טיפול פסיכולוגי ראשון לציון-אבל

טיפול פסיכולוגי ראשון לציון: "אבל הוא אהבה שאין לה לאן לזרום"

אבל הוא תהליך נורמלי-אבל לעיתים עלול להסתבך- במקרה והאבל נמשך תקופה ארוכה יתכן וכדאי לפנות לפסיכותרפיסט,  לברור על אפשרויות טיפול יש ללחוץ על התצלום למעלה- ואן גוך-"אדם זקן מתאבל"-1890.

"אבל הוא הכאב החריף שמתלווה לאובדן. מכיוון שהוא השתקפות של מה שאנחנו אוהבים, הוא יכול להרגיש מקיף ובולעני . האבל אינו מוגבל רק לאובדן של אנשים, אך כאשר הוא מגיע בעקבות אובדן של אדם אהוב, הוא עשוי להתווסף לרגשות אשמה ובלבול, במיוחד אם מערכת היחסים הייתה קשה.

"הסדנה" -היא מרכז לטיפול פסיכולוגי, המאגד פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אנו רואים ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו.". בנוסף לטיפולי פסיכותרפיה רגילים-אנו מציעים גם טיפול בנוירופידבק, טכניקה לטיפול קצר מועד יעיל ומוכח בדיכאון, חרדה, פוסט טראומה ועוד. למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

מכיוון שהאבל מציית למסלול שלו, אין לוח זמנים לתחושות הכאב לאחר האובדן; וגם לא ניתן להימנע  מסבל. למעשה ניסיונות לדכא או להכחיש את האבל עלולים באותה מידה להאריך ולהעמיק את התהליך, תוך שהם דורשים מאמץ רגשי נוסף. באופן דומה, התפיסה השגויה שעדיף להתאבל יותר או שיש דרך נכונה להתאבל יכולה להקשות על התהליך.

עבור אנשים מסוימים האבל הוא תופעה קצרת טווח, חזקה ומטלטלת, המכונה גם אבל אקוטי, אם כי הכאב עשוי לחזור באופן בלתי צפוי במועד מאוחר יותר.  אנשים אחרים עשויים לחוות אבל ממושך, המכונה גם אבל מסובך, הנמשך חודשים או שנים. ללא עזרה, תמיכה, טיפול פסיכולוגי. אבל כזה יכול להוביל לבידוד ולבדידות כרונית."

אדוורד מונק-הציור -"מוות בחדר החולים" מתאר את מותה של אחותו האהובה, סופי. הדמויות בציור נראות מנותקות זו מזו, אין שתיים היוצרות קשר עין או נוגעות זו בזו, כל אחת ואחד אבוד בצער שלו.

מידי יום. מישהו נשאר מאחור. מישהי נשארת בוכה ליד הקבר. המיטה של מישהו קרה. מישהי עורכת את השולחן לשניים לפני שהיא  שנזכרת שיש רק אחד. מישהו שוכח בשינה ועם היקיצה מושיט יד רק כדי לגעת בריקנות.

יהיו כל הדברים הראשונים האלה בלעדיו. ארוחת חג ראשונה, חופשה ראשונה, יום הולדת ראשון, יום נישואין. הפעם הראשונה שאת מקיפה "אלמנה" בטופס המחייב  לציין מצב משפחתי.
יהיה ערב שישי ראשון לבד. 

תהיה תחושת בדידות כה קשה שהיא הופכת לכאב פיזי.

יהיו ריחות ורגעים שישברו את הלב. אביב חדש. אוויר ים. הליכה על החוף, צפייה בסדרת מתח שבדית לבד.

תהיה הפתעה מכך שלא ידעת איך נפלת על ברכיך, אבל הנה אתה על רצפת הארון שלה, קובר את האף שלך בחולצה אהובה.

תהיה חרדה חסרת צורה בלי מישהו לספר לו עליה. יהיה חוסר שינה. יהיה האתגר המרתיע של לקום מהמיטה בבוקר. יהיה יותר מדי יין בשעות מאוחרות מדי או מוקדמות מידי. יהיו ביטויים פיזיים. לחץ בבטן. דופק  הלב.

יהיו אובססיות לכסף. יש מספיק? יש מספיק? וגם אם יש, יהיה תמיד חשש לסיים כהומלסית, נשכחת, אבודה, לא אהובה.

תהיה המכה החדה הפתאומית  של דמעות מציפות. הנה אתה מסתכל בספרים בחנות ספרים משומשים ופאו! אגרוף הבטן של יגון. אתה מתחיל  לחשוב שאתה משתגע.

