המבט-פילוסופיה, אמנות, פסיכולוגיה

המבט-פילוסופיה אמנות, פסיכולוגיה

סארטר,  לאקאן, לוס איריגארי, לורה מאלווי:

דף זה הוא המשכו של של הדף הפסיכולוגיה של המבט.

וכן של הדף-אישה מציירת את עצמה.

מהו מבט:

1.הפעולה או התהליך של שמירה  ומיקוד העיניים על נקודה קבועה.

2. הבעת פנים: כיוון העיניים בתוך הפנים, שיכול לשמש אחרים כדי לפרש לאן אדם מסתכל. כיוון המבט הוא דרך יעילה לתקשר את מיקומם של חפצים נסתרים ודומה מבחינה תפקודית להצבעה. נראה כי כמה חיות לא אנושיות, כמו כלבים ודולפינים, מבינות את הפונקציה של כיוון המבט. ראה גם קשר עין.

"הסדנה" - היא מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו. אנו מציעים גם טיפול פסיכולוגי מרחוק (פסיכולוג אונליין).

חוגי ציור, פופ ארט-רוי לכטנשטיין- הפסיכולוגיה של המבט.

המבט בפילוסופיה

סארטר היה הפילוסוף הראשון שחקר את המבט כשלעצמו כפונקציה של האופן שבו אנו ממקמים את עצמנו בעולם. 

ההבחנה בין להביט , להסתכל  ולראות -קשורה לרמת האקטיביות של הפעולה ולרמת ההתכוונות שלה כמו גם לתוצאות שלה. המבט אקטיבי לעומת פסיבי ומתבצע מתוך כוונה. המבט מגלה ודרך זה יוצר את הסובייקט והאחר. "מה שמציין את קיומי כאדם הוא יכולתי להיראות על-ידי האחר: "בכל רגע האחר מביט בי" (שם: 42). העובדה שהסובייקט נראה על-ידי האחר הופכת אותו אם-כן לקיים (Gay, 1988).

ההבנה שלנו את עצמנו, ההכרה העצמית שמגדירה אותנו כסובייקטים, משתקפת אצל אחרים. עם זאת, אנו הופכים מודעים לנוכחותו של האחר כאשר אנו נתונים למבט, ובכך מבחינים כי למישהו חיצוני לנו יש את הכוח להבחין (להביט ולראות) בדומה לנו.

המושג המרכזי כאן הוא כוח: ברגעים שבהם אנחנו נבהלים, נוכחות המבט היא הבולטת ביותר.

סדנאות אמנות: סינדי שרמן-תמונות סטילס ללא כותרת, הפסיכולוגיה של המבט הגברי

 הדוגמה של סארטר לתחושה-עשויה מחומרים של סרט אימה:  בתחילה  אנו שומעים ענף נשבר  מאחורינו: תחושת הפגיעות  שלנו קשורה  בהיותנו המקבלים , לא המפעילים של המבט. אחד ההיבטים החדים בהתבוננות של סארטר הוא שהמבט אינו חופף בהכרח לראייה. סרטי מתח רבים בנויים על העיקרון הזה בדיוק, וכך גם ביקורת תרבותית  של מיעוטים,  הנוכחת במושגים כמו "המבט הגברי", או "המבט הקולוניאלי".

באחת הדוגמאות המפורסמות שלו, סארטר מספר על הבושה שאנו חשים כשאנו נתפסים בריגול דרך חור המנעול, פעולה שגורמת להיפוך פתאומי של המבט. רק אז,, אדם נעשה מודע לסובייקטיביות שהייתה לו כבעל המבט: 'האדם נוכח בתודעה באשר הוא/היא האובייקט של האחר'.

סארטר עשה את הצעד הראשון בכך שקבע שאנו הופכים מודעים לעצמנו כסובייקטים על ידי סובייקט אחר שהופך אותנו למושא המבט, ובשלב זה ז'אק לאקאן ממשיך ומשיב כי המיקום האפשרי  היחיד של המבט הוא אפוא בצדו של המקבל. במילותיו שלו ה"אַחֵר".

שרון בן יהודה-חוגי ציור תל אביב. הפסיכולוגיה של התשוקה

המבט בפסיכולוגיה של לאקאן

לאקאן מסכים עם התובנה של סארטר שהמבט אינו מוגבל לראייה, אך הוא מדגיש שהמבט וההסתכלות  הם פיצול הגלום בדחף המתבטא בתוך שדה הראייה- 'השדה הסקופי', אזור ראייה מקיף המגויס לתשוקה. או, במקרה של חוסר, הסיבה לתשוקה.

המבט מונע על ידי צורך. בלי חוסר, לא יכול להיות מבט. אבל לאקאן הולך אפילו רחוק יותר: בלי חוסר לא יכולה להיות תודעה, שכן המבט הוא ה'צידה התחתון' של התודעה.

חוסר במה? הפאלוס, שלאקאן  מגדיר במונחים מיסטיים לא מילוליים: הפאלוס לא מוגבל לפין, הפאלוס הוא מה שמגדיר את הפיצול בין המינים. לגברים זה מה שלכאורה יש, אבל לעולם לא בצורה שלמה, אצל נשים  זה מה שאין ומה שהן רוצות. שני המינים רוצים בזה, אבל נשים רוצות את זה יותר.

הנס הולביין -השגרירים' 1533.-הפסיכולוגיה של המבט כתהליך התחמקות

המבט באמנות

לאקאן מסתכל בציור השגרירים של הנס הולביין (1533), כדי להמחיש את המבט עצמו כתהליך של התחמקות. הוא מעלה את ההצעה הנועזת ש'הולביין מגלה לנו כאן משהו שהוא פשוט הנושא שמחוסל -  או מושמד בצורה שהיא.

הנושא הוא המהות של המבט. מה שהמבט מחפש - למרות שאנו יודעים כעת שהחיפוש מגדיר אותו -ובאותו זמן  חומק ממנו לנצח.

אם אנחנו רוצים לראות את הפאלוס, להיות בנוכחותו, זה יכול להיות רק על חשבון ההכחדה שלו ושל ביטול המבט עצמו, ומכאן מותו של הרואה;  את עצמו 'בתפקוד הפועם, המסנוור והפרוש שלו'.

הציור מציג את הטענה של לקאן שכל תמונה היא 'מלכודת למבט'. מכיוון שתמונות אינן אנשים, אנו יכולים להביט בהן, לבהות בהן, ללא חשש מתגמול, מבוכה - בושה.

בהתבוננות מדוקדקת וארוכה בציור איננו מסתכלים רק על תכונות של ייצוג ותיאור, אהבתנו לאשליה היא גם זו המרוקנת את המבט, יונקת אותו, אבל גם מספקת אותו לרגע, גורמת לו למלא אותנו.

קורסי פיסול רמת גן- אלן ג'ונס, ריהוט, הפסיכולוגיה של החיפצון.

 המבט הגברי:

שתי ההפרכות העיקריות לתזות המשפיעות של לאקאן הגיעו מתלמידתו, לוס איריגארי (ילידת 1930) ותיאורטיקנית הקולנוע, לורה מאלווי(ילידת 1941). איריגארי היא אחת ההוגות הפמיניסטיות הגדולות בכל הזמנים.

היא הסתערה על מרכזיות הפאלוס אצל  לאקאן והציבה את האלטרנטיבה דרך מושגי  ה"פער" או ה"חיתוך" , אך גם תקפה את הבינאריזציה עצמה, שהיא אבן היסוד של ההיגיון המערבי, שכן בינאריות מודה רק לעתים רחוקות בשוויון. בשיח הדומיננטי האישה היא האחרת שמגדירה את הגבר.

אבל עבור אירגריי, האישה אינה מאכלסת את הבינארי הזה; היא אינה אלטרנטיבה לגבר  אלא תצורה שונה לחלוטין, בעלת גוף מסוג אחר ופועלת על פי קווים רגשיים ואינטלקטואליים שונים.

הפאלוס אולי חמקמק, אומרת איריגארי, אבל הנקבה חומקת מהפאלוס. מה שאנו מגדירים באופן אוניברסלי כמחשבה  צריך להיקרא מחשבה גברית, או מחשבה פאלוצנטרית שכושר השכנוע שלה בא על חשבון הדרת  הצד הנשי.   מטרתה של איריגארי היא להשיב מרחב לנשי באמצעות הדגשת ערכים חלופיים ואפיקי מחשבה אחרים.

חוגי ציור גבעתיים -תום וסלמן, פופ ארט. הפסיכולוגיה של האובייקט הנשי

במקביל ובאותה תקופה, לורה מולווי טבעה את המונח "המבט הגברי" במאמרה "הנאה חזותית וקולנוע נרטיבי" משנת 1973- כדי להגדיר את האופן שבו נשים הוצגו ונצפו בקולנוע ההוליוודי שלאחר מלחמת העולם השנייה.

מולווי מצביעה על "חוסר איזון מיני, [בו] ההנאה מהסתכלות חולקה בין אקטיבי/זכר לפסיבי/נקבה". הדיכוטומיה הזו שולטת במבנה הנרטיבי, ומצמצמת את הנשים למעמד של פגיעות וכמעט תמיד בצד הקולט של המבט.

בהתייחס לקביעה הלקאניאנית שהמבט מאוים מעצם הדבר שהוא מחפש - מאחר ולמצוא משהו רק מאשר את החוסר  - מולבי קובעת  שהמבט הגברי מחולק לשני סטריאוטיפים שלכאורה אינם תואמים, המדונה והזוֹנָה.

הראשון הוא 'סקופופיליה פטישיסטית' (‘fetisihistic scopophilia- סקופופיליה - 'אהבה להסתכל') שבה נשים מוצגות כפריטים יפים המיועדים לתענוג חזותי; השני,  הפועל בצורה 'מציצנית ', הוא הביטוי לצד המנוגד לכאורה, סדיזם שסופו כניעה ותבוסה של מושא/קורבנו.  והוא עוד יותר ערמומי וחתרני , כפי שטוענת מאלווי, הסרט הנרטיבי מאלץ נשים צופות לאמץ בעלות גם על המבט הגברי, שכן הן רואות דרך עיניו של הגיבור הגברי שנתמך בעין האוניברסלית לכאורה, אך למעשה הגברית, של המצלמה.

סינדי שרמן, תמונות סטילס ללא כותרת (1977-80)-הפסיכולוגיה של כפיפות האישה למבט הגברי.

האמנית המגלמת את הכפיפות האישה  למבט הגברי היא סינדי שרמן, במיוחד בעבודות שהזניקו את הקריירה שלה, תמונות סטילס ללא כותרת (1977-80) שנראות כאילו הוצאו מהפילם נואר הקלאסי. בצילומים מבוימים , כשהאמנית ניצבת במרכז בתפקידים ותלבושות שונות, שרמן יוצרת אותנטיות המפרקת את האותנטיות.

מה שקבוע הוא האופן שבו האישה חסרת השם ספוגה בפגיעות ובזמינות מינית, בציפייה לנוכחות הגברית שבו היא סימפטום בלבד. על ידי חשיפה והצגה  של חוסר הגנה וכפיפות, שרמן מתמרנת את הצופים שלה ישירות לנעלי המבט הגברי.