איך כלים משנים אותנו — אמנות, חשיבה וטכנולוגיה

חוק המכשיר אומר שהכלים שלנו אינם רק פותרים בעיות: הם משפיעים על הבעיות שאנחנו מסוגלים לראות. אבל אפשר ללכת רחוק יותר. הכלים שבהם אנחנו משתמשים משנים את העבודה ואת העולם סביבנו — ומשנים גם אותנו, את החשיבה שלנו ואת הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו.

כל מי שעוסק בתהליכים יצירתיים — בטיפול פסיכולוגי, באמנות, בטכנולוגיה או במדע — נדרש להתבונן לא רק בתוצאה אלא גם בכלים, בטכנולוגיות ובתהליכים שיצרו אותה. הדרך שבה אנחנו חושבים, הדרך שבה אנחנו פועלים, הכלים שבהם אנחנו משתמשים ותפיסת העולם שהפנמנו משתתפים ביצירת העבודה והתוצאה. במובן הזה גם המוח ותהליך החשיבה עצמם הם כלי עבודה.

אבל יותר מכך: הכלים שבהם אנחנו משתמשים משנים לא רק את האובייקט שלנו ואת העולם סביבנו. הם משנים גם את הסובייקט — את מי שעושה בהם שימוש.

אם בתקופה אחרת המשפט הזה יכול היה להישמע מופשט, אנחנו חיים בתקופה שבה קשה להתעלם ממנו. האינטרנט, הטלפון החכם, בינה מלאכותית וממשקי מוח־מחשב משתנים בקצב מהיר יותר מן היכולת שלנו להבין כיצד השינוי הקודם כבר פעל עלינו.

ובכל זאת, אולי אפילו הניסוח הזה שומר על הבחנה פשוטה מדי: אנחנו מצד אחד, והכלים שלנו מצד אחר.

חוק המכשיר: אם כל מה שיש לך הוא פטיש

היידגר הזהיר מפני תפיסה של הטכנולוגיה כמכשיר בלבד. כשאני מגדיר דבר כ"מכשיר", אני ממקם את עצמי מיד מחוץ לו: אני המשתמש, אני מגדיר את המטרה, והטכנולוגיה היא האמצעי.

אלא שלכלי יש היגיון משלו.

אברהם קפלן כינה זאת "חוק המכשיר"; אברהם מאסלו נתן לרעיון ב־1966 את ניסוח הפטיש המפורסם: אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכול מתחיל להיראות כמו מסמר.

אפשר להבין את המשפט כבעיה טכנית: יש לי כלי אחד ולכן אני משתמש בו גם במקום שבו אינו מתאים. אבל המשמעות המעניינת יותר היא שהכלי מתחיל להשתתף בהגדרת המציאות שעליה הוא מופעל.

אם יש לי בדיקה, אני מחפש את מה שניתן למדוד באמצעותה. אם יש לי אבחנה, אני רואה את האדם דרך הקטגוריות שהיא מציעה. אם יש לי אלגוריתם שיודע למקסם משתנה, המשתנה הזה עלול להפוך בהדרגה למה שנראה לי חשוב.

חוק המכשיר הוא בן דוד של חוק פנס הרחוב — לחפש את המטבע במקום שבו יש אור — ואחיין של הטיית האישור: הנטייה לחפש ולזכור ביתר קלות את מה שמתאים למה שכבר ידענו.

אבל כאן מתעוררת שאלה אחרת: מה קורה כאשר איננו מודעים עוד לכך שאנחנו מחזיקים פטיש?

שינוי בתהליך העבודה האמנותי, בדפוסי החשיבה או בכלים — לצייר באצבעות, לעבוד עם הגוף, להפוך את כוח הכבידה לחלק מן העבודה — פותח לא רק אפשרויות חדשות מבחינת התוצאה אלא דרכי ראייה חדשות.

