרים מציגים את הקיטש לא כבעיה אסתטית בלבד, אלא כמנגנון פסיכולוגי-תרבותי עמוק. הוא מספק עונג רגשי, תחושת ביטחון ושייכות בעידן של חוסר ודאות קיומי, אך גם מרדד את החוויה הפנימית והיכולת לחוות מורכבות אמיתית.
הוגים כמו ליפובצקי (Lipovetsky) ושרואה רואים בקיטש ביטוי של "היפר-מודרניות" – תקופה שבה תרבות הראווה, הרגש המוגזם והנוסטלגיה הממותגת שולטים בשיח, במיוחד ברשתות החברתיות. מאמרים פסיכולוגיים מצביעים על כך שהקיטש מנוגד לרווחה נפשית עמוקה: הוא מקל על המוח לזמן קצר, אך מחליש את היכולת לבניית משמעות וזהות יציבה.
במקביל, המדיה החברתית מתפקדת כזירת העצמה של הקיטש – שם ה"עצמי" הופך למותג, רגשות הופכים לתוכן, וההשתקפות הדיגיטלית מחליפה חוויה ממשית. מחקרים מציינים את הפער שבין האותנטי לבין הדימוי, ואת העומס הנפשי שנוצר בעקבות חיים בתוך מרחב רדוד מבחינה קוגניטיבית ורגשית.
הוגים כאדורנו (Adorno) ובודריאר (Baudrillard) מוצבים כרקע פילוסופי קריטי: הראשון תוקף את תרבות ההמונים כמנוונת תודעה, בעוד השני טוען שהעולם נהפך ל"סימולקרה" – בו הדימוי מחליף את המציאות. גם כתיבה פסיכולוגית עדכנית מתארת את הקיטש כהתניה רגשית שמטרתה לאפשר התחברות פשוטה, אך רדודה, לעולם.
בהשראת עבודתו של האמן הגרמני אנסלם רייל, ניתן לחשוב על שלל טכניקות יצירתיות לשילוב חומרים קיטשיים באפוקסי – תוך חקירת הגבול בין המלאכותי ליומיומי, בין "זוהר נמוך" לאמנות גבוהה. רייל מציע פרספקטיבה עכשווית שבה מה ש"נחשב נחות" מקבל הילה מהופכת, ומזמין את הצופה לבחון מחדש את קוד היופי בעידן של צרכנות, סינתטיות ודימוי.
טכניקות יצירתיות לשילוב חומרים קיטשיים באפוקסי – בעקבות רייל:
שילוב חומרים הנחשבים ל"קיטשיים" או "יומיומיים" ביציקות אפוקסי, בדומה לאנסלם רייל (Anselm Reyle), הוא טכניקה יצירתית המאפשרת לחקור את גבולות האמנות, היופי והאותנטיות. העבודה עם אפוקסי שקוף וצבעוני מעניקה לחפצים אלו הילה של יוקרה, משמרת אותם ומציבה אותם באור חדש, תוך התייחסות לזוהר מלאכותי ולמתח בין הטבעי לסינתטי.
הנה רעיונות וטכניקות יצירתיות לשילוב חומרים קיטשיים ביציקות אפוקסי, בהשראת עבודתו של רייל:
שולחן אפוקסי. יציקה שבתוכה נייר אלומיניום צבעוני, הסדנה לתהליכים יצירתיים.
העלאת היומיום: מלכלוך לזוהר
הרעיון הוא להפוך חפצים פשוטים, נפוצים, ואף "מכוערים" או מתכלים, לאובייקטים אמנותיים נצחיים באמצעות האפוקסי.
"הילת הפסולת":
טכניקה: אספו שאריות תעשייתיות או חפצים "מנודים" – חלקי פלסטיק שבורים, שבבי מתכת חלודים, קופסאות שימורים מעוכות, ניירות עטיפה זוהרים, שאריות חוטים או כבלים. סדרו אותם בקומפוזיציה מעניינת בתוך תבנית. צקו אפוקסי שקוף לחלוטין או בעל גוון עדין וזוהר (למשל, ורוד פלורסנט שקוף, ירוק ליים).
"הדר הנוצץ של הפשוט":
טכניקה: השתמשו בחפצי קיטש קלאסיים – פסלונים קטנים מפלסטיק (למשל, דמויות מצוירות, חיות חמודות, גמדי גינה), פרחי פלסטיק, כדורי תאורה זולים, בובות טרול, פייטים או חרוזים צבעוניים, פקקים של בקבוקי בירה. צרו מהם קומפוזיציות דחוסות או מפוזרות. עטפו באפוקסי בגימור מבריק במיוחד, אולי עם תוספת עדינה של נצנצים או פיגמנט פנינה.
האפקט: האפוקסי משמר את החפצים האלו במעין "מוזיאון זוטא" של קיטש, מעלה אותם ממעמד של "זול" ל"אובייקט אמנותי מעורר מחשבה", ומדגיש את הברק המלאכותי והיופי השטחי שלהם.
"ניאון בתוך הקרח":
טכניקה: שקעו חלקי ניאון (שבורים או שלמים, אך לא פעילים), או חוטי LED דקים, בתוך קוביות או צורות גאומטריות של אפוקסי שקוף.
האפקט: האפוקסי יוצר מעין "קרח" שבו נלכד זוהר מלאכותי, ומדגיש את הניגוד בין השקיפות והקרירות של האפוקסי לבין הצבעים העזים והתאורה הפוטנציאלית של הניאון.
שיבוץ פריטים מהתרבות הפופולרית: עיתונים, קומיקס, מדבקות, סליים, חפצי מאנגה או ברבי – כל מה שמזוהה עם דימוי קל, ילדותי או נחות תרבותית. האפוקסי מקפיא אותם בזמן ומעניק הקשר רציני ומוזיאוני.
הצמדת מרקמים: מבריק מול מחוספס
משחק בין המרקם החלק, הסינתטי והמבריק של האפוקסי לבין המרקמים המחוספסים, האורגניים או התעשייתיים של החומרים המשובצים.
"קפוא בבד":
טכניקה: השתמשו בבדים בעלי טקסטורות עשירות או מנוגדות – תחרה עדינה, יוטה גסה, משי חלק, או שאריות בגדי ג'ינס עם תפרים בולטים. טבלו חלקית או לחלוטין את הבדים באפוקסי. ניתן גם "לקמט" את הבד לפני היציקה כדי להגביר את אפקט המרקם.
האפקט: האפוקסי משמר את הבד בצורתו, אך מעניק לו קשיחות וברק, ומדגיש את הניגוד בין רכות הבד המקורית לקשיחות הסינתטית החדשה. זהו משחק על תעתוע החושים (ראו: פיסול בבד).
טקסטיל קיטשי מוטבע ביציקת אפוקסי: בד סאטן, טול, פאייטים, ריפודים פרחוניים – מוטבעים חלקית באפוקסי. הטקסטורה הרכה לכודה בתוך שכבת שרף חלקה וקרה. נוצר מתח חזותי ומישושי בין הרוך הפנימי לקשיות הציפוי.
ברק מלאכותי: האסתטיקה של הסינתטי
שכבות צבע אקרילי זרחני או מטאלי לפני או אחרי יציקת האפוקסי: שפיכה או טפטוף של צבעים זרחניים, מטאליים או רוויים. אלו מאפשרים השתקפויות פנימיות ושכבות אור המייצרות תחושת עומק קיטשי, תוך השפעה חזקה של "הייפר-גלאם".
קיטש ונוסטלגיה כזיכרון וכביקורת:
"ארכיון הזיכרון הקיטשי":
טכניקה: שקעו חפצים קיטשיים המזוהים עם תקופה מסוימת או זיכרון אישי (ממתקים עטופים, צעצועי ילדות, גלויות נוף פשוטות, תכשיטי פלסטיק זולים).
האפקט: האפוקסי משמש ככלי לשימור נוסטלגיה וזיכרונות ילדות, תוך העלאת שאלות על מה שאנו בוחרים לשמר ומה אנו מעריכים. הקיטש הופך לחלק מזיכרון קולקטיבי.
"ביקורת צרכנית":
טכניקה: צרו יציקות גדולות של אפוקסי המכילות מספר רב של מוצרי צריכה חד פעמיים (מכסים של בקבוקים, שקיות פלסטיק, קשיות, עטיפות חטיפים).
האפקט: הצגת כמויות אדירות של פסולת צריכה בצורה "אמנותית" ובתוך חומר עמיד יכולה להוות ביקורת חזקה על חברת השפע והבזבוז, תוך שימוש ביופי המלאכותי של האפוקסי כדי להבליט את הבעיה.
הצגת טכנולוגיה מתיישנת: הטבעה של חפצים כמו כרטיסי SIM ישנים, ג'ויסטיקים, מסכים קטנים, כבלים. יוצרת תחושת קיטש טכנולוגי – נוסטלגיה מסחרית מעוותת.
3.8. זהות, מקום, זיכרון: הקשחה והקפאה – דו הו סו (Do Ho Suh)
דו הו סו (Do Ho Suh), אמן דרום קוריאני, ידוע בעבודותיו המורכבות והעדינות החוקרות נושאי זהות, בית ושייכות. הוא מקשיח בדים בעזרת שרף אפוקסי ויוצר מבנים "קפואים" (כמו מבני בד הגזה השקופים שלו). הגישה שלו ללכידת מרחבים וזיכרונות באמצעות חומרים שקופים וצורות עדינות מהדהדת את הפוטנציאל של אפוקסי ככלי לשימור וליצירת "נוכחות של העדר". עבודותיו מזמינות התבוננות בחללים "בלתי נראים" ובטביעות רגל של חוויות אישיות וקולקטיביות (ראו: אפוקסי בשילוב עם בד).
בד מוקשח באפוקסי -דו הו סו.
3.9. הפשטה ודה קונסטרוקציה – אבסטרקט ביומורפי: טוני קראג (Tony Cragg)
טוני קראג (Tony Cragg), פסל בריטי בולט, יוצר עבודות דינמיות וזורמות החוקרות את היחסים בין צורה, חומר ותנועה. אף שקראג ידוע בעיקר בפיסול בחומרים כמו עץ, אבן וברונזה, הוא משתמש לעיתים באפוקסי (לרוב בצורתו הצבעונית והמלוטשת) כדי ליצור משטחים זוהרים וצורות אורגניות, המדגישים את נזילות החומר ואת המעברים בין צורות מופשטות לדימויים פיגורטיביים.
השימוש של טוני קראג באפוקסי מאפשר לו להשיג ברק סינתטי ועומק צבעוני המעצים את האשליה של תנועה ואת המורכבות החומרית של יצירותיו.