פסיכולוג קליני מומלץ ברחובות-פסיכותרפיה יצירתית
מרכזה של הפסיכותרפיה שאני מאמין בה הוא התהליך היצירתי. כשאני מדבר על יצירתיות אין בכוונתי רק למה שאנחנו קוראים יצירתיות אמנותית. (על אף שאכן בכובעי השני- אני בדיוק עוסק בכך) אלא לאותה יכולת נפשית ליצירת משהו חדש בתוכנו וגם בחוץ בעולם המציאותי, להיות בתנועה, ולהשתנות. ליצור את עצמנו מחדש ולהרגיש חיים. אבל מדובר על יותר מזה. אם סוגי טיפול נפשי אחרים מתיימרים לרפא סימפטומים או כאבים, המטרה של התהליך הפסיכותרפי היצירתי היא ללמוד לבנות כלי עבודה נפשיים.
אבל אדם בא לטיפול בגלל כאב נפשי, בגלל שהוא לא יכול יותר, בגלל שיש בעיה אמתית.
כן, הכאב הנפשי אכן מאותת שיש בעיה, אולי לכן הוא קיים. אזעקה מחרישת אוזניים שבר, קיר, אי אפשר להמשיך.
לתת קול לכאב הזה, להבין אותו, לתת קול ומקום , כדי שנוכל לבטא אותו ואת עצמנו- זה השלב הראשון בכל תהליך ריפוי. והקול והמילים הללו חייבים להיות מדויקים ונכונים לרגע הזה. אני גם מאמין שהם חייבים להיות כאלו שאנחנו מרגישים שאנו יצרנו. שאנחנו מרגישים שהם שלנו. הקשבה לעצמנו או לאחרים-אינה תהליך פשוט או פסיבי. הקשבה בפני עצמה גם היא תהליך יצירתי. " למעשה לא היו לנו את הרגשות שאמרנו שיש לנו עד שלא אמרנו אותם. לפחות לי לא היו , לנסח אותם היה להמציא אותם, כך הם הפכו שלי" -פיליפ רות- "היה שלום קולומבוס."
זהו השלב הראשון בתחושת שליטה במציאות הנפשית. הקשבה, זה גם מה שמאפשר שינוי. התהליך הזה מצריך שני אנשים. מחשבות קשות צריכות שניים כדי לחשוב אותן מסיבות רבות, גם כי חייבים להוציא אותן לאור, להוציא אותן מהחושך אל אדם אחר, וזה קשה. וגם מכיוון שצריך מערכת עיכול משותפת כדי להתמודד איתן. התהליך הזה של ההקשבה המשותפת פנימה, ומתן משמעות ומובן להרגשה, הוא תהליך יצירתי לא טכני. וגם ההמשך-איך עובדים עם החומרים הנפשיים הללו, איך הופכים אותם לחומרי בנייה, צריך להיות תהליך יצירתי, לא מתכון, או מערכת הפעלה.
התהליך הזה הוא המסע והרפתקה. הרפתקה באותו מובן שהוא חייב לכלול נעלם גדול במרכזו. הנעלם הזה הוא אנו. אל ה"אי ידיעה" הזו צריך להתייחס בחרדת קודש. לשמור עליה כגרעין שלנו. להמציא יחד שפה שפורמת חוטים ממנה. מתוך הבנה שהידיעה המלאה לעולם לא תסתיים.
"מה שהפסיכואנליזה, במיטבה, עושה זה לרפא אותך מהידע שלך אודות עצמך, ומהשאיפה שלך להכיר את עצמך בצורה קוהרנטית ונרטיבית. אתה יכול לשקם את התשוקות שלך רק אם אתה מאפשר לעצמך לא לדעת את עצמך…. אחד הדברים שאני אוהב לגבי הפסיכואנליזה הוא שהיא לא עובדת. זהו טיפול שעל פי ההגדרה שלו-לא יכול לעבוד, אבל הדרכים בהן הוא לא עובד, יוצרות תובנות מעניינות יותר מאשר סוגי טיפול יעילים יותר." אדם פיליפס, On Wanting to Change-(פסיכולוג קליני, "הכותב הפסיכואנליטי החשוב באנגליה של המאה ה20")
מה כן עובד אם כך בפסיכותרפיה?
חלק מהתשובה היא העובדה שאת ההרפתקה הזו אנחנו עוברים יחד. גישות פסיכותרפיסטיות רבות מדברות על דיאלוג ככלי עבודה. ועל הקשבה. אבל דיאלוג אמתי חייב לכלול פוטנציאל לשינוי הדדי, להקשבה הדדית . אני לא מאמין שמרבית הגישות הפסיכותרפיסטיות הקונבנציונליות למרות ההצהרה שלהן על דיאלוג באמת עוסקות בדיאלוג, אלא בסוג של חינוך. סוג של ריפוי האדם ממה שהוא, מעצם ההגדרה של יחסי מטפל ומטופל. אולי חינוך הוא מה שאנחנו רוצים. במעמקי נפשנו. ולכן גישות אלו "מצליחות".
למפגש אמתי יש כוח שינוי מדהים. תומס אוגדן אחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר על הפסיכותרפיה העכשווית מדבר על "השלישי האנליטי". במקום המפגש של שני אנשים -נוצרת ישות שלישית, תרכובת שלהם, השואבת משניהם אבל גם שונה מכל אחד מהם. הישות השלישית הנוצרת בדיאלוג היא המרחב המעניין אותי. כשתהליך המפגש עובד באמת, זה הוא המרחב היצירתי באמת. זו הטריטוריה בה נוצר הקסם האנושי, והאפשרות להשתנות ולשנות. כדי שמפגש כזה יתקיים, כדי שדיאלוג אמתי ייווצר חייב להיות אמון, " בהעדר אמון כזה, מבעית להיות מובן: האדם שמבין אותי הוא אחר, אדם נפרד לחלוטין שמתקיים מחוץ לשליטתי...אם אך ירצה יוכל לפלח את ליבי." (להשיב חיים שלא נחיו-תומס ה' אוגדן,עמ' 38).
"הסיפור הראשון שכתבתי ברצינות לא היה ראוי למאכל בני אדם מהרבה סיבות שונות ומשונות, אבל מעשה הכתיבה עצמו העניק לי, לראשונה את תחושת האושר ההיא, שאיננה דומה לשום תחושת אושר אחרת. מהי התחושה הזאת? קשה להגיד בדיוק בלי לשקר ולהגזים אבל נדמה לי שהאושר של הכתיבה כרוך באיזו תחושת מלאות של קיומך בעולם, בהרגשה המוזרה אבל האיתנה שכל עוד אני שם, במעשה הכתיבה עצמו, שום דבר לא יכול לפגוע בי. שום דבר: לא אדם ולא דבר. שהכול בסדר בעצם, הכול בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק." -רונית מטלון.
התחושה עליה מדברת רונית מטלון היא למעשה תהליך תרפויטי עמוק ואמתי. ממצב של להיות "לא ראוי למאכל אדם" -לתחושה . "שהכול בסדר בעצם, הכול בא על מקומו, והבדידות היא משהו מלא מאוד, לא ריק". ליצירתיות הזו יש מרכיב תקשורתי, כמו שלתקשורת הזו יש ממד יצירתי. התהליך הזה גם כולל ממד של מתח ופרדוקס בתוכו. כיוון שבלהיות אדם -יש מימד כזה.
חלק מהצורך במצב נפשי נסער הוא בשלב ראשון- הצורך ברוגע, שקט, סדר ושליטה. כשאנו בלב הסערה, הבניית סדר פנימי מותאם ויציב היא מה שאנו צריכים. אבל הקונפליקט שיצר את הסערה יוחמץ אם לא נשתמש בו כגורם מאיץ לשינוי, חיפוש ומחשבה על הגורמים שיצרו את השבר.
אנו נבדלים זה מזה בצורך שלנו בסדר ובחוסר סדר- בפחד ממנו, ובצורך בו. כבני אדם אנחנו חייבים מבנה, רציפות, משמעות, גבולות ברורים, קירות שיגנו עלינו, חלל , בית. מאידך חלק מתחושת החיות עצמה, קשורה בספונטניות, ביכולת להשתחרר, לפתוח דלת, להתמסר למשהו מעבר לנו, בחופש מההבניה, ביכולת לפגוש את הזר בתוכנו. הסדר יכול לכלוא אותנו, ויכול גם לשחרר אותנו אם הוא הופך לכלי יצרני ויצירתי-אם הוא סדר דינמי. חייב להיות מקום בתוכנו גם למעט חוסר אחריות. למרד והרס, כי בלעדיהם אי אפשר ליצור משהו חדש, חלק מתפקיד התהליך התרפויטי הוא לאפשר מרחב בטוח לצדדים האלו בתוכנו.
ברמה אחרת אני מדבר על שימוש במשברים כדי לגדול, כדי לבחון מי אנחנו, וכדי לברוא את עצמנו מחדש.
"חייב להתקיים איזשהו לחץ; האמן קיים כי העולם אינו מושלם. אמנות הייתה חסרת תועלת אם העולם היה מושלם, שכן האדם לא היה מחפש הרמוניה אלא פשוט היה חי בה. אמנות נולדת מתוך עולם המכיל קונפליקטים".-אנדרי טרקובסקי-Sculpting in Time.
השאלות שמעלה הפסיכותרפיה אינן אחרות מהשאלות בהן עסקו התרבות, האמנות והפילוסופיה מאז ומתמיד. מהו האדם ומהו מקומו?, מהי משמעות הקיום האנושי? כיצד לחיות?. חקר הנפש, והתפיסה. יש כמובן שוני בן האמנות והפסיכולוגיה- במודלים, בסמלים, בחומרים, בטכניקה ובמטרות.
פסיכותרפיה כפי שאני רואה אותה אינה מתיימרת להיות איזו המצאה מדעית חדשה היא נדבך נוסף במדעי הרוח, האמנות והאמונה הדתית. קומה נוספת על הקומות שנוצרו על ידי בני אדם במשך אלפי שנים שתהו על משמעות השאלות -מהו אדם? ואיך נכון לחיות?.
"אכן, הפסיכואנליזה הגיונית רק כחלק מהשיח התרבותי הגדול יותר באמנויות שזכה לכינוי מודרניזם. וינה, שבה חי פרויד כמעט כל חייו, הייתה עין הסערה של המודרניזם הזה; והיה מקום הולדתה של הפילוסופיה הלשונית שהגיעה לשליטה במאה העשרים". 'Becoming Freud'-אדם פיליפס.
פסיכותרפיה כאמנות
גם האמנות וגם הפסיכותרפיה עושות שימוש באותו כליי עבודה - הרגישות האנושית. הצורך שלנו לספר לעצמנו סיפור על מי שאנחנו, הצורך להבין ולמצוא משמעות. האמן, התרפיסט, האדם. אין להם כלי עבודה מלבד עצמם. אם בתחילתה עסקה הפסיכואנליזה בהסתגלות למציאות כיעד, הרי שעם השנים השתנה הדגש אל חווית החיים. מה זה להיות חי רגשית?. מה זה להיות בן אנוש? וכאן קיבלה היצירתיות תפקיד מרכזי. היצירתיות של הנפש המודעת ולא מודעת- היא כלי בנטילת האחריות ליצירת העולם הפנימי והחיצוני . והיא גם החופש. המרחב שבו אינך רק נפעל , תוצר של המציאות, אלא גורם פעיל בעיצוב המציאות ובעיצוב תפישת המציאות. במובנים רבים רואה הפסיכותרפיה שבה אני מאמין, את היצירתיות כליבה של הבריאות הנפשית. . אין לי רצון לרפא אותך מעצמך, יש לי רצון לחפש משמעות, לכאב, לחוסר , ולאין -כמשהו ששייך לחיים, ולא למוות. זו הפרשנות שלי לאותו ציטוט מפורסם של פרויד -במקום שהיה זה- אהיה אני".
"הן אמנים הן פסיכואנליטיקאים מנסים לחשוב דברים קשים לחשיבה. לעתים הפסיכואנליזה מקדימה את האמנות ומפרה אותה, ולעתים האמנות היא זו שמקדימה את הפסיכואנליזה; אך האם הפסיכואנליזה גם מופרית?
נראה לי שבשנים האחרונות התערער במקצת היחס החד–כיווני של הפסיכואנליזה בתור פרשנית של האמנות. לעתים הפסיכואנליזה מנסה גם ללמוד מן האמנות, אך אולי עדיף שלא לדבר בשפה היררכית של מי מפרש את מי או מי לומד ממי, ועדיף לדבר על דיאלוג מפרה בין שני סגנונות חשיבה.
כל עוד מדובר בניסיון לחשוב את העצמי, את הגוף, את הטראומה, את הרגש, את החוויה, שפת האמנות ושפת הפסיכואנליזה מתקיימות יחד ואף משתלבות ומשלימות,"-ד"ר איתמר לוי-פרוטוקולאז'.
"בסוף חייו העסיקו את ויניקוט, יותר מתמיד, התחלות חדשות, עבודת פיסול של חיים שמתחילים מאפס, משמעות החוויה בעיניו היא חוויה יצירתית, היות חדש, טרי, חי, כניסה לחיים בפעם הראשונה, מציאה, נתינת רשות, התמתחות, התהפכות מתגלגלת של העצמי. הוא חש אימה מלהתמכר לאיזו שהיא גרסה רשמית של עצמו, לא כל שכן לגרסת העצמיות של מישהו אחר. (מייקל אייגן-Psychic Deadness).
"אין ספק כי תמיד עלי להילחם כדי להרגיש יצירתי, ובכך קיים החיסרון שאם אני מצייר מילה פשוטה כמו אהבה, עלי להתחיל מאפס...בחיים יצירתיים כוונתי היא לא להיהרג או להתאיין כל הזמן על ידי ציות או תגובה לעולם אשר פועל עלינו. כוונתי היא לראות הכול מחדש כל הזמן. אני מתייחס להתפסה בניגוד לתפיסה (Holding and Interpretation, D.w. Winnicott).
"לראות הכול מחדש כל הזמן, להתחיל באופן בלתי פוסק מאפס, משמעות הדבר היא להרפות מגרסאות מוכנות מראש של העצמי" מייקל אייגן-פסיכולוג קליני-'Feeling Matters'