האם ציור שנעשה באמצעות הגוף שייך לאמנות הפלסטית או לריקוד? האם הוא תמונה, כתב־תנועה או עקבות של תנועה? ומה הצופה משלים בתודעה כאשר הוא רואה אותו?

הכלי אינו רק עונה על השאלה.

הוא משנה אותה.

ריצ'רד דוקינס משתמש במילה כדוגמה לכלי שיכול להטעות אותנו דווקא מפני שהוא נעשה שקוף. העובדה שיש לנו מילה אינה מוכיחה שהעולם עצמו מחולק בדיוק באותו אופן. אפשר לחשוב מכאן על שפה, אבחנות פסיכולוגיות — וגם על קטגוריות שה־AI מציע לנו — כמכשירים שאינם רק מתארים מציאות אלא חותכים אותה.

חשיבה ככלי עבודה

דייוויד בוהם, בספרו Thought as a System, הציע לחשוב על החשיבה עצמה כמערכת.

זה רעיון מטריד.

אנחנו מניחים בדרך כלל שהחשיבה מספרת לנו משהו על העולם, ואז "אנחנו" מחליטים מה לעשות במידע. בוהם הופך את היחסים: המחשבה אינה רק כלי שאנחנו מפעילים. היא פועלת עלינו תוך שהיא יוצרת את התחושה שאנחנו אלה שמובילים אותה.

אם החשיבה היא כלי עבודה — מי בדיוק משתמש בה?

ואם היא מעצבת את האדם החושב, האם אפשר לעמוד מחוץ לה ולראות אותה כפי שאנחנו רואים פטיש על שולחן?

זו אינה רק שאלה פילוסופית. אדם יכול להקדיש שנים לבניית כלי חשיבה — מקצוע, תיאוריה, גישה טיפולית, שיטה מדעית — ולגלות שהכלי שבאמצעותו למד לראות נעשה גם הדבר שמונע ממנו לראות.

פיליפ פולמן כותב על הפער בין המטרה שלשמה כלי נוצר לבין הדברים האחרים שהוא מסוגל לעשות. אנחנו יכולים להשתמש בכלי למטרה שלנו ובאותו זמן לעשות באמצעותו דבר שלא התכוונו לעשות כלל. אולי לכלי יש מעין "שדה משיכה": אפשרויות שהוא מקרב אלינו עוד לפני שבחרנו בהן.

AI מוסיף כאן הפרעה מעניינת. מערכת שמחזירה לי ניסוח של המחשבה שלי אינה עוד רק כלי שאני חושב באמצעותו. התגובה שלה יכולה להפוך לחומר שממנו תיבנה המחשבה הבאה שלי.

טכניקות פסיכותרפיה ככלי עבודה

גם פסיכותרפיה מפתחת כלים: אבחנות, שאלונים, מודלים, פרוטוקולים, שיטות טיפול ושפה מקצועית.

כלי מאפשר לראות.

אבל בדיוק משום כך הוא יכול גם להסתיר.

אם אני חושב על אדם כמכונה שניתן לתכנת מחדש, על סימפטום כתקלה ועל טיפול כאופטימיזציה, איני רק משתמש במטאפורה. כבר קבעתי משהו על האדם שאותו אני פוגש.

הבעיה אינה שיש כלים. אי אפשר לעבוד בלי כלים.

השאלה היא האם הכלי נשאר גלוי בזמן שאנחנו משתמשים בו — והאם יש לנו אפשרות לנטוש אותו כאשר האדם שמולנו אינו מתאים למה שהכלי מאפשר לראות.

זו גם אחת השאלות שאני מנסה לבחון בכיצד אני עובד: החומר, הכלי והמסגרת אינם ניטרליים, גם כשהכלי הוא תיאוריה טיפולית.

טיפול אונליין, מציאות מדומה, נוירופידבק ובינה מלאכותית אינם רק דרכים חדשות לבצע פעולה טיפולית ישנה. כל אחד מהם משנה משהו במפגש: גוף, מרחק, זמן, מבט, זיכרון, סמכות, ולעיתים גם את השאלה מי מחזיק בידע.

