תהליך האֵבֶל
מוות ואובדן הם חוויות אנושיות אוניברסליות, אך הבנת האֵבֶל, השתנתה לאורך ההיסטוריה. ההמשגה הפסיכולוגית המוקדמת ביותר של האבל נעשתה על ידי פרויד, הגדירה אותו במקביל הן כפתולוגיה והן כתהליך נורמלי ודיברה על "היאחזות" באובייקט האבוד, רעיון שנדחה מאז לטובת תפיסה של קשרים מתמשכים שיכולים להיות הסתגלותיים באבל. באופן דומה, תיאוריות של אבל מוקדמות הציעו התקדמות ליניארית לעבר פתרון וקבלת האובדן, זכו לביקורת ונזנחו לטובת גישות המאפשרות תהליכי ויסות טבעיים של טיפול באובדן והתמודדות מחודשת עם עולם שונה. אבל כבר לא נתפס רק כהסתכלות אחורה על אובדן האדם או החיים הקודמים, אלא כמכוון ליצירה ובנייה מחדש של הווה ועתיד משמעותיים בעקבות האובדן והשפעתו.
קובלר-רוס וקסלר (2005) חילקו את האבל לחמישה שלבים - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. חוקרים מתחו ביקורת על סיווג זה בשל אי התיחסותו למאפיינים תרבותיים של האבל והתפיסה הלינארית של התקדמות בשלבים שאולי אינם נכונים עבור כולם. אנשים לא בהכרח מתקדמים דרך שלבים אלה; הם עשויים לקפוץ באקראי משלב לשלב ואינם מגיעים בהכרח לסגירת הפרידה.
מודל הפאזה הוא מודל נוסף להבנת האבל. המתבסס על תיאוריית ההקשרות של בולבי (Bowlby, 1980) הוא מתאר את תהליך האבל כמורכב מארבעה שלבים, "שלב של קהות", "שלב של כמיהה וחיפוש", "שלב של חוסר ארגון וייאוש" ו"שלב של ארגון מחדש".
מודל שלישי להבנת אבל- הוא המודל הדו-תהליכי שפותח על ידי ,Stroebe and Schut (2010). על פי מודל זה, אבל מורכב משתי קטגוריות: גורמי לחץ מכווני הרס ואובדן- לעומת גורמי לחץ מוכווני שיקום והמשך חיים. בעוד שגורם לחץ מוכוון אובדן עוסק בהתמקדות של האדם השכול בחווית האובדן, גורמי הלחץ המוכוונים לשיקום עוסקים ביצירת סדר חדש של העולם ללא האדם הנפטר.
מודל רלוונטי נוסף ועכשווי להבנת אבל' נוסח על ידי אנג'ל צ'אטר (Chater 2020) במהלך מגיפת הקורונה, בהשפעת התפיסה הבודהיסטית של הקבלה הרדיקלית. בו הוא אומר: "בואו נדבר על המוות בגלוי: כשהעולם מתאבל, בבקשה אל תלכו על קליפות ביצים"'. מודל זה טוען מחד שהמוות הוא חלק מהחיים וכך צריך לקבל אותו, ומאידך שלא ניתן להתגבר לגמרי על האבל והשפעותיו הכואבות. עם זאת, כשאדם מהלך בעולם וממשיך להישאר פתוח ריגשית, חוויותיו האישיות ונקודת המבט והפרספקטיבה שלו- מתרחבות, והאבל מתחיל להיראות קטן יותר וניתן לניהול. המודל גם טוען שאדם יכול לחוות אובדנים מרובים בו זמנית.
הציפייה לאֵבֶל
אבל צפייתי, אבל מטרים או מקדים (Anticipatory grief) הוא מונח המתאר את תהליך האבל שעובר אדם לפני שהאובדן מתרחש בפועל. המחקר המדעי של ציפייה לאבל הוא תופעה עכשווית יחסית, בעקבות המחקר המתועד הראשון של לנידמן (Lindemann 1944). לאבל צפייתי יש קשר לחרדת הציפייה. לינדמן תאר את התופעה בקרב נשות הלוחמים במהלך מלחמת העולם השנייה שבתגובה לאיום המוות של יקיריהם, עברו את כל שלבי האבל. כשחיילים חזרו, הם גילו שנשותיהם התנתקו רגשית. הרעיון שאבל וניתוק יכולים להתקיים לפני אירוע האובדן, עורר מחקרים וויכוחים רבים.
חוקרים ערערו על תפיסת האבל המצפה של לינדמן, וטענו שהוא לא קיים (Glick, Weiss & Parkes: 1974). הם טענו כי התופעה בלתי אפשרית, וטענו שהאבל הוא תגובה לאובדן, ואי אפשר לחוות אותו מראש. לדוגמה, סילברמן טען שכל חוויות לפני מותו בפועל של האדם אינן אבל מקדים, תוך שימוש במטפורה ש"... אירוסים אינם נישואים" שדימוי של התאלמנות אינו הדבר האמיתי . Parkes & Weiss (1983) קראו תיגר על הרעיון של צער מטרים במקרה של קרוב המשפחה המעורב בטיפול בחולה לאורך כל המחלה. גליק טען שלמרות שלהזדמנות להתכונן למות בן הזוג הייתה השפעה חיובית על החלמתו של בן הזוג השכול, כל התועלת מכך לא נגזרה ממה שלינדמן כינה צער ציפייתי, אלא נגזרה מקבלה בלתי נמנעת של האובדן. האבל המקדים נתפס כמנגנון הסתגלותי. נהוג לחשוב שמוות בלתי צפוי ופתאומי נוטה להיות קשור לתגובות שכול חמורות יותר, בעוד שאזהרה מוקדמת כלשהי על מוות מתקרב וחווית ציפייה לאובדן, מפחיתה את תגובות האבל של המשפחה ברגע שהמוות מתרחש בפועל.
חוסן באֵבֶל
רוב האנשים יעברו את תהליך האבל וימשיכו בחייהם. מחקרים מראים כי 60% מהאבלים אינם מראים סימנים של דיכאון או פגיעה תפקודית שישה חודשים לאחר שסבלו מהאובדן. במהלך השכול, אנשים בריאים ינועו בין געגועים ליקיריהם, ניהול לחצים הקשורים לאובדן, והלחץ של הסתגלות לתפקידים חדשים. אנו מלהטטים בין לחצים אלו תוך גיוס אנרגיה לאחריות היומיומית שלנו.
בספר הזיכרונות שלה על האבל,-'שנה של מחשבות מופלאות'- כותבת ג'ואן דידיון, "אבל מגיע בגלים, בהתקפות, חששות פתאומיים המחלישים את הברכיים, מעוורים את העיניים ומחסלים את יומיומיות החיים".
כן, לעתים קרובות, עווית של אבל בולעת אותנו והורסת את תחושת הנורמליות שלנו. עם זאת, במחקר רחב היקף על שכול של בני זוג ושל ילדים, חוקרים מצאו ארבע תוצאות ברורות:
68.2% הראו עמידות והתאוששות, עם דיכאון מועט או ללא דיכאון.
13.2% חוו אבל כרוני, התחלה של דיכאון לאחר האובדן.
11.2% סבלו מרמות גבוהות של דיכאון לפני האובדן אך הראו שיפור לאחר מכן.
7.4% חוו דיכאון כרוני קיים שנמשך לאחר האובדן (Maccallum, F. et al. 2015).
אבד, אבל גם נשאר לנצח
כאשר אנו מאבדים אדם אהוב, עלינו ליישב שתי מציאויות סותרות, המציאות הפנימית שלנו והמציאות החיצונית. אנו מרגישים שהאדם שאהבנו קיים לנצח בתוכנו, בזיכרון, ובסיפור חיינו-הוא נשאר חלק מאיתנו. ובכל זאת במציאות החיצונית אותו אדם אינו קיים כבר. דיסוננס קוגניטיבי זה מרגיש סותר, מוזר ומבלבל (O'Connor, M. et al., 2022). לא פעם, כמו בתסמונת כאבי הפנטום דווקא האובדן מחדד את חשיבותו ומשמעותו של האיבר שנקטע. האדם שחסר לנו, החלל שנפער-הופך לכאב כרוני המלווה אותנו בהמשך חיינו. לעיתים כמו ג'ואן דידיון, מטופלים מתארים חוויה של מציאות לא מציאותית, תנועה נפשית שבה לא ברור מה היא המציאות. הם מנהלים שיחות עם, רואים את האנשים שאבדו, או "שוכחים" שאנשים אלו כבר לא בחיים.
אֵבֶל דורש למידה מחדש
רבים חשים מופתעים מכך שהאבל מותיר אותם מותשים וחלשים ממש כמו מחלה קשה. המוח משתמש באנרגיה רבה כשהוא מתאבל. כאשר אנו מאבדים בן זוג, עלינו ללמוד דרך חדשה לגמרי להיות בעולם. איך ננהל את חיי היום יום ואת הצורך שלנו במגע, קרבה וחיבה, עם מי נדבר? איך נאכל או נבשל כשאין למי, או עם מי לחלוק את זה? חיי היומיום מתנפצים, וצריך לבנות מחדש חיים אחרים. אולם אותו אדם אהוב עדיין קיים בזיכרון, בחפצים בהם אנו משתמשים בביתנו, באהבה שאנו חולקים עם בני משפחה אחרים.
כל האובדנים הללו דורשים הסתגלות או למידה מחדש. כאשר אנחנו הורסים את המכונית שלנו בתאונה, עלינו להסתגל לרכב אחר, להתמודד עם הלחץ המציאותי של תביעת ביטוח ופציעות אישיות. על אחת כמה וכמה באובדן של אדם אהוב. ההתמודדות עם אובדן במישורים שונים של החיים בו זמנית יכולה להיות קשה, מבלבלת ומתישה.
אובדן בן זוג מייצג שינוי זהות. האדם עובר מזהות זוגית לזהות של אלמן או אלמנה. אנחנו צריכים ללמוד מחדש איך להתנהג הן באופן פרטי והן בפומבי. כאשר אנו לומדים דרכים חדשות לעסוק בחיים ולמצוא מטרה, סיפוק, נחמה ומשמעות, אנו מתמודדים טוב יותר.
אדוורד מונק-הציור -"מוות בחדר החולים" מתאר את מותה של אחותו האהובה, סופי. הדמויות בציור נראות מנותקות זו מזו, אין שתיים היוצרות קשר עין או נוגעות זו בזו, כל אחת ואחד אבוד בצער שלו.
הנוירולוגיה של השכול
כ-7 עד 10 אחוז מהאנשים השכולים סובלים מהאבחנה של הפרעת אבל ממושך. אם אדם מבוגר עדיין מתקשה להתחבר מחדש לחיים, שנה לאחר אובדן אדם אהוב, ייתכן שהוא חווה PGD. תסמינים אחרים כוללים כאב רגשי עז, כגון מרירות וצער, תחושת קהות רגשית והימנעות ממצבים שמזכירים להם את האובדן.
לאבד אדם אהוב יכול להרגיש כמו גמילה מאופיאטים. כמיהה לבן זוג שנפטר יכולה ליצור אפקט דומה להתמכרות לסם. זה מייסר כשאדם אהוב נעדר ואנו חשים שזה מקור האושר היחיד שלנו. כאבי בטן, כאבי ראש, דיכאון, עצבנות והפרעות שינה מופיעים כשיבושים במערכת התגמול של המוח. אלו הם אותם מסלולים עצביים הקשורים להתמכרות (Kakarala S. et al., 2020).
במחקר אחד, מדגם קטן של נבדקים שסבלו מ-PGD קיבלו Naltrexone, תרופה שנועדה לחסום תגמול אופיאטי. הנבדקים האלה כבר לא יכלו לקבל את אותו התגמול הרגשי ממערכת התגמולים של הדופמין שהם קיבלו דרך עיסוק בזיכרונות של הנפטר. כתוצאה מכך הנבדקים חיפשו התנהגויות אחרות ומתגמלות יותר שסייעו להחלמתם.
חוקרים מצאו שיבושים בעיבוד אוקסיטוצין ובעיבוד מערכת התגמול אצל אלו שסבלו מ-PGD. זה מצביע על כך שחלקנו עלולים להישאר תקועים באבל כדי להימנע מלהתמודד באופן מלא עם אובדן של אדם אהוב. לפעמים כאב האבל יכול לגרום לנו להרגיש מחוברים רגשית לאלה שאיבדנו. לשחרר את האבל הכואב, יכול להרגיש כמו לוותר על האהבה.
קורס פיסול, אוגוסט רודן-The Old Courtesan
התאוששות מאֵבֶל
כ-פסיכולוגים תל אביב בסדנה לתהליכים יצירתיים, אנו יודעים כמה התמודדות עם אבל יכולה להיות מורכבת. המוות מגיע לעתים קרובות בזמנים לא נוחים. מתחים פיננסיים, רגשיים ופיזיים יכולים לזעזע את יסודות תחושת הביטחון שלנו. דאגות עלולות להוביל להרהורים מעגליים (רומינציה), בעיות שינה וכמיהה אובססיבית לנפטר.
חשוב למצוא טיפול נפשי, קבוצת תמיכה לאבל ואובדן ועזרה בהשתלבות מחדש בשגרת חיים חדשה .
"משימת האבל היא ללמוד כיצד להרפות מאדם אהוב תוך שמירה על האהבה שאתה חש לאותו אדם" (Worden, J. W. 2008). אמר המלחין אירווינג ברלין, "השיר הסתיים, אבל המנגינה נמשכת". אם נישאר פתוחים למוזיקה של החיים, היא לפעמים תציע שירים חדשים ללמוד ולאהוב.
אדגר דגה-ציור כדרך התמודדות עם אבל ואבדן.
8 ספרים מומלצים על התמודדות עם אֵבֶל
אשה בורחת מבשורה- דויד גרוסמן.
זהו רומן שחזה את העתיד בכל הרבה צורות ובכל כך הרבה משמעויות. ספר על הניסיון להתמודד עם כאב בלתי נסבל ועם מציאות בלתי ניתנת להכלה.
שנה של מחשבות מופלאות - ג'ואן דידיון
דידיון כדרכה מישירה מבט אל הפצע. אובדן בעלה ובתה, שואלת שאלות על רחמים עצמיים, על שפיות, ועל מה שנשאר. דידיון בעיני היא אחת הסופרות וכותבות הנון פיקשן הגדולות של המאה ה20, ומתמודדת עם השכול והאבל שלה בדרך היחידה שהיא יודעת-דרך יצירתיות וכתיבה. The Year of Magical Thinking הוא ספר אישי מאוד ועם זה בעל משמעות אנושית רחבה.
לא העזנו לדעת-איריס לעאל
"אני מתיישבת אל השולחן ומקיימת את הטקס המילולי הזה שעות, חוזרת על אותם משפטים, על אותן מילים עד כדי קיהיון, מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו דומה לקינה."
It’s Okay to Laugh, by Nora McInerny Purmort
בטווח של כמה חודשים, נורה מק'ינרי הפילה את ילדה השני, איבדה את אביה מסרטן, ולאחר מכן קברה את בעלה, אהרון, שמת מגליובלסטומה, סרטן מוח נורא עם שיעור הישרדות נמוך עד כאב. "זה בסדר לצחוק" הוא ספרה הראשון של מקינרני, זכרונות מהשנים הראשונות שבהן ניסתה להמציא מחדש את חייה ולהיות אימא לילדה הצעיר. עם הזמן היא הקימה את "מועדון האלמנה הצעירה הלוהטת" והשיקה פודקאסט בשם Terrible, Thanks for Asking. מקינרני מצחיקה וחכמה. הרצאת ה-TED שלה - "אנחנו לא 'ממשיכים הלאה' מהאבל. אנחנו ממשיכים איתו" - שווה צפייה.
When Breath Becomes Air, by Paul Kalanithi
את הממואר הזה, שהפך קלאסיקה, סיימה לאחר מותו אשתו של קלניתי, לוסי. זהו סיפורו של נוירוכירורג צעיר שמת מסרטן ריאות גרורתי בגיל 37, והותיר מאחור בת תינוקת. הוא כותב על ההתמודדות עם האבחון והטיפול שלו, ועל איכות הזמן עצמו - יחד עם החרטה שלו על כך שאחרי שבילה את רוב חייו לימודים, בקושי התחיל לחיות. עדות למשמעות החיים -גם אם הם קצרים.
Being with Dying, by Joan Halifax
כאחת המייסדות של תנועת הטיפול הפליאטיבי, רושי ג'ואן הליפקס הגיעה לבודהיזם בעקבות התנסויות קשות. היא עוזרת ועזרה לאלפי אנשים למות. זהו מדריך חיוני לכל מי שעובר את תהליך הדעיכה והקרבה למוות עם אדם קרוב. ספר על הפסיכולוגיה של המחלה והבריאות. אבל גם חשוב עבור כל מי שמרגיש שלא סגר מעגל במותו של אדם אהוב. כפי שהיא מסבירה, אין דרך נכונה למות - היא ראתה כל וריאציה, משלווה עד מוות מעונה. והיא הייתה עדה לסבלם של בני משפחה שהרגישו שעשו הכל לא בסדר. "לעיתים קרובות באופן מפתיע, אנשים מתים בזמן שהמטפלים שלהם יצאו מהחדר", היא כותבת. "אני מתארת לעצמי שהם פשוט רצו למות בשלווה ולבד. כמה פעמים ראיתי את האדם הגוסס מחכה עד שכולם יצאו מהחדר כדי להרפות! אולי האדם הזה רוצה להשתחרר מכל תשומת הלב שמחזיקה אותה בחיים. יש אנשים שרוצים שהמשפחה שלהם לא תהיה שם כי הם מרגישים התקשרות כל כך חזקה, חיובית או שלילית, לבני המשפחה. אולי הם מרגישים, ואולי בצדק, שהמשפחה תמנע מהם שחרור קל, ושפשוט יותר למות בין זרים מלאי חמלה, או לבד. אם זה המצב, המשפחה תצטרך בדרך כלל תמיכה רבה כדי לקבל את ההחלטה הזו
Bearing the Unbearable: Love, Loss, and the Heartbreaking Path of Grief by Dr. Joanne Cacciatore
המטרה היא להמשיך בחיים ולמצוא שוב מקום בתוכם למרות האובדן - משהו שאולי נראה בלתי אפשרי קרוב אובדן אבל יכול להפוך למציאות עם הזמן
The Other Side of Sadness by George A. Bonanno
קלאסיקה פסיכולוגית. בואנו שהוא פסיכולוג ידוע, מראה שאבל ושכול אינם פועלים בצורה צפויה , ולכולנו יש יכולת מפתיעה להיות יצירתיים בדרך ההתמודדות עימם.
חוג פיסול בחימר ,רחובות-שרון
אי אפשר להבין שכול מבחוץ
מותו של אהוב מרים את מכסה המציאות, חודר דרך קליפת האדמה הדקה עליה אנחנו מתהלכים. ומאפשר לך להחליק פנימה. האימה היא אמתית גם אם המכסה לא. שום דבר אינו כפי שהיה. ציוני דרך ישנים נעלמים. מה שהיה פעם נחמה הופך לאיום.
כל זה קורה כל יום בכל עיר, בכל מדינה, בכל זמן ובכל זאת האבל כל כך מבודד, שאי אפשר לדמיין שעוד אדם אחד ביקום מרגיש כמוך. תאר לעצמך אם היינו יכולים להגיע אחד לשני. מחזיקים ידיים, היינו מקיפים את הגלובוס מספר פעמים. אבל עוצמת הכאב היא כזו שאנחנו לא חושבים על כל האחרים האלה, הכאב והתהום כל כך בולעים עד שכול האחרים פשוט נעלמים, נמחקים אל מאחורי הערפל.
כן, מוות ואבל קורים כל יום, אבל אין כלום בידיעה הזו שיגרום לך להיות מרוכז פחות בכאב שלך. זו רגרסיה לאובדן עמוק כל כך, גרעיני כל כך. משוגע כל כך .עלינו להקדיש תשומת לב תמידית היכן אנו עומדים ולאן אנו הולכים. היכן אנו מניחים את הרגל- אחרת, ניפול, . אנחנו לא יכולים לחשוב על דבר אחר מזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להרים את עינינו ולראות את האדם אחר עובר את אותו תהליך, מנסה להחזיק מעמד בחיים , מנסה למצוא מחדש את החיים, מנסה להיות ראוי לחיים.
יהיו כאלה שיגידו שהם מבינים, אבל הם לא מבינים. הם לא יכולים. אבל הוא הכאב האוניברסלי ביותר , כל אבל הוא ייחודי. אבל הוא השיגעון הנורמלי ביותר, זה לא עושה אותו פחות מכאיב.
יהיה זעם שאנשים תמימים יעוררו. טכנאי התיקון של מדיח כלים. מישהו המדבר חזק מדי במסעדה. רוכב אופנוע המרעיש בזמן שהוא ממתין ברמזור, קולות הישתללות של ילד בדירה מעל.
יהיה צורך לדבר ולדבר ולדבר על הנפטר ונסיבות חייו ומותו. לספר לזרים את הסיפור שלך. עוד ועודיהיה חוסר יכולת להתרכז. לאחר קבלת הוראות, ישאלו אותך "האם אתה מבין?" אתה מבין מה נדרש כדי לקבל תעודת פטירה, לסגור חשבון בנק, לסרוק מסמך? ואתה תגיד, כן ואז תבין, לא. אתה לא מבין ולא זוכר מילה שנאמרה.
יהיו כאלה שיבטיחו, "עם הזמן לא יהיו לך אלא זיכרונות שמחים." אתה יודע שהם משקרים כי כשאתה מסתכל בתצלום של אהובך כל מה שאתה עושה זה להרגיש את אימת התהום השחורה של ההיעדרות. אתה רוצה אותו בחזרה. אתה רוצה אותו בחזרה עכשיו.
הכאב יוקל, אם כי לא בלוח זמנים שנקבע, זה ייקח הרבה הרבה יותר זמן. וכשזה יקרה, מישהו אחר יבכה ליד קבר אחר. זה מחזור נצחי. אולי יעזור לדעת את זה. כמו בכל דבר, ההווה לפעמים משנה את העבר, לפעמים מקבע אותו בצבעים אחרים, ולפעמים הכול דוהה, גם אנחנו וזה מה שמפחיד. אפילו על הרגש הכואב והנורא הזה אינך יכולה לסמוך כיציב, אז תאחזי בו. כסוג של נאמנות, כדרך להחזיק במי שהלך אבל גם במי שהיית, כדרך להחזיק בעבר-אבל גם בעתיד שהובטח לך ושאיננו עוד.
-
פיל טיילור-דיוקן עצמי בתהליך של אבל.
ציור- ואן גוך-"אדם זקן מתאבל"-1890. "אבל הוא אהבה שאין לה לאן לזרום"-Someone to Kiss, Jamie Anderson
