פואטיקה של ההיעדר


"ציור אמתי נוגע בהיעדר. היעדר שאלמלא הציור, היינו אולי לא מרגישים בו, ובכך היינו מאבדים אותו." -ג'ון ברגר

אני אוהב את הביטוי 'פואטיקה של ההיעדר':  איך ה"אין" חשוב לא פחות מה"יש," לעתים יותר, לעתים הוא בולע את היש, כפי שקורה במקרים של אבל,  או של גלות, או של אהבה נכזבת, או סתם גיל מבוגר מספיק.

אבל יותר מזה-האין חי לצד היש-הוא נוכח.

קורסי פיסול רחובות

"אֲנִי הָאוֹרֵחַ בְּבֵיתִי וְהַמְּאָרֵחַ. הִבַּטְתִּי אֶל מִכְלוֹל הָרִיק וְלֹא רָאִיתִי זֵכֶר לְעַצְמִי, אוּלַי... אוּלַי לֹא הָיִיתִי כָּאן."" (מחמוד דרוויש)

קורסי אומנות תל אביב

. "לא יהיה כלום, כי אין כלום" בנימין נתניהו. 

אנחנו חיים בעולם של רוחות רפאים וערים נעלמות מן העין,  בכל המובנים.
הכלכלה המציאותית והנפשית שלנו בנויה על מה שאין לנו, לא פחות על מה שיש לנו, כשמתחילים לראות את האין, קשה להפסיק להבחין בו. ראו באיזו קדושה מתייחסת החברה הישראלית להחזרת החללים, לא ננוח ולא נרגע עד שהחור, הריק, האין-יוחזר.
כדרך להבעה באמנות , האין, הריק , החוסר, הפער,  הם גם כלי וגם מטרה. 
הדרך שבה המילים או משיכות הצבע ,  מתקבצות כדי ליצור את השתיקה שלאחריהן. הדרך שבה הן מצביעות על מה שאי אפשר להגיד,  שתיקה שלרוב  היא רחבה ועמוקה יותר ממה שמסמן אותה.

"לא את ההיסטוריה של אותה לשון ניסיתי לכתוב אלא,  בעצם, את הארכאולוגיה  של אותה שתיקה."-מישל פוקו -תולדות השיגעון בעידן התבונה

"הכוכב הזה מת/ אבל רואים אותו כאן/הוא כבר לא באמת/ אבל האור שלו לא נעלם/ הוא בדרך אליי/ רק לוקח לו זמן/ הכוכב הזה מת/ אני רואה אותו הלילה//

אתה אומר לי דברים/ בסוף תשכח גם אותי/ לא זה לא משנה/ לא זה לא משנה/ אתה אוהב אותי/ לא אכפת לי דבר/ לא אכפת לי דבר/

הכוכב הזה מת/ אבל רואים אותו כאן/ הוא כבר לא באמת/ אבל האור שלו לא נעלם/ גם אותנו רואים/ במקומות אחרים/ האור שלנו ממשיך/ אנחנו נגמרים/ הלילה.-דניאלה ספקטור , הכוכב הזה מת.
את כל התפתחות האמנות הפלסטית ניתן לראות דרך מושג ה'אין' שתופס מקום מרכזי יותר ויותר לצד היש, -הציור המופשט, ,היעדרות המסומן ,הדה-קונסטרוקציה, אמנות התהליך הוידאו ארט ועוד.
רותקו שאני אוהב כל כך -ניסה לדבר על זה בצורה ישירה
"שתיקה היא כל כך מדויקת"
לימוד ציור רחובות

האיברים החסרים קיימים לא פחות מאלו שפוסלו, כאבי הפנטום מכאיבים יותר מהפצע שלכאורה ממשי יותר.
הדרך שבה כניסה לפרטים, חידוד של פרטים במקום אחד -צועק את העדרם במקום אחר.
"החיים אינם נמדדים במספר הפעמים שנשמת אלא במספר הפעמים שנעתקה נשימתך"
בפיסול קיים המושג  הטכני, שלכאורה נראה דל ומוגבל  - "חלל נגטיבי" -אבל הוא בדרכו הופך את החומר לדימוי. עקבות , זיכרונות, אור, צל, זמן. הכל מערב את הקיים והלא קיים, את מה שהיה , ומה שיש. ומה שאנחנו מצפים לו.  אין לנו דרך לתפוס את היש אלא באמצעות האין, ולהפך.  מדובר לא רק בעולמנו הרגשי אלא בדרך בה חושנו תופסים את המציאות. האור בלתי נראה אלא אם הוא נשבר. לאן נעלמים הזיכרונות שלנו כשאנו שוקעים לתוך דמנציה?

חוג פיסול בחימר רחובות

פיסול בחימר למבוגרים בראשון לציון

מוניקה-פיסול בחימר , תחמוצות, גלזורה לבנה

אלפרד ביון דיבר על סוגים של "לא דבר" , על מין חלל ריק שהאדם שלל, או לא מילא או נסוג ממנו-  אבל בדרך כלשהיא שייך לו-  ושיש לו השפעה על התנהגותו ותחושותיו -לא פחות מהחלל שאותו הוא ממלא.
האין יכול להיות מצויר במונחים של זמן. מרחב , או חלל, או במונחים מורכבים יותר .
"במונחים של היגיון פשוט, ניתן להבין את המיקום שהאובייקט אינו תופס כמקום שבו היה האובייקט או שיהיה, העדרו של האובייקט מורגש כנגד נוכחתו בעבר או בעתיד. עולם זה של היגיון פשוט הוא זה שבו נלכד אדם על ידיי געגוע... מה שחסר מיוחס לאובייקט החסר והאדם מאמין כי נוכחותו של האובייקט תעשה את כל ההבדל ."
מבחינת ביון המיקום שהאובייקט תפס כולל את ההיגיון הפשוט אך מרחיק מעבר לו. הקשר שבן האובייקט לבן המיקום שאינו תופס -דומה למבנה של מטפורה .
אין נוכחות  שיכולה למלא את המיקום שהאובייקט אינו תופס לא יותר משמשמעות מילולית עשויה לענות על דרישות המטפורה.
מטפורה יוצרת מציאויות חדשות על ידי צירוף מונחים שיש בניהם הבדל, אם המונחים היו זהים לא היה מתרחש שום דבר יצירתי באינטראקציה ביניהם.
העובדה שאי אפשר למלא את ה"אין" במה  שיש  היא מכריעה. הגעגועים לירושלים, לא יתמלאו על ידי מגורים בירושלים. 
"אחת ההשלכות של ניסוחו של ביון היא שהבלתי ידוע הוא חלק תמידי של החוויה. כל הדברים שהינם בעולם אינם יכולים למלא את ה-שאינו דבר. הנקודה והקו לעולם יתנגדו למשמעות ולחוסר משמעות...לא ניתן לצמצם אותם לכדי משמעות, לא ניתן להפוך אותם לבעלי משמעות לחלוטין. "מריסה לוי-חוג ציור רחובות

קורס ציור ראשון לציון

ויניקוט סבר, שהשתיקות הלא מילוליות בטיפול אנליטי עשויות להיות פוריות
לא פחות מן החילופים המילוליים.
"אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא
של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות." אם הייתי מנסח זאת במילים שלי -הייתי מדבר על הצורך להיות ולא להיות -במקביל ועל המתח בניהם, כמרכיב בעצם היכולת ליצור. 

חוג ציור רחובות

אנה מוריס
"...את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.
ובכל זאת בכל פעם שהוא למד  מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם",
של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו "אור", הלב שלי
גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,
וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס
את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש
הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה?"  (גרוסמן, "שתהיי לי הסכין")
אנחנו נעשים מודעים לריקנות יותר מכל, כשאנו מנסים למלא אותה.

 "בארנס מציג משוואה הקובעת שעוצמת היגון על מי שאינו עוד זהה תמיד למידת האהבה אליו כשהיה בחיים. לכן הוא מוליך את הקורא סביב השוליים של הבור שנפער בחייו כשאשתו הלכה לעולמה, כי לדידו הבור הוא הסיפור. הוא כופה על הקורא להתבונן פנימה אל תוך החלל השחור, הוא מצווה עליו לחוש את פחד הגבהים המסחרר ולשאת את הבחילה. האין, הוא אומר לנו, הוא הממשי של הסיפור, הוא המייצג הנאמן של אשתו. אם רק היה יודע עברית, היה בארנס מגלה את מה שידענו אנו זה עידנים: שמת הוא גם יורד־בור וגם חלל." איריס לעאל על ג'וליאן בארנס

אדוארד מונק-יאוש-1894

ארנסט ג'ונס מראשוני הפסיכואנליזה מציג את המושג היווני אפנסיס  כתחליף לחרדת הסירוס של פרויד. האפנסיס הוא האבדן. לא אבדן דרך כאב, אלא אבדן דרך איבוד עניין. האבדן של הדחף המיני, אבדן התשוקה, אבדן הקשב, דהייה לא פיצוץ, להיקבר בחיים, להיות חי מבלי לחיות. מצב של זומבי, הפחד מפני הזקנה, הפחד מפני חוסר היכולת לסיים את הכל-לבחור בן חיים למוות. הלימבו, השעמום. כפי שההפך מאהבה אינה שנאה, אלא אדישות. כך ההפך מחיים אינו מוות, אלא אפנסיס. מדבר אפור ומישורי, בו האין והיש במקום ליצור מתח ביניהם, נפגשים בממוצע, בשוויון.

Alwar Balasubramaniam
"את כל חיי ביליתי בהליכה לצד בקע חסר קרקעית, בקפיצה בן סלע לסלע. לעתים אני מנסה לעזוב את השביל הצר ולהצטרף לזרם ההומה של הדרך הראשית, אבל אני תמיד מוצא את עצמי נמשך בכוח חזרה, לעבר שפת השבר, ושם אלך עד ליום בו לבסוף אפול לתהום."-אדוארד מונק