כן זה  סוג של טירוף. הטירוף שכתבה עליו ג'ואן דידיון -ב"שנה של מחשבות מופלאות", האבל קיים מחוץ לתחום החוויה ה"רגילה". אנשים יצפו ממך להיות עצוב ונורמלי. אתה לא נורמלי. ועצוב לא מתחיל או קרוב בכלל כדי לתאר את זה.

אדגר דגה-ציור כדרך התמודדות עם אבל ואבדן.

מותו של אהוב מרים את מכסה המציאות, חודר דרך קליפת האדמה הדקה עליה אנחנו מתהלכים. ומאפשר לך להחליק פנימה. האימה היא אמתית גם אם המכסה לא. שום דבר אינו כפי שהיה. ציוני דרך ישנים נעלמים. מה שהיה פעם נחמה הופך לאיום.

כל זה קורה כל יום בכל עיר, בכל מדינה, בכל זמן ובכל זאת האבל כל כך מבודד, שאי אפשר לדמיין שעוד אדם אחד ביקום מרגיש כמוך. . תאר לעצמך אם היינו יכולים להגיע אחד לשני. מחזיקים ידיים, היינו מקיפים את הגלובוס מספר פעמים. אבל עוצמת הכאב היא כזו שאנחנו לא חושבים על כל האחרים האלה, הכאב והתהום כל כך בולעים עד שכול האחרים פשוט נעלמים, נמחקים אל מאחורי הערפל.

כן, מוות ואבל קורה כל יום, אבל אין כלום בידיעה הזו שיגרום לך להיות מרוכז פחות  בכאב שלך. זו רגרסיה לאובדן עמוק כל כך, גרעיני כל כך. משוגע כל כך .עלינו להקדיש תשומת לב תמידית  היכן אנו עומדים ולאן אנו הולכים. היכן אנו מניחים את הרגל- אחרת, ניפול, . אנחנו לא יכולים לחשוב  על דבר אחר מזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרים את עינינו ולראות את האדם אחר עובר את אותו תהליך, מנסה להחזיק  מעמד  בחיים , מנסה למצוא מחדש את החיים, מנסה להיות ראוי לחיים.

יהיו כאלה שיגידו שהם מבינים, אבל הם לא מבינים. הם לא יכולים. אבל הוא הכאב האוניברסלי ביותר , כל אבל הוא ייחודי. אבל הוא השיגעון הנורמלי ביותר, זה לא עושה אותו פחות מכאיב.

יהיה זעם שאנשים תמימים יעוררו. טכנאי התיקון של מדיח כלים. מישהו המדבר חזק מדי במסעדה. רוכב אופנוע המרעיש  בזמן שהוא ממתין ברמזור, קולות הישתללות של ילד בדירה מעל.

יהיה צורך לדבר ולדבר ולדבר על הנפטר ונסיבות חייו ומותו. לספר לזרים  את הסיפור שלך. עוד ועוד

יהיה חוסר יכולת להתרכז. לאחר קבלת הוראות, ישאלו אותך "האם אתה מבין?" אתה מבין מה נדרש כדי לקבל תעודת פטירה, לסגור חשבון בנק, לסרוק מסמך? ואתה תגיד, כן ואז תבין, לא. אתה לא מבין ולא זוכר מילה שנאמרה.

יהיו כאלה שיבטיחו, "עם הזמן לא יהיו לך אלא זיכרונות שמחים." אתה יודע שהם משקרים כי כשאתה מסתכל בתצלום של אהובך כל מה שאתה עושה זה להרגיש את אימת התהום השחורה של ההיעדרות. אתה רוצה אותו בחזרה. אתה רוצה אותו בחזרה עכשיו.

הכאב יוקל, אם כי לא בלוח זמנים שנקבע, זה ייקח הרבה הרבה יותר זמן. וכשזה יקרה, מישהו אחר יבכה ליד קבר אחר. זה מחזור נצחי. אולי  יעזור לדעת את זה. כמו בכל דבר, ההווה לפעמים משנה את העבר, לפעמים מקבע אותו בצבעים אחרים, ולפעמים הכול דוהה, גם אנחנו וזה מה שמפחיד. אפילו על הרגש הכואב והנורא הזה אינך יכולה לסמוך כיציב, אז תאחזי בו. כסוג של נאמנות, כדרך להחזיק במי שהלך אבל גם במי שהיית, כדרך להחזיק בעבר-אבל גם בעתיד שהובטח לך ושאיננו עוד.

חוג פיסול בחימר ,רחובות-שרון-

פיל טיילור-דיוקן עצמי בתהליך של אבל.