התסכול היצירתי-טיפול פסיכולוגי ואמנות

התסכול כגורם יצירתי. אמנות ופסיכותרפיה

כור ההיתוך של היצירתיות: כיצד תסכול מעודד שינוי בפסיכותרפיה ובאמנות

תסכול היא  אותה תחושה מכרסמת והיוצרת לא פעם חוויה של חוסר אונים זמני, של להיות תקוע, של כמיהה להתקדמות הנראית מחוץ להישג יד.

אף אחד לא אוהב תסכול,  אבל אם נרצה או לא, רמת הסיפוק קשורה ברמת התסכול, מידת ההישג תלויה במידת הקושי.  למעשה אלו מושגים הכרוכים זה בזה, (אלא אם התסכול הופך לסוג של חוסר אונים נרכש, אלא אם הפער בן הרצון ליכולת ולמציאות, גורם לנו להפסיק לנסות, או להימנע) .

במציאות החיצונית , התסכול הוא מחסום, אורח לא רצוי שאנחנו מעדיפים להרחיק ממנו. עם זאת, בתחומי הפסיכותרפיה והאמנות, התסכול חיוני  ויכול להפוך מאויב לבעל ברית , זרז חזק לשינוי וביטוי יצירתי.

תסכול בטיפול פסיכולוגי:

בפסיכותרפיה יצירתית, תסכול מתעורר לעתים קרובות כאשר מטופלים מתמודדים עם הקושי להשתנות, בהתמודדות עם טראומה קבורה, עם רגשות קשים המציפים אותם או כאשר הם נאבקים להתגבר על אמונות מגבילות. התנגדות זו, על אף שאינה נוחה, כשהיא הופכת מודעת, יכולה להיות קיר המאפשר לנו להשתנות- ופעמים רבות אנו משתנים רק עם הגב לקיר כאשר אין לנו ברירה. תסכול חושף את הגבולות של אזורי הנוחות שלנו, המקומות שבהם הצמיחה מחייבת אותנו להתמתח מעבר לדפוסים המוכרים.

כ-פסיכולוגים בתל אביב המכוונים לפוטנציאל הטיפולי של תסכול, אנו משתמשים בתסכול- הן כמערכת הנעה  העושה שימוש בזעם וכעס כאנרגיה זמינה והן בתסכול כמצפן המסמן לנו את ההמנעויות שלנו, את האימה הקיומית והחרדות המגדירות אותנו. על ידי יצירת מרחב בטוח ותומך, אנו מעודדים מטופלים להביע את התסכול שלהם ולחקור את המחשבות והרגשות שהוא מעורר. חקר זה יכול להוביל לגילוי עצמי, הגדרה ומסגור מחדש של רגשות, הצפתן של אמיתות נסתרות וזיהוי מנגנוני התמודדות שאולי כבר לא משרתים אותם.

כ-פסיכולוג בתל אביב אני חושב על התסכול כדלק בכור ההיתוך הטיפולי. התסכול היצירתי דוחף את המטופלים לחפור עמוק יותר, להתנסות בנקודות מבט חדשות ולאמץ את אי הנוחות שמגיעה עם השינוי. כשאנשים לומדים לנהל את התסכול שלהם ולתעל אותו ליצירה פרודוקטיבית, הם בונים חוסן ומפתחים את השריר הרגשי כדי לנווט אתגרים עתידיים.

כור ההיתוך האמנותי:

"לעולם יהיה פער בין מה שאני רואה לבן מה שאני מסוגל לצייר, הפער הזה הוא מה שממשיך להביא אותי אל הקנבס, כשאני נושא תשוקה בלתי נגמרת לבטא בצבע את מה שגורם לי להרגיש חי". סקוט ס. קריסטסן

גם האמנות משגשגת על גחלת התסכול. מהפסל הנאבק באבן ועד הצייר הנאבק בחרדת הקנבס הלבן וחסמי יצירה וכתיבה.  תהליך היצירה הוא רק לעתים רחוקות נסיעה חלקה. המאבק לתרגם חזון לצורה, התסכול מכך של מצליחים לדייק ולהעביר מהות של רגש, יכולים ללבות את עצם האש של היצירתיות.

יצירות אמנות גדולות יוצאות לרוב מכור התסכול. משיכות המכחול המתערבלות של ואן גוך, שנולדו ממצבו הנפשי הסוער, לוכדות את האנרגיה הגולמית של טלטלה רגשית. הדמויות המקוטעות של הגרניקה של פיקאסו, כתגובה לזוועות המלחמה, מאתגרות את תפיסת היופי והאמת שלנו.

תסכול, בתחום האמנותי, הוא זרז לחדשנות. ודוחף אמנים להתנסות, למרוד ולהתנתק מהמוסכמות ולחקור טריטוריה יצירתית לא ידועה. הוא מאלץ אותם להתעמת עם המגבלות שלהם, לדחוף את עצמם מעבר לאזורי הנוחות שלהם, ובסופו של דבר, ליצור משהו חדש וייחודי.

פיסול בחימר "...אני אגלה את מחשבותי אם אחשוב עליך שוב, ואקרע את שפתיי אם יאמרו את שמך פעם נוספת. עכשיו אם את אכן קיימת, אני אגיד לך את המילה האחרונה  בחיים האלו שלי או במותי, אני אומר לך שלום."- קנוט המסון, 'רעב'. פסיכולוגים רחובות על אהבה כתסכול ועל הכחשת התסכול כהכחשת האהבה.

יש כמובן צד ילדותי בבחירת מטרות גבוהות מידי, המנותקות מהמקום בו אנו נמצאים ומהיכולת שלנו. אבל אם אנחנו מעריכים גם שגיאות וכישלונות -ואם אנחנו חושבים שגם לילד עם העיניים הגדולות בתוכנו יש תפקיד-אז לא נורא אם מידי פעם ננסה להגיע לירח עד גיל 20, או אחרי גיל שישים-לפעמים זה מצליח (ולפעמים ההצלחה המהירה מידי הזו הורסת, כמו במקרה של ילדי פלא רבים.  מריה קוניקובה כותבת בספר מרתק על משחק הפוקר-על שחקנים המצליחים בשלבים הראשונים  -"ההצלחה (המקרית) גרמה להם לשגות בקריאות המציאות. הם לקחו משהו מתחום המזל וייחסו אותו לכישרון. הם פיתחו אשליה של שליטה".) אולימפיאדת מונטריאול 1976, הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי. שעות שידור ישיר ארוכות העבירו בפעם הראשונה באיכות טובה את התחרויות אל מסך הטלוויזיה. כילד בוגר דיו כדי לעצבן,(אין מבחן בגרות מובהק יותר) צפיתי עם אבא שלי בתחרויות.  את העצבנות שלו, שאני הייתי האחראי לה. הוא ביטא  כדרכו בהתעלמות מתוחה והגברת ווליום. רמז מפחיד למאמץ הנתבע ממנו ולגבול הדק שבין התעלמות להתפרצות. יותר מכל דמות אחרת שבתה את ליבי נדיה קומנץ', או כפי שקראנו לה אז ה-קומנצ'י, המתעמלת הרומנייה שהייתה בוגרת ממני רק בקצת. "גם אני יכול לעשות את זה, מה הבעיה?" הגבתי בביטול על כל תרגיל שהניב פרשנות מתפעלת באולפן וציון עשר במונטריאול. אבא שלי הגביר את הווליום של המכשיר עוד יותר. 

חשוב להיכשל,  וחשוב להיכשל מוקדם ככל האפשר. כישלונות קטנים כמו שברי הליכה, מחזקים את העצם, בונים אותה, הופכים את ההתמודדות עם התסכול לחלק מהד. נ. א. של האישיות. יוצרים פוטנציאל גדילה טוב יותר.  הכישלון הוא במובן עמוק מאוד הדרך שבה נבנית תחושת המציאות. ללא הכישלון, המציאות נשארת לא מציאותית, ללא התקלות בקירות וחפצים קשים, אנחנו חיים בענן. אנחנו נשארים נסיכים בעלי פוטנציאל אדיר ולא ממושש בפנטזיות שלנו, אבל גם חושדים תמידית במי שאנו, זהו סוג של לימבו, ויש את אלו שתמיד יבחרו בלימבו מפחד הגיהינום ומתוך היאחזות בהבטחה ובפנטזיה של גן עדן, בתחושה שאנו יכולים לעשות הכל.

סדנאות קבוצתיות-להציג את סיזיפוס. פסיכולוג רחובות על תיסכול כמצב קיומי."אני מרגיש כאילו הייתי כלי במשחק שח, כשהיריב שלי אומר לי: אי אפשר להזיז את הכלי הזה".- סרן קירקגור.

את הבת הגדולה שלי, שלחתי מהסיבות הלא נכונות לבית ספר הפתוח, הסיבות הלא נכונות במקרה הזה, היו ההתמודדויות שלי עם חוסר האונים, הכאב והתסכול שמערכת החינוך יצרה בי. לא היה לזה קשר לצרכים שלה , היה לזה קשר לצלקות שלי. בכיתה ד' היא ביקשה לעבור מהפנטזיה שלי על גן עדן, נטול ציונים ומבחנים, לבית ספר רגיל. כמובן שהעברנו אותה. שנים אחר כך הסבירה  לנו את התחושה שלה אז: "לא ידעתי מה אני יודעת ומה לא, לא ידעתי מה אני שווה, כולם היו כאילו נהדרים, כולם היו כאילו יצירתיים בצורה מופלאה, כולם קיבלו מחמאות ותשבחות שלהם לא האמנתי. הרגשתי שאני צריכה אדמה מוצקה מתחת לרגליים." אני מאמין ויודע שיש ילדים שמערכת החינוך הפתוחה, היא הדרך הנכונה עבורם, היא מאפשרת להם לפרוח ולהפוך לעצמם בצורה הטובה ביותר. אני מכיר כאלו, התלמידים הטובים ביותר שלי בחוגי הנוער לאמנות הם בוגרי הפתוח, וחלקם הפכו לאמנים בפני עצמם. מה שגרם לילדים אחרים להיפתח, צמצם את ביתי וסגר אותה, היא הייתה זקוקה לתסכול נכון כדי לפרוח במערכת חינוך אחרת. אבל מהו תסכול נכון?. 

אנטוני גרומלי-פיסול. "התסכול שלנו גדול יותר כשיש לנו הרבה ואנו רוצים יותר, מאשר כשאין לנו כלום ואנו רוצים מעט. אנחנו פחות מרוצים כשחסרים לנו הרבה דברים מאשר כשנראה שחסר לנו דבר אחד בלבד".-אריק הופר. פסיכולוג רחובות על תסכול כתוצר חברתי של חברת השפע.

תסכול נכון הוא כזה שאינו גדול מידי, ואינו קטן מידי, כזה הגורם לך להתאמץ ולמתוח את יכולתך, אבל לא מביא אותך לייאוש ומבוי סתום. ומכיוון שהיכולת לעמוד בתסכול היא שריר מתפתח, סוג של בניית כושר של הנפש, תסכולים צריכים להיבנות בצורה מדורגת. ליכולת הניהול הרגשית שלנו, ליכולת לנהל את התסכולים שלנו, יש חשיבות גדולה-כמו גם בבחירת סוג תהליך ההתקדמות. התקדמות מכוונת תהליך לעומת התקדמות מכוונת מטרה-היא כזו שממוקדת בהווה של העשייה ולא במיקום שלך יחסית למטרה. בצעד העכשווי- לא כמה אני רחוק ממה שרציתי (כמו בחתירה בקייק תחרותי - עדיף לחתור עם הגב למטרה). האופק בהתקדמות כזו הוא הרגע הזה, ואם חייבים להשוות ולמדוד, אז כדאי להשוות להיכן הייתי אתמול ולא למרחק מהמטרה. גוראים של ספרי עזרה עצמית וחשיבה חיובית מציעים סוג חשיבה מאגית כדרך להתמודדות עם תסכולים. דמייני את עצמך חטובה כפי שרצית, דמיין את עצמך מידי בוקר עשיר, אם נחשוב טוב – יהיה טוב, "כדי להתגבר על תסכול, עליך להיות ממוקד בצורה אינטנסיבית בתוצאה, לא במכשולים."-ממליץ ט. פ. הודג' בספר בעל השם המצמרר "From Within I Rise: Spiritual Triumph Over Death and Conscious Encounters with "The Divine Presence". הבעיה עם חשיבה מאגית, כמו עם דיאטות, היא שהיא פשוט אינה עובדת. או אם נדייק לא עובדת עבור מרבית האנשים שלא עוסקים בכתיבת ספרי עזרה עצמית או זוכים בלוטו (ואל תבינו אותי שלא כהלכה, גם אני מידי פעם ממלא לוטו וקונה לעצמי סוף שבוע של פנטזיות, בעיקר כשהמציאות קשה לי). תסכול נגרם כשהפער בן הציפיות למציאות גדול, יצירת ציפיות לא מציאותיות רק תגביר את התסכול, ועם זאת כולנו זקוקים מידי פעם לנחמה שבפנטזיה.

סדנאות אמנות-פיסול בבד. "אני לא יכול להביס אותך ואני לא יכול להצטרף אליך."- הארפר לי, לך להגדיר שומר. פסיכולוגים ברחובות על תסכול כמילכוד.

אני לא מחבב את פרויד כאדם, אני חושד שמתחת לחזות ההקשבה הסבלנית שלו מסתתר חיוך וגרזן של רוצח - המתגלה במיוחד בעונג שבה הוא תוקע את המציאות בגרוננו. עיקרון המציאות הפוריטני שלו הוא דמות אב מסרסת. הגבולות שאני מעדיף בן המציאות לחלום הם רכים ונושמים יותר. עם זאת יש משהו נכון ואפילו מנחם בהבנה שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ויש משהו עמוק ונכון בצניעות שבה הוא מגדיר את מטרת הטיפול הפסיכולוגי-להפוך ״סבל נוירוטי לסבל רגיל״.

יש מרכיב מוקצן בתרבות העכשווית שלנו, שתעשיית הפרסום, והרשתות החברתיות מתגברת, ושיש לו ביטוי גם בצדדים מסוימים במה שקרוי פסיכולוגיה חיובית, או פסיכולוגיה של האושר, היוצר צפייה לא מציאותית ובלתי אפשרית לסיפוק מהיר, לתחושת אושר מציף. הצפייה לאושר היא מהפכה חיובית של העידן המודרני, אבל אושר אמתי הוא הרבה יותר אמביוולנטי ופרדוקסלי מהחיוך ההוליוודי צחור השיניים  ומההבטחות של ספרי ההגשמה העצמית והעזרה העצמית, וכולל כאב, תסכול, ותהליכי אבל על מה שכבר לא נהיה. הוא גם- למעט רגעי אורגזמה בודדים -בצבע  אפור-כחול- ולא טורקיז עמוק- בדיוק כמו השמיים בארץ לרוב . 

"לפני שזה נעשה יפה -זה נעשה די מכוער" (Chantelle Van Erbe)-תסכול מביא אותנו במגע עם חוסר האונים שלנו, עם הילד והתינוק חסר האונים שבנו. חווית חוסר האונים, שעבורי מתבטאת בזעם אין אונים היא אחת החוויות הקשות שלנו, אבל גם אחת האנושיות ביותר. מתחת לעור שהצמחנו, תמיד יישאר חוסר האונים של הילד מול עולם המבוגרים ואלו שלא באים במגע אתו, הופכים למכחישי מציאות, או לנשיאי ארצות הברית. 

חוגי פיסול- לפסל את האין. "כולנו יודעים עמוק בפנים שהחיים עוסקים באותה מידה בדברים שלא קורים כמו בדברים שקורים וזה לא משהו שצריך להעלים או להכחיש, כי ללא תסכול כמעט ולא היה צורך לחלום בהקיץ. וחלומות בהקיץ מחזירים אותי לחוויה הרגשית הראשונית שלי ואני מתענג על החזיונות הראשוניים הנלהבים האלה עד שאני שוב לגמרי שוב האני הבלתי נגיש שלי. אז למרות שלפעמים זה מרגיש כאילו אפשר כמעט למות מאכזבה, אני חייב להודות שבעצם בצורה די סוטה, דווקא הדברים האלה שלא קיבלתי הם שמחזיקים אותי בחיים".- קלייר-לואיז בנט,בריכה. פסיכולוגים ברחובות על התסכול כמשאב חיים.

בלי תסכול אין יצירתיות. בלי מכשול-לא צריך לחשוב על דרך אחרת. בלי בעיה, אין צורך להמציא פתרונות. הניסיון לחסוך תסכול מילדים או להבנות מערכות חינוך נטולות רעש וחיכוך,  מחטיא את המטרה, (כמובן שקיצוניות הפוכה גם היא בעייתית). אבל התסכול אינו רק סיבה ליצירתיות-הוא גם חלק מהתהליך היצירתי. כפי שסארטר ראה בחרדה מרכיב אינהרנטי של העשייה, כך גם התסכול הוא מרכיב בדרך היצירתית. לא מרכיב, הוא הדרך עצמה. יוצרים רבים מספרים על כך שרק  לאחר שהתהליך מגיע למבוי סתום, רק לאחר שמגיעים לתסכול גדול-נוצר פתרון יצירתי חדש. המחסום היצירתי מאפשר חיפוש פתרונות ברובד אחר, רגעי התובנה-רגעי ההארה-לא צצים ללא תקופות ארוכות של תסכול. ללא לחץ , אין יהלומים. "כשאנחנו מרגישים מעורערים ושום דבר לא עובד, אולי עלינו להבין שאנחנו על סף של גילוי." אומרת פמה שודרון .

"תסכול הוא מצב רגשי מעניין, כי הוא נוטה להוציא את הגרוע מכל מי שמתוסכל. תינוקות מתוסכלים נוטים לזרוק אוכל ולעשות בלגן. אזרחים מתוסכלים נוטים להוציא להורג מלכים ומלכות וליצור דמוקרטיה. ועשים מתוסכלים נוטים להתנגש בנורות ולהפוך את גופי התאורה למאובקים".- למוני סניקט, החלון הרחב. פסיכולוג רחובות על תסכול כתנאי לשינוי.

יותר מכך, אנחנו מדברים ומהללים בצדק את היצירתיות, אבל צריך לזכור שהיא פרדוקסלית ומורכבת כמו כל התנסות אנושית. אנשים יצירתיים הם אנשים לא שלמים, ובמובן מסוים -רדופים(לחיוב ולשלילה). תחושת החוסר והתסכול הוא המנוע הדוחף אותם להמשיך.  
מונה היה ידוע בביקוריו בלובר במעיל הציירים הישן שלו, כשהשומרים הסתכלו לכיוון אחר, הוא נהג לתקן את ציוריו הישנים שנתלו שם, במכחול שהחביא.

אני מוצא את עצמי כותב על תסכול כהורה שזוכר את הילד בתוכו. צירוף נקודות המבט, מעמת את האב שהייתי רוצה עם ההורה הבלתי מושלם שאני. רציתי אבא שיודע לחלום איתי, שיודע לצאת להרפתקאות נפשיות, כמו רוב האבות הוא היה דדלוס המזהיר את איקרוס מלעוף קרוב מידי לשמש. רציתי אבא כמו בסיפורי החניכה האמריקאים, כזה שזורק אליי כדור בסיס במשך שעות, מנחם אותי בכישלונות, ואומר לי את מילות הקסם בטון הנכון-נסה שוב. אם אבא שלי אמר זאת, הוא אמר זאת בלחש, ככה שלא שמעתי. אני משער שאלו חלק מהסיבות שהניעו אותי לבחור בכיוון שבחרתי מקצועית. באשר להורה שאני, אני בעיקר שמח שיש את עדי לידי, היא הגרעין האמתי של המשפחה. היא זו אומרת לכולנו בצורה משכנעת- לנסות שