פסיכולוג מומלץ ראשון לציון: הסיפורים שאנחנו מספרים, ואלו המספרים אותנו.

שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

פסיכולוג מומלץ ראשון לציון

"אמרתי שאף שהסיפור שלה מרמז כביכול שחיי אנוש נשלטים בידי חוקי נרטיב ובידי מושגי השכר והעונש שהנרטיב טוען לקיומם. בעצם הפרשנות שלה היא שיוצרת את האשליה הזאת. במילים אחרות, הגירושים של בני הזוג לא קשורים כלל לקנאתה הסודית ולכמיהתה למפלתם, אלא כישרון הסיפור שלה-שכפי שאמרתי השפיע עלי לפני שנים רבות-הוא שגורם לה להבחין בחותם שהיא מטביעה על המתרחש סביבה. אך החשד שכמיהותיה מעצבות את חייהם של אחרים ואף גורמות להם סבל כנראה לא מעורר בה רגשות אשם. "זה רעיון מעניין", אמרתי, "שהדחף הנרטיבי שלנו נובע מהרצון להימנע מאשמה, ולא מהצורך לחבר דברים ולצקת בהם משמעות, כפי שנהוג לחשוב. במילים אחרות זוהי אסטרטגיה מחושבת שנועדה להסיר מעלינו את האחריות,"

"אבל את האמנת לסיפור שלי לפני שנים," היא אמרה, "למרות שלא ציפיתי שתאמיני לו, רק רציתי לעורר קנאה כדי שאני עצמי אשלים עם החיים שלי."

קודוס-רייצ'ל קאסק

פסיכולוגים ברחובות

חוגי פיסול, אפוקסי יציקה.-הפסיכולוגיה של סיפור איוב.

 "הדרך שבה אנשים בוחרים לספר את סיפורי חייהם, לאחרים, ובעיקר - לעצמם, כמעט תמיד כוללת מבנה מתח סיפורי. כשאתה מספר את הסיפור של איך הפכת להיות למי שאתה, ושל מי שאתה בדרך להיות, הסיפור עצמו הופך לחלק ממי שאתה. "סיפורי חיים אינם משקפים רק אישיות. הם האישיות, או ליתר דיוק, הם חלקים חשובים באישיות, יחד עם חלקים אחרים, כמו תכונות, נטיות, מטרות וערכים", כותב דן מקאדמס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, יחד עם אריקה מנצ'ק, בפרק. עבור APA Handbook של אישיות ופסיכולוגיה חברתית (APA Handbook of Personality and Social Psychology)

 על פי הפסיכולוגיה הנרטיבית, סיפור חייו של אדם אינו ביוגרפיה וויקיפדית, רשימה של העובדות והאירועים של חייו, אלא הדרך שבה אדם משלב את העובדות והאירועים הללו באופן פנימי - בוחר אותם ושוזר אותם כדי ליצור משמעות. הנרטיב הזה הופך לצורה של זהות, שבה הדברים שאדם בוחר לכלול בסיפור, והדרך שבה הוא מספר אותו, יכולים גם לשקף וגם לעצב את מי שהוא. סיפור חיים לא מספר רק מה קרה, הוא אומר למה זה היה חשוב, מה זה אומר עבור מי שאתה, עבור מי שתהפוך להיות ולמה שיקרה לך אחר כך.

פסיכולוג בתל אביב, טיפול פסיכולוגי בתל אביב

חוג פיסול קרמי-טיפול פסיכולוגי בגישה נרטיבית

לפעמים במקרים של אוטיזם קיצוני, אנשים לא בונים מבנה נרטיבי לחייהם", אומר ג'ונתן אדלר, עוזר פרופסור לפסיכולוגיה במכללה להנדסה אולין, "אבל מצב ברירת המחדל של הקוגניציה האנושית הוא מצב נרטיבי".

כשאנשים מספרים לאחרים על עצמם, הם חייבים לעשות זאת בצורה נרטיבית - רק כך בני אדם מתקשרים. אבל כשאנשים חושבים על חייהם בינם לבין עצמם, האם זה תמיד נעשה בצורה נרטיבית, עם עלילה שמובילה מנקודה אחת לאחרת?

האם יתכן שיהיה אדם עם סיפור חיים שהוא בכלל לא סיפור, אלא סוג אחר של ייצוג, הרבה יותר מפורק, ולא עלילתי של קיומו?

גם אם אנחנו, כפי שניסח זאת הסופר יונתן גוטשל, כמין -" יצורים מספרי סיפורים", מה זה אומר על השוני בן אדם אחד למשנהו? לא רק שיש הבדלים אינדיבידואליים באופן שבו אנשים חושבים על הסיפורים שלהם, יש שונות עצומה במידת העיסוק שלהם בנרטיב סיפורי מלכתחילה.

פסיכולוג בראשון לציון,טיפול פסיכולוגי בראשון לציון

קורס ציור: פיקאסו-רישומי המינותארוס, הפסיכולוגיה של הסיפור.

"יש אנשים שכותבים יומנים והם מאוד אינטרוספקטיביים , ויש אנשים שכלל לא", כותבת קייט מקלין, פרופסור חבר לפסיכולוגיה באוניברסיטת ווסטרן וושינגטון.

עם זאת, חוקרים משוכנעים שגם אם זה לא לחלוטין  אוניברסלי לראות את החיים כסיפור, זה לפחות נפוץ ביותר.

"אני חושבת  שהמכנה המשותף למבוגרים נורמליים ובריאים הוא שכולם יכולים ליצור סיפור חיים", אומרת מונישה פסופתי , פרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת יוטה במחקריה  "כדי לקיים מערכות יחסים, כולנו היינו צריכים לספר חלקים קטנים מהסיפור שלנו. ולכן קשה להיות בן אדם ולקיים מערכות יחסים בלי שתהיה גרסה כלשהי של סיפור חיים המרחפת סביבנו".

אבל החיים רק לעתים רחוקות מתרחשים על פי ההתקדמות העלילה ההגיונית שבה רוב הסיפורים - לפחות הסיפורים הטובים - עושים.  אז אולי סיפור אינו  שיטת מסגור המתאימה לכאוס של החיים?

"החיים מורכבים להפליא, יש המון דברים שקורים בסביבה שלנו ובחיים שלנו בכל רגע, וכדי להחזיק בחוויה שלנו, אנחנו צריכים לתת לה משמעות", כותב, אומר אדלר. "הדרך שבה אנחנו עושים זאת היא על ידי הבניית חיינו כסיפורים."

זו לא משימה פשוטה. חיינו שבורים להמוני סיפורים, שמצטלבים, מתפצלים וסותרים זה את זה, אנחנו מלאים במיקרו-סיפורים של אירועים ספציפיים. וכדי ליצור סיפור חיים באמת, אנחנו צריכים להשתמש במה שהחוקרים מכנים "היגיון אוטוביוגרפי" לגבי האירועים - "זיהוי לקחים שנלמדו או תובנות שנרכשו בחוויות חיים, כדי לסמן התפתחות או צמיחה באמצעות רצפים של סצנות, וכדי להראות כיצד פרקי חיים ספציפיים ממחישים אמיתות מתמשכות לגבי העצמי", כותבים מקאדמס ומנצ'אק.

"סיפורים לא חייבים להיות פשוטים, כמו נרטיבים מסוג אגדה", אומר מקאדמס. "הם יכולים להיות מסובכים. הם  יכולים להיות כמו זרם התודעה של ג'יימס ג'ויס".

פסיכולוג ברחובות

יציקת פסל אפוקסי-סדנאות אפוקסי- הפסיכולוגיה של הסיפור.

 אנשים לוקחים את הסיפורים המקיפים אותם - סיפורים בדיוניים, סרטים, כתבות חדשותיות, אנקדוטות משפחתיות - ואז מזדהים איתם ושואלים מהם תפיסות עצמיות משלהם. זו רצועת מוביוס: סיפורים הם החיים, החיים הם סיפורים.

עם זאת, אנשים לא כותבים את סיפורי חייהם מלידה. ליכולת ליצור נרטיב חיים לוקח קצת זמן להבשיל - תהליך ההתפתחות מעניק  עדיפות לנושאים  כהליכה, דיבור וקביעות אובייקט. ילדים צעירים יכולים לספר סיפורים על אירועים בודדים, בהדרכה, וחלק ניכר מגיל ההתבגרות מוקדש ללימוד "מה נכנס לסיפור... ומה עושה סיפור טוב מלכתחילה", אומרת פאסופתי. "אני לא יודעת כמה זמן בילית עם  ילדים קטנים, אבל הם באמת לא מבינים את זה. יש לי ילד שבאמת יכול לבלות שעה בלספר לך על מיינקראפט." דרך חברים, משפחה וסיפורת, ילדים לומדים מה אחרים מחשיבים כסיפור טוב - ושליכולת ליצור  חוט עלילתי  טוב יש ערך חברתי. כמי שעוסק בטיפול פסיכולוגי אני יכול להעיד שיש גם אנשים בוגרים המעבירים תחושה דומה, תחושה של יותר מידי עצים ומעט מידי יער. הליכה לאיבוד באין ספור דיווחים על פרטים שלא מתגבשים לכלל עלילה תקשורתית. לעיתים החשש לעשות סדר ומיון הוא החשש ממשה שמתחבא מאחוריו. החשש לראות את מי שאתה.

טיפול פסיכולוגי בטלפון, טיפול נפשי און ליין

פיסול ברשת: הפסיכולוגיה של הסיפורים

רק בשנות העשרה המאוחרות ובשנות הבגרות הראשונות יכולת בניית הסיפור באמת גוברת- כי עד אז בני אדם מפתחים  כמה מהכלים הקוגניטיביים שהם צריכים כדי ליצור סיפור חיים קוהרנטי. אלה כוללים קוהרנטיות סיבתית - היכולת לתאר כיצד אירוע אחד הוביל לאחר - וקוהרנטיות נושאית - היכולת לזהות ערכים ומוטיבים כוללים שחוזרים על עצמם לאורך הסיפור.

 במחקר שניתח את סיפורי חייהם של בני 8, 12, 16 ו-20, נמצא כי סוגים אלה של קוהרנטיות גדלים עם הגיל. ככל שאנו מתבגרים סיפור החיים שלנו עשוי להיות יציב ונוקשה יותר . במחקר שערך  מקלין, למבוגרים יותר הייתה קוהרנטיות נושאית יותר, והם סיפרו יותר סיפורים על יציבות, בעוד שצעירים נטו לספר יותר סיפורים על שינוי.

מקאדמס תופס התפתחות זו כריבוד של שלושה היבטים של העצמי:

כמעט מלידה, אנשים הם "שחקנים". יש להם תכונות אישיות, הם מקיימים אינטראקציה עם העולם, יש להם תפקידי משחק שבמידה רבה כבר נכתבו  - בת, אחות קטנה וכ'. כשהם מתבגרים מספיק כדי שיהיו להם מטרות, הם הופכים גם "מפעילים" agents)- עדיין ממלאים את התפקידים שלהם ומקיימים אינטראקציה עם העולם, אך גם מקבלים החלטות וממלאים בתוכן במידה מסוימת את התפקיד שלהם מתוך תקווה להפיק תוצאות רצויות. והרובד האחרון הוא זה של "המחבר" או היוצר author-, כאשר אנשים מתחילים לאגד רעיונות על העתיד עם חוויות מהעבר ומההווה כדי ליצור עצמי נרטיבי מוכלל .מסלול התפתחות זה יכול גם להסביר מדוע אנשים נהנים מסוגים שונים של סיפורים בדיוניים בגילאים שונים. "כשאתה ילד, העניין  בעיקר קשור לעלילה", אומר מקאדמס. "זה קורה וזה קורה. אתה לא מכוון לרעיון של דמות המתפתחת". כך, אולי, אנו נמשכים  בגיל זה לדמויות קומיקס שלעולם לא מזדקנות. כשאנו מתבגרים סוג אחר של סיפורים מעניין אותנו. א.ב. יהושע המאוחר שונה בצורה מהותית מהסיפורים שכתב בגיל צעיר. "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת"  של שלמה ארצי בגיל בוגר שונה מ"שוטי שוטי ספינתי" שנקרא בעצם "כשאהיה גדול"

פסיכולוג בנס ציונה, טיפול פסיכולוגי בנס ציונה

קורס פיסול נס ציונה-הפסיכולוגיה של הסיפור.

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו מושפעים לא רק מעצמנו. אנחנו מפתחים סגנון סיפור דרך השפעות סביבתיות ותרבותיות. סדרות סקנדינביות שונות מסדרות אנגליות ואמריקאיות. אפשר להגיד לזכות נטפליקס שהיא חושפת אותנו לצורות סיפור חדשות ולגיבורים מסוגים שונים. חלק גדול מהמלחמה הפמיניסטית למשל-היא על יצירת נרטיבים בהם נשים יוצאות מתפקידים של יפיפיות רדומות המוצלות על ידי נסיך על סוס לבן לכאלו שיש להן תפקידים פעילים (גם מבחינה מינית) כמו בפליבג  או בגשר השוודי.

 נראה שהדרך שבה אנשים מספרים חוויות לאחרים מעצבת את הדרך שבה הם זוכרים בסופו של דבר את האירועים האלה. על פי המחקר של פאסופתי, זה קורה בכמה דרכים. האחת היא שאנשים מתאימים את הסיפורים שהם מספרים לקהל שלהם ולהקשר. השני הוא שמעשה הסיפור הוא חזרה על הסיפור, אומרת פאסופתי. "וחזרה מחזקת את הקשרים בין פיסות מידע מסוימות בראש שלך ומפחיתה את הקשרים בין עובדות אחרות. הדברים שאני מספרת לכם הופכים ליותר נגישים בזיכרון  ובלתי נשכחים עבורי. אלו יכולות להיות השפעות די מתמשכות."

 כמו שיש השלכות לסיפור על משהו , יש השלכות לאי-סיפור. אם אנחנו מפחדים מהאופן שבו אנשים עלולים להגיב לסיפור, ואנחנו שומרים אותו לעצמנו, סביר להניח שנחמיץ  את האפשרות להעשרה ולהבנה חדשה שמגיעה בדיאלוג . מאזין "עשוי להציג לך עובדות אחרות  לחשוב עליהם, או אולי להראות לך  שהדבר הזה שחשבתם שהוא נורא הוא למעשה לא עניין גדול. זו דרך ליצור זיכרון עשיר ומשוכלל יותר", אומרת פאסופתי. אם לא תספר, "הזיכרון שלך לאותו אירוע עשוי להיות פחות גמיש ולתת לך פחות סיכוי לצמיחה." זו בעצם הנחת היסוד של כל טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה על ידי שיחה.

המשך כאן-הגישה הנרטיבית