פסיכולוג קליני ברחובות-רגשות

החומר שאתו עובד כל אמן, פסיכולוג  קליני או פסיכותרפיסט  הוא הרגשות. אנחנו כל כך בטוחים בתקפות הרגש שלנו שאיננו שואלים כיצד הוא נוצר. כמה ממנו נלמד וכמה הסביבה מגדירה אותו.

לפעמים נדמה לי שלמרות שאנו חיים בעולם שבו לכאורה שפת הרגשות הפכה לשפה הפופולרית ביותר, שבה פייסבוק שואל אותנו איך אנו מרגישים בכול פוסט  ואפילו הודעת ווטסאפ גורמת לנו להצמיד אייקון רגשי בכל משפט. 

במציאות שבה לכאורה יש אינפלציה רגשית-וכולנו מחפשים להתרגש ולהרגיש-והחיווי "מרגש" הפך לקלישאה.  שאלות רבות בתחום הרגשות נותרו כמעט טאבו,  אנחנו פוחדים לשאול האם באמת זה מה שאנו מרגישים? ומה הוא בדיוק הרגש? כי עם הרגשה אסור להתווכח.

גם בשדה הפסיכולוגיה האבחונית  קיימת תופעה דומה בה אבחנות רגשיות מפורטות ושמות תסמונות הופכות למין קודים אוניברסליים לפענוח מצבים אמוציונליים מדויקים -המושלכים על המציאות הרגשית ונתפסים כתופעות אוניברסליות רגשיות. בדיחה ידועה מדברת על איך אדם יכול להתרפא בתוך כמה שעות מאוטיזם- הוא עובר מארצות הברית לאנגליה-שם האקסצנטריות שלו הופכת למעלה (לדוגמה שרלוק הולמס), בסביבה המקבלת בסובלנות מוזרויות כאלו-כול עוד אתה במעמד הנכון)

אחת החוויות הזכורות לכל פסיכולוג קליני ברחובות או בבתים, במהלך לימודיו היא התחושה שעם כל הגדרת מחלה או תסמונת חדשה שהוא לומד לעומק, עם כל הגדרת מצב פתולוגי או סתם פסיכולוגי- מיד הוא מזהה את כל הסימנים בתוכו ומחליט שהוא לחלוטין כזה.( מה שתומך בדעה שפסיכולוגים נמשכים ללימוד פסיכולוגיה כיוון שהם די משוגעים בפני עצמם).

חוויה אחרת היא חווית ההגירה או המעבר מארץ לארץ - התחושה שעם ההגירה לא רק השפה משתנה וגורמת לחוסר אוריינטציה, אלא גם המושגים שמאחורי השפה -הרגשות עליהם השפה מדברת משתנים. שמחה באפריקה אינה אותה שמחה בשוודיה. עצב בפורטוגל (tristeza) אינו בדיוק אותו עצב שבגרמניה (Traurigkeit).

האם רגש הוא דבר אוניברסלי ומוחלט או שאנחנו לומדים כיצד להרגיש? האם התרבות והסביבה שלנו קובעים מה נרגיש ומשפיעים על הרגש ובאיזו מידה?

תורת הרגשות הבסיסים - המכונה גם  תאוריית האוניברסליות על ידי כמה ממבקריה -צמחה בשנות השישים, כאשר הפסיכולוג הקליני האמריקאי פול אקמן ערך מחקרים בשבט פורה- Fore   , חברה ילידית בפפואה גינאה החדשה. אקמן הראה כי ילידי - Fore יכולים להתאים בין תצלומים של פנים לבין הביטויים הרגשיים שהם תיארו -אושר, עצב, כעס, גועל, פחד או הפתעה- בדרגת נכונות גבוהה למדי. מכיוון שלנבדקים שלו הייתה חשיפה מועטה לתרבות המערבית, טען אקמן שמצא הוכחות חותכות לקיומם של שש רגשות בסיסיים, מתפתחים, המשותפים באופן אוניברסלי. 

כל רגש, מגיע  עם תוכנת מבנה והתנהגות מוחית וגופנית מובחנת. כל רגש הוא נתיב עצבי בסיסי המופעל על ידי גירוי חיצוני, ומביא לרצף של תגובות מגדרות  מראש, כולל שינויים פיזיולוגיים, הבעות פנים, נטיות התנהגות  והמצב הסובייקטיבי הרגשי שאנו מכנים רגש בדרך כלל.

התאוריה האוניברסאלית פונה לכאורה אל התפיסה ההומניסטית שלנו הרוצה להאמין שכולנו דומים , כולנו בפנים עמוק בעצם אותו דבר. התרבות מוסיפה גוונים אבל, ברגעים האמתיים , שבהם אנו לא שולטים בעצמנו , האנושיות המשותפת שלנו דולפת ומציצה החוצה: העצב גורם  להתנפחות העיניים, השמחה מקמטת את השפתיים. 

בשני העשורים האחרונים אותגרה  תפיסה זו על ידי קבוצה קטנה אך הולכת וגדלה של חוקרים הטוענים שרגשות אינם תגובות חומרה קשיחות ויציבות במוחנו (או בבטן, לצורך העניין) המחכות לגירויי על מנת שיופעלו . במקום זאת, חוקרים אלה רואים ברגשות  צורות נוזליות יותר המתגבשות בצורה מקומית מאוד כדרך לארגון חוויה: פעולות  של הקניית משמעות המעוצבות על ידי יחסי הגומלין מורכבים בן הגורם ביולוגי, החברתי וההיסטורי בכל אדם.

 בתאוריה החדשה והפרובוקטיבית הזו - המכונה תזת הגיוון - מה שאנחנו מרגישים, איך אנחנו מרגישים את זה - ואפילו אם אנחנו מרגישים את זה בכלל -  כל אלו תלויים לא רק בביולוגיה אלא גם בהקשר, כולל השפה שבה אנו משתמשים ובתרבות והחברה ממנה אנו מגיעים.


אקמן   ראה בעובדה שהתאוריה שלו הפכה לתאוריה המרכזית של הרגשות כניצחון של המדע על הפוליטיקה. באותה תקופה התאוריות האנתרופולוגיות המרכזיות אודות רגשות והתנהגות אנושית בכלל- היו אלו של הרלטיביזם התרבותי בהן תמכו  שלושה מהאנתרופולוגים המשפיעים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה -20 - מרגרט מיד, גרגורי בייטסון וריי בירדוויסטל. 

שלושתם תמכו ברעיון שהסביבה שלנו, חשובה יותר  מהגנים שלנו, ויש לה מרכיב מרכזי יותר בהפיכה שלנו  למי שאנחנו; ושההבדלים בין אנשים לא נובעים מהטבע, אלא מהצורה בה אנו גדלים ומעוצבים. מרגרט מיד, במיוחד, הביעה עמדה אידיאולוגית נחרצת  על מרכזיות הבסיס התרבותי של ההתנהגות והאישיות האנושית - עמדה  שהפכה לעמדה פוליטית ומוסרית  בתקופה שבה הבדלים מולדים  הפכו לטיעונים בידי האיגניקה, הדרוויניזם החברתי והאידיאולוגיה הנאצית. (שני הצדדים בוויכוח הזה תפסו את עצמם כמדברים בשם ההומניזם).

הרעיון שכולנו אותו דבר התקבל בהתלהבות בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהעולם נאבק מצד אחד לאחדות ושלום ,  ומצד שני עולם התקשורת והבידור(טלוויזיה וסרטים בעיקר) הפך עולמי וחצה תרבויות ומדינות. גם הכלכלה הפכה להיות גלובלית יותר. רצינו להאמין שכולנו עם אחד, עולם אחד, וכולנו יכולים להסתדר.


שורה של מחקרים שנערכו מאז הטילו ספק במחקריו של אקמן ותומכים ברעיון שהרגשות הן פחות אוניברסליים ויותר תוצר נלמד. במחקרים אלו חזרו החוקרים אל שבטים נדחים בפפואה (וגם באפריקה) אבל הפעם בוצעו המחקרים בשיטות מחקר מודרניות שהביאו בחשבון אפשרויות שונות להטיה ותרגום משפה לשפה. במחקר אחד שבוצע על ידי קרלוס קרוולי ופורסם בשנת 2016, רק 7 % מהנבדקים בטרובריינדר (ניו גניאה) זיהו נכון כעס בתצלומים שהוצגו. פרצוף המביע גועל נתפס לעתים קרובות כעצב, כעס או פחד. 

החיוך זוהה על ידי  רוב קטן של המתנדבים (58 אחוזים) כמקושר לשמחה לאושר. 

לעומת זאת, קבוצת ביקורת בספרד, שבפניה הוצגו  אותן התמונות, זיהתה נכון את הרגשות המתוארים ב93 אחוז מהזמן, בממוצע. במחקר אחר, גילה קריוולי שילידי טרובריאנדרס  זיהו  בעקביות את הבעת  הפחד הפרדיגמטית - עיניים פקוחות לרווחה, הפה המתנשף - כהבעת כעס ואיום. (אמריקאים השומעים ישראלים מדברים- חושבים שהם רבים ביניהם תמיד-טון הדיבור נשמע להם ויכוחי).

כחמישית מהנבדקים התעקשו שהם לא יודעים על איזה רגש הם מסתכלים כשהוצגו בפניהם פנים המזוהות בתרבותנו עם עצב או גועל. (למעשה, במחקר זה, הזיהוי  השכיח ביותר מלבד שמחה לא הייתה מילת רגש כלל אלא הביטוי  'גיבולווה', המתורגם בערך כרצון להימנע מאינטראקציה חברתית.)

התיאוריה של הגוון הרגשי או בשם שניתן לה במקור   'הליבה משפיעה' (Core affectנוסחה על ידי  הפסיכולוג הקליני -ג'ימס ראסל ב2003.  ויש בה דמיון לתיאור של וילפרד ביון של מה שהוא כינה- תהליך החשיבה. ראסל מתאר את הרגש כמתחיל בתחושה כללית, לא מובחנת, של הגוף שלך בעולם, התמיד קיימת ברקע. ניתן לחשוב  על זה כברומטר שעושה כמה קריאות בסיסיות מאוד של הסביבה הפנימית שלך, ואז הופך אותן זמינות לתודעה במשיכות מכחול רחבות: האם אתה מרגיש טוב או רע, עייף או אנרגטי? לדברי ראסל, השפעת הליבה היא הבסיס הרגשי המולד והמשותף שלנו, מעין 'אוניברסאליות מינימלית'  אן מין אנרגיה לא מובחנת לגמרי של תנועה ריגשית.  זה מסביר את החפיפה הרב-תרבותית הגבוהה יחסית שאקמן ואחרים מצאו בזיהוי האושר, למשל.

אפקט הליבה לא יכול להסביר את המגוון העצום של מצבים רגשיים מורכבים ומעודנים בהם אנו מוצאים את עצמנו והמביעים לא פעם סתירות רגשיות מורכבות. שביעות רצון, למשל, שונה משמחה, שמחה שונה מאושר, ואושר שונה מסיפוק . יראת כבוד למשל מבטאת הן פחד והן התלהבות בו בזמן.

על פי תזה הגיוון, כאן הופכות השפה והתרבות את האנרגיה הבסיסית הזו לרגשות מובחנים: הן מספקות את הדפוסים, המשמעויות המורכבות, ההגדרות והפרטים.  אנו מסווגים ונותנים שמות לתחושותינו כדי להפוך אותן למובנות. זו היא פעולה של הקניית משמעות או יצירת סיפור ועלילה לתמונות ברזולוציה נמוכה שהמערכת העצבית והגוף מספקים- כדי שיהפכו לחוויות הסרט בבית קולנוע -שאנו מכירים -כרגש. חוויה מדממת, מפעימה ובעלת עוצמה 

כאשר אתה מחיל תווית על המצב הנוכחי שלך -נניח 'פחד' - אתה לא רק מפעיל סמל. כמות עצומה של נתונים הקשורים למושג הפחד מופעלים גם הם. סימנים חזותיים, הקשר , סיבות אפשריות, משמעויות תרבותיות, השלכות צפויות, כל אלו מאוחסנים במודל מנטלי או תסריט.(וככול שהדמיון שלנו גדול יותר -נפחד יותר כיוון שהתסריטים שלנו יכולים להיות מורכבים יותר).  "לחוות פחד", כותב ראסל, "הוא לקשר ולזהות את המצב הנוכחי של האדם עם התסריט הנפשי לפחד ולהפעיל אותו."

אין זה אומר שהרגש הוא תסריט מוגדר מראש וקבוע , או שהתיאוריה החדשה רק מחליפה  חומרה ביולוגית בחומרה שעוצבה על ידי התרבות והלמידה. מנקודת המבט של תזת הגיוון,  זהו תהליך יצירתי- רגשות נוצרים בדיוק כפי שציור לובש צורה מתוך סקיצה גסה או פסל נוצר מתוך גושי חימר:  כתמי הצבע אקראיים הופכים לדפוסים משמעותיים, הצייר  עושה בחירות , יוצר קומפוזיציה, נקודת מבט ופרספקטיבה, מוסיף פרטים, משיחות המכחול שלו הולכות ומשתכללות- בהדרגה הציור מתגבש.


קורס רישום ברחובות נס ציונה וגדרה

רגש כתהליך יצירתי המקביל לרישום או ציור.

סדנאות פיסול

מתוך העור שבו אני חייה-סרטו של אלמודובר -פיסול וניתוחים פלסטיים כניתוח רגשי

החוויה רגשית שלנו מעוצבת על ידי מפגש ומתח בן גורמים והשפעות כמו ציור. האם הציור הרגשי שלנו יראה כמו ציור מופשט של רותקו או פולוק, ציור אקספרסיוניסטי של מונה, או המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י, תלוי בפלטת הצבעים של האמן, סוג החומרים איתם הוא עובד,  הכישרון שלו, בחינוך ובהכשרה שלו,  ובהשפעות תרבותיות. התרבות והחברה הם שהעניקו להורינו את ספרי החוקים, או המפות והתבניות דרכם למדנו איך להרגיש-אולם מדובר  בתהליך שיש בו אפשרויות פלסטיות והוא יכול להשתנות. חישבו על חוזרים בשאלה או חוזרים בתשובה וכיצד עולם הרגש שלהם משתנה. כך בראיון להארץ מתארת הפסיכיאטרית ד"ר טלי וישנה. המנהלת מרכז טיפול נפשי בעולם החרדי את ההבדלים:

"אם יש דבר אחד שברור לחלוטין מהשיחה עמה הוא שטיפול נפש בחברה החרדית שונה מאוד ממה שמוכר לציבור החילוני. הסימפטומים של הפרעות הנפש מתבטאים אחרת, סוג הטיפול שניתן (או לא ניתן) מושפע מהבדלי אורח החיים, ואפילו השאלה המרכזית — מה נחשב הפרעה שדורשת טיפול — מוגדר בכלים אחרים"...

" גם הדיאלוג הטיפולי מקבל גוון שונה. וישנה, למשל, שואלת מטופלים אם הם מרגישים אשמה על חטאים שעשו. על פניו, מטפל לא אמור לגרות תחושת אשמה אצל מטופליו, אך וישנה מסבירה שבחברה אמוניתֿ תחושת אשמה על חטא מעידה על הסתגלות חברתית ואינה רגש פתולוגי." הארץ 21.10.21

סדנת אפוקסירגש כאנרגיה דמוית לבה נוזלית המתגבשת לצורה וצבע בהתאם להקשר תרבותי וחברתי- אפוקסי