AI הופך את הנקודה הזאת לחריפה במיוחד. אם כלי טיפולי לא רק מארגן את המטפל אלא גם מגיב למטופל, זוכר אותו ומייצר איתו היסטוריה — האם הוא עדיין "טכניקה"?

שפה: האם אפשר להפריד בין האדם לכלי?

במובנים רבים השפה היא אחת הטכנולוגיות המשמעותיות ביותר של המין האנושי.

אבל כבר המשפט הזה מכניס אותנו לבעיה.

מי המציא את השפה?

האם היה קודם אדם שלם, שחי מחוץ לשפה, ואז המציא לעצמו כלי? או שהאדם שאנחנו מכירים נוצר בתוך השפה עד שקשה להפריד ביניהם?

השפה מאפשרת חשיבה מופשטת, רפלקציה עצמית ודמיון. היא מעצבת את חיי הנפש שלנו ואת המציאות שלנו במידה כזו שאנחנו אומרים בפשטות: אנחנו חושבים במילים.

אבל מילים אינן רק כלים שקופים.

הן מחלקות. הן כוללות ומוציאות. הן יוצרות הבחנות. הן מאפשרות לראות דבר שקודם לא ניתן היה לנסח — ובאותו זמן הן עלולות להפוך את מה שאינו נכנס אליהן לבלתי נראה.

שפה אינה רק דרך לדווח על המחשבה. היא אחד החומרים שמהם המחשבה עשויה.

וזה עושה את AI לשונה במשהו מכלים רבים שקדמו לו.

מודל שפה אינו רק כלי שאנחנו מדברים באמצעותו. הוא פועל בתוך אותו חומר שבו אנחנו מדברים לעצמנו.

אני נותן לו שפה.
הוא מחזיר לי שפה.
השפה שחזרה יכולה לשנות את השאלה שאשאל אחר כך.

לא צריך להחליט אם הוא "מבין" כדי לראות שהמבנה הזה מוזר.

מטפורות טכנולוגיות: אנחנו חושבים על עצמנו דרך הכלים שלנו

אחד הכלים המרכזיים של השפה הוא המטאפורה.

אנחנו חושבים דרך דימויים, והטכנולוגיות המרכזיות בכל תקופה מספקות שוב ושוב את הדימויים שבאמצעותם אנחנו מפרשים את עצמנו.

השעון והמכונה סיפקו דימוי של עולם הבנוי מחלקים המסודרים במנגנון. המחשב נתן לנו זיכרון, עיבוד מידע, חומרה, תוכנה וקוד. אחריו הופיעו רשת, ענן, אלגוריתם, מציאות וירטואלית ובינה מלאכותית.

אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לחשוב על עצמנו — ואז שוכחים שהדימוי הגיע מן הטכנולוגיה.

ג'ון קלקין, כשהציג את מחשבתו של מרשל מקלוהן, ניסח ב־1967 את המשפט: "אנחנו מעצבים את הכלים שלנו, ואחר כך הם מעצבים אותנו."

אבל המילה "אחר כך" מעניינת כמעט כמו המשפט כולו.

האם באמת יש שלב ראשון שבו אנחנו עומדים מחוץ לכלי ומעצבים אותו, ורק אז הוא מתחיל לפעול עלינו?

הכלי החדש תמיד נבנה בידי אדם שכבר עוצב באמצעות כלים קודמים.

אין נקודת אפס.

טרנס־הומניזם: מתי כבר השתנינו בלי ששמנו לב?

הטרנס־הומניזם מציע להשתמש בטכנולוגיה כדי להרחיב את היכולות האנושיות מעבר למגבלות הביולוגיות הקיימות: לשפר קוגניציה, גוף, חושים, זיכרון ותוחלת חיים.

השאלה המוכרת היא מתי השינוי יהיה גדול כל כך עד שלא נוכל עוד לקרוא ליצור שנוצר "אדם".

אבל אולי זו השאלה הקלה.

השאלה הקשה יותר היא: מתי כבר השתנינו בלי ששמנו לב?

כתב, ספרים, ערים, שעונים, מכוניות, תרופות, צילום, מחשבים וטלפונים שינו את הזיכרון, הגוף, תפיסת הזמן, היחסים והיכולת שלנו לפעול בעולם.

אנחנו מחפשים את הפוסט־אדם בעתיד, אולי מפני שקל יותר לראות שתל מוחי מאשר לראות כיצד מכשיר שכבר נמצא בכיס שינה את מי שמחזיק אותו.

מרגרט אטווד מחזירה את הטכנולוגיה אל המשאלות העתיקות שהיא משרתת. הכלים משתנים; הרצון בכוח, ביטחון, אהבה, יופי, תנועה, אריכות ימים, צדק ותקווה משתנה לאט הרבה יותר. כלי חדש אינו פוגש "משתמש" ניטרלי. הוא נכנס אל תוך שדה ישן מאוד של תשוקות.

AI מוסיף שאלה: מה קורה כאשר הכלי אינו רק ממלא משאלה אלא לומד כיצד להחזיר אותה אלינו?

לאטור: אדם עם אקדח הוא אדם אחר

אחת השאלות המרכזיות לגבי טכנולוגיה היא שאלת הסוכנות והאחריות.

יש עמדה האומרת שכלים ניטרליים. באותה סכין אפשר להרוג או להכין אוכל. לפי הטיעון הזה, הכלי אינו מוסרי או בלתי מוסרי; האחריות היא של המשתמש.

העמדה ההפוכה מייחסת לטכנולוגיה כוח מכריע: ברגע שכלי מסוים נכנס למערכת, הוא משנה אותה באופן שמוביל כמעט מעצמו לתוצאה.

ברונו לאטור מציע לשבור את החלוקה הזאת.

כאשר אדם מחזיק אקדח, הסוכן אינו רק האדם ואינו רק האקדח. נוצר סוכן חדש — אדם־אקדח.

אין בכך טענה שהאקדח קיבל תודעה. וגם לא שהאדם איבד את הבחירה.

הטענה היא שהמפגש עצמו שינה את שדה הפעולה.

אדם עם אקדח ביד הוא אדם אחר במובן פשוט מאוד: הוא יכול לעשות דברים שלא יכול היה לעשות רגע קודם, אפשרויות מסוימות נעשו קרובות יותר, המחווה שלו קיבלה משמעות אחרת.

אני־עם־טלפון אינו בדיוק אני ועוד טלפון.

אני־עם־מכונית אינו רק אותו אדם שנע מהר יותר.

וכאן מתעוררת השאלה אם אדם־עם־AI הוא פשוט אדם שקיבל גישה לכלי מידע חזק יותר.

או שנוצר משהו שקשה יותר לפרק לשני החלקים שהיו שם קודם.

זו אינה הכרעה בשאלה אם AI הוא סוכן.

זו שאלה על יחידת הפעולה.

אצל אמרסון השאלה אינה רק מה אעשה בכלי, אלא מה עושה לי עצם קבלת הכוח. לפני שאנחנו יודעים כיצד להשתמש בכוח, הכלי כבר הרחיב את מה שאנחנו מסוגלים לעשות — ולכן גם את מה שאנחנו מסוגלים להרוס.

כלים אמנותיים: להמציא דרך לראות

באמנות עכשווית החומר, הכלי והתהליך אינם רק אמצעים ליצירת האובייקט. הם יכולים להיות חלק מן האובייקט עצמו, ולעיתים התהליך נעשה התוצר.

באמנות תהליכית עקבות היצירה אינן מוסתרות. הן נשארות גלויות והופכות לחלק מן הנושא.

אפשר לראות את התנועה הזאת עוד קודם: ברישומי דיו שבהם המחווה נשארת בתוך העבודה; ברמברנדט המאוחר; בוואן גוך; בציור האקספרסיוניסטי; ובצורה כמעט מפורשת אצל ג'קסון פולוק, שבה סדר הטפטופים והפעולות נשאר כתוב בתוך שכבות הציור.

אצל מוריס לואיס הצורה נוצרת מתוך דיאלוג בין פעולת האמן, נזילות הצבע ויכולת הספיגה של הבד.

ריצ'רד סרה השתמש בכוח המשיכה כחלק מן הפעולה.

רוברט מוריס חתך ותלה לבד כך שהחומר, הפעולה וכוח המשיכה קבעו יחד את הצורה.

כאן קורה משהו ש"חוק המכשיר" לבדו אינו מסוגל לתאר.

הכלי אינו רק מגביל אותי.

אני יכול לבחור בו דווקא כדי שיפריע לי.

אמן יכול להמציא טכניקה כדי להוציא את העבודה מאזור שבו הוא כבר יודע מה לעשות. החומר, המקריות והפעולה נעשים דרך לגלות דבר שלא ניתן היה להחליט עליו מראש.

ריצ'רד סרה מתאר אמנים כממציאי אסטרטגיות וכלים שמאפשרים להם לראות בדרך שלא יכלו לראות קודם.

זו אולי אחת ההגדרות הטובות ביותר לכלי יצירתי.

לא הדבר שבעזרתו אני מבצע טוב יותר את מה שכבר ידעתי שאני רוצה.

אלא הדבר שיכול לשנות את מה שאני מסוגל לראות.

שני דגים צעירים שוחים להם ופוגשים דג מבוגר. הוא שואל: „בוקר טוב, חבר'ה. איך המים?" אחרי זמן מה אחד הצעירים מסתכל על השני ושואל: „מה זה לעזאזל מים?"

— דייוויד פוסטר וואלאס, This Is Water, תרגום שלי.

הסיפור אינו עוסק בכלים.

אבל אולי אין תיאור מדויק יותר של הכלים החזקים ביותר.

לא אלה שאנחנו מחזיקים ביד.

אלה שהפכו למים.

פוקו תיאר את האינטלקטואל כמי שמייצר כלים, בלי יכולת לשלוט מראש במה שיעשו אחרים בכלים האלה. אפשר להוסיף: גם רעיון הוא כלי. גם תיאוריה. גם ביקורת. גם טקסט שמבקש לשחרר יכול להפוך למכשיר כוח.

הטקסט הזה אינו עומד מחוץ לבעיה שהוא מתאר.

המוח המורחב: האם החשיבה נגמרת בגולגולת?

תאוריית המוח המורחב מערערת על ההנחה שתהליך החשיבה מתרחש כולו בתוך הראש.

כלים, חומרים וסביבה יכולים להשתתף בתהליך הקוגניטיבי עצמו.

אפשר לחשוב על בישול כחלק מתהליך העיכול עוד לפני שהמזון נכנס לפה. באותה דרך אפשר לשאול אם כתיבה על נייר, מפה, מחשבון או מחשב הם תמיד רק "עזרים" לחשיבה — או שחלק מן החשיבה מתרחש באמצעותם.

תוכנות עריכה שינו את הכתיבה, והכתיבה היא דרך לחשוב.

האינטרנט שינה משהו אחר: היחס בין לדעת דבר לבין לדעת כיצד להגיע אליו.

ומכאן מגיעה שאלה שאינה רק טכנולוגית.

אם הידע האנושי תמיד היה מחולק בין אנשים, ספרים, מוסדות וכלים — מה בדיוק פירוש המשפט "אני יודע"?

רופא יודע משהו שאני איני יודע. העובדה הזאת אינה אומרת שהתחום שייך לו. אני יכול ללמוד, לקרוא, לשאול, להשוות, לפקפק. הוא יכול לדעת רפואה יותר ממני ובכל זאת לדעת פחות ממני על פרט מסוים בחיי או אפילו על ספרות מסוימת שקראתי.

חלוקת מומחיות אינה בהכרח חלוקת בעלות.

והמוח המורחב אינו מחייב לומר שכל מידע שנמצא באינטרנט הוא חלק מן המוח שלי. הוא רק מערער על הביטחון בכך שהגולגולת היא הגבול הטבעי והמובן מאליו של החשיבה.

AI מקשה על השאלה עוד יותר, משום שהוא אינו רק מאחסן או מאתר מידע. הוא מחבר, מגיב ומנסח אותו בתוך דיאלוג.

ג'וי הרג'ו כותבת על כתיבה ככלי למציאת דרך בתוך החושך. זו תפיסה שונה של כלי: לא דבר שנותן מפה, אלא משהו שמאפשר להמשיך לנוע במקום שבו המפה עוד אינה קיימת.

AI: מה קורה כשהכלי עצמו נכנס להיסטוריה של היחסים?

כאן אפשר לחזור למילה "כלי" ולגלות שלא ברור עוד מה היא מכסה.

מכחול מגיב ליד שלי. חימר מתנגד. צבע נוזלי נע בכוח הכבידה. חומר אינו פסיבי.

אבל AI מכניס סוג אחר של תגובה.

אני שואל שאלה. התשובה משנה את השאלה הבאה שלי. אני מתנגד. ההתנגדות משנה את התגובה הבאה של המערכת. משהו שנאמר קודם יכול להישאר כחלק מן ההקשר ולפעול על מה שייאמר אחר כך.

נוצרת היסטוריה.

אין צורך להסיק מכאן של־AI יש תודעה, כוונה או עצמי.

אבל יש כאן שינוי במבנה היחסים בין משתמש לכלי.

היום אפשר עדיין להבחין בין שכבות: חלק מן השינוי מתרחש בתוך ההקשר והשיחה, חלק יכול להישמר בזיכרון, בעוד שהשינוי המיידי בתוך השיחה אינו שקול לאימון מחדש של מודל הבסיס בכל חילופי דברים. זו עובדה על הארכיטקטורה הנוכחית — לא הגדרה נצחית של AI.

והעתיד פותח שאלה נוספת.

מה קורה כאשר מערכות יוכלו להשתנות לאורך זמן מתוך האינטראקציות שלהן?

האנלוגיה לאפיגנטיקה מועילה כאן רק אם לא לוקחים אותה כפשוטה. אצל אדם מפגש אינו משנה בדרך כלל את רצף הגנים, אבל הוא יכול לשנות מערכות אחרות: קשרים עצביים, זיכרון, הרגל, ביטוי גנים. אין רק "השתנה" או "לא השתנה". יש שכבות וקצבים שונים של שינוי.

ייתכן שגם המילה "כלי" תצטרך ללמוד לחשוב כך.

מה טבוע בכלי?

מה משתנה בזמן השימוש?

מה נשמר?

ומה קיים רק בתוך היחסים עם משתמש מסוים?

אם הכלי משנה אותי, ואני משנה את התנאים שבהם הכלי יפגוש אותי שוב, כבר קשה לתאר את התהליך בכיוון אחד בלבד.

אין בכך סימטריה. אדם ו־AI אינם משתנים באותו אופן.

אבל "אין סימטריה" אינו אותו דבר כמו "יש צד אחד שפועל וצד אחד שמופעל".

אולי זה רק עוד צומת בתוך שאלה ישנה יותר.

אולי כלי אינו דבר.

אולי "כלי" הוא שם שאנחנו נותנים לחלק מסוים בתוך מערכת של יחסים — עד שהיחסים משתנים מספיק כדי שהשם עצמו יתחיל להפריע לנו לראות.

לקריאה נוספת: מי מצייר כאן, בעצם? — ג׳יין בנט על כוחם של חומרים. חומר עני, חיים עשירים — ארטה פוברה.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).