כיתת אמן: מיקוד מול פיזור

 "לא כברוש, לא בבת אחת, לא כולי, אלא כדשא ,באלפי יציאות זהירות- ירוקות, להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק ואחד מחפש."("לא כברוש" מאת יהודה עמיחי)/

"אני כל כך מרוכז בתהליך הציור, עד שאיני רואה את האובייקט." פטר פיור

פטר פיור-ללא שם-שמן על בד.

אני מאמין גדול בריכוז ומיקוד אבל אני מאמין לא פחות גדול באמנות  הבהייה ,ברוחב ביריעה, בשפות רבות, ובהתנסויות רבות ככל האפשר. יש מקום להתפזר ויש מקום להיאסף ולהתמקד-המתח ביניהם והיכולת לנוע ביניהם היא חיונית.

אנחנו רוצים להיות הכי טובים. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו הכי טובים, אנחנו רוצים להרוויח הרבה כסף, אנחנו לא רוצים להיות רופאי משפחה בקופת חולים, אנחנו רוצים להיות מומחים עולמיים שגובים 1000 דולר לשעה. אנחנו חיים בעולם תחרותי. אומרים לנו שהחכמה היא מיקוד, ומיקוד הוא חכמה. אנחנו רוצים להיות קרני לייזר- לא תאורת רחוב. מכת קראטה -לא חיבוק רך.

 משרד החינוך מגביר את לימודי המתמטיקה והפיזיקה ברמת חמש יחידות על חשבון מדעי הרוח, החברה, והאמנות.  מיקל גלדוול כותב את מצוינים-ומנסח את חוק 10,000 השעות. מצוינות דורשת התמחות, וזמן- הרבה זמן. זמן תרגול, כדי להיות טוב אתה צריך להתמקד מוקדם ככל האפשר. המודל שלו הוא ילדי פלא, מוצרט שמתבלט כבר בגיל 3, שחקן הגולף טייגר וודס המתחיל לשחק בגיל שנתיים. אנחנו מתחילים להיות מודאגים אם הילד שלנו, לא למד לקרוא בגן טרום חובה ולא גמר תואר ראשון כבר בתיכון. אנחנו משמיעים לו ביבי מוצרט וקונים לו ביבי אינשטיין בגיל חודש (אין דבר כזה- מוקדם מידי-אומרת הפרסומת שלהם),. מצוינות הופכת למילת באזז- כיתות מצוינים, בתי ספר למצוינות, מסלולי מצוינים. איימי צ'ואה -פרופסור למשפטים ממוצא סיני, הנשואה לפרופסור למשפטים יהודי (שניהם מאוניברסיטת יל) מפרסמת את "הימנון הקרב של אמא נמרה", ,שיר הלל להורות דוחפת שלא משאירה לילד אוטונומיה, שלילת החירות של הילד לבחור עבור עצמו את פעילויותיו ותחביביו ודרישה חמורה שאינה ניתנת למיקוח להיות "התלמיד/ה מספר אחת". ליברליזם דמוקרטיה וסובלנות, כמו גם פתיחות והשכלה רחבה ומגוונת הם ערכים שוקעים. המודל של מזרח אסיה , סין קוריאה,יפן-עולה.  הנמלה הצייתנית והחרוצה עד "קארושי" – מוות מעבודת יתר. אנחנו מדברים יותר על ריכוז ומיקוד ככל שהפרעת הקשב והסחות הדעת הופכות להיות חלק מאיתנו.

חוג פיסול בחימר תל אביב-אנה זאנתי

פיסול בחימר-אנה זאנתי.

אוסקר ווילד נשאל פעם בארוחת ערב: מר ווילד אינך חושב שמוסריות היא חשובה? על זה הוא ענה: כן, אבל אני לא חושב שחשיבות היא כזו.

"כשאתה רוצה לפתור בעיה, אל תנסה לשבת ולפתור אותה." (מיהאי צ'יקסנטמיהאיי-'זרימה - הפסיכולוגיה של החוויה המיטבית'.)

יש לא מעט עדויות לכך שמיקוד וריכוז ומושגי המצוינות וההתמחות כמודל יחיד, בעייתיים. מיקוד והתמחות הם תהליכים לינאריים, הם יעילים במערכת סגורה, לא משתנה. כאשר היעדים נשארים קבועים, ומושגי 'הניצחון' לא משתנים. הם ממצים את עצמם על מסלול מרוצים של מכוניות כשאתה מנסה לקבוע שיא מהירות והמבט צריך להצטמצם לחרך צר. 

"מיקוד הוא היכולת להגיד -לא" (סטיב ג'ובס)  מיקוד הוא סינון רעשים, צמצום שדה ראיה ליעד אחד. לרוב האנשים הוא יעיל לטווחים קצרים, מעטים- הם בעלי יכולת להתמקד לאורך זמן. אבל יותר מכך הסכנה במיקוד והתמחות היא של חד מימדיות-כל מי שבילה ערב עם מומחה למחלות זימי דגים שכל מה שהוא מסוגל לדבר עליו זה התחום שלו-מבין על מה אני מדבר, על השאלה המנקרת -איך איש חכם יכול להיות כל כך טיפש?

דימוי התחרות בתחום הספורט כדימוי חיים דומיננטי, צמח בארה'ב ועוסק בצורה אובססיבית במנצחים ומפסידים. דימויים מהסוג הזה, כמו הקביעה- במה נכון או חשוב להתמקד ומה לא חשוב-הם אמצעים חברתיים של שליטה. אבל האם התחרות הספורטיבית היא הדמוי הנכון היחיד? האם החיים או האמנות הם כאלו?. האם משחק גולף או שחמט הוא דימוי נכון תמיד? ההנחה שלי היא שהחיים מורכבים יותר. הם מערכת פתוחה. ההישגים בחיים פרדוקסליים יותר ורב מימדיים, הישג בעבודה יבוא על חשבון הישג במשפחה, מה שהאמנת בו בלב שלם בגיל 20, לעתים רחוקות יישאר אותה משאת נפש בגיל 50.  היעדים מורכבים גם מכיוון שהשינוי הוא הקבוע. ההישגים ימדדו בכל רגע מחדש מנקודות מבט שונות וסותרות. אני מעדיף לראות את החיים כפיסול בחימר, ולא פיסול בבטון- המצריך לא פעם שלד ואינו מאפשר סטיות ושינויים. תכנית היא דבר טוב, אבל היכולת לשנות אותה היא דבר טוב יותר.   האם הגיוני שצעיר בגיל עשרים יתמקד ויתמחה בקריירה לחיים? הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס מצביע על כך שאם ההגדרה של טראומה היא התקבעות נוקשה של דפוס וזיכרון. מעגליות, חזרתיות וחוסר יכולת להסתגל ולהשתנות. אזי כל אמונה מוסרית, תאוריה , או דפוס התנהגות שאינו משתנה- הוא למעשה בעל קווים טראומתיים. מחקר על מדענים זוכי פרס נובל הראה שהניבוי הטוב ביותר להצלחה מדעית, הוא גיוון של הכלים המנטליים: מדענים שבילו זמן לא רק במעבדה, היו בעלי תחביבים, ונטשו קווי מחקר לא מוצלחים בקלות יחסית, היו אלו שצפויים להגיע לפריצה מדעית. צורת התבגרות בישראל- הדוחה את הבחירה והכניסה לתחום לימוד מוגדר, לשלב יחסית מאוחר בחיים ומאפשרת התנסות בדרך חיים אחרת עד בחירה זו-היא לדעתי אחת הסיבות העיקריות להצלחת היצירתיות הישראלית. בספר שפורסם ב2019 בשם 'טווח-מדוע אנשי אשכולות מנצחים בעולם מתמחה' מתווכח דיוויד אפשטיין עם התזה של מיקל גלדוול על התמחות ומיקוד. ומראה שהתמחות ומיקוד יוצרים יתרונות בטווח קצר, אולם בטווח ארוך לעושר וגיוון של התנסויות יש יתרונות גדולים יותר. נדמה לי  שהרעיון הזה הוא ניסוח אחר לתפיסת האבולוציה של דארווין. מינים מתמחים מצליחים במערכות סגורות ומבודדות, אולם הם צפויים לסכנות בטווח ארוך, עקב שינויים או פתיחת המערכת כפי שקורה במערכות אקולוגיות שהיו סגורות ונפתחו. ילדי פלא כמו מוצרט או טייגר וודס הם יוצאי דופן, החריגים, היה להם המזל להיות בעלי כישורים בתחום מוערך שלא השתנה, בסביבה יציבה. 

-לרוחב היריעה, לגיוון  ולהתפזרות  יש יתרונות  לא רק כעמדה אלא גם כתהליך:  יצירתיות היא יכולת לחשוב על הבעיה דרך שדה משמעות חדש- לנסח את הבעיה בדרך אחרת, בשפה אחרת. להפוך לזרם רחב את הערוץ הצר. התהליך היצירתי עצמו ועצם המשמעות של יצירתיות, כרוכים בשינוי, בחיפוש אחר החדש, באמנות של אי הידיעה. המודל של האבולוציה מראה ששרידה והתפתחות כרוכים יותר במגוון וגמישות מאשר במיקוד וריכוז. לא הגדול והחזק שורד. מרוצי חימוש  ממוקדים סביר שיקדמו אותך לדרגת דינוזאור.

הגמישות והיכולת לנוע בן מיקוד לבן פיזור, בן סדר לחוסר סדר, בן נוקשות לגמישות הם מאפיינים הן של בריאות נפשית והן של אמנות טובה. המתח שבן עקשנות, התמדה ויכולת ריכוז בנקודות מסוימות לבן היכולת להרפות, להתגמש, להתפזר, לבהות, לדבר שטויות, לישון ולחלום. 'אמנות המרחק הנכון'. "לעולם לא יסופר עוד סיפור אחד כאילו הוא הסיפור היחיד" אמר מבקר האמנות ג'ון ברגר לגבי הדרך שבה אנו מבינים ציור. עלינו לדאוג לכך שזה יהיה נכון גם לגבי חיינו.

פיסול בבטון קורסים-הדס דאימונט

פיסול בבטון-הדס דאימונט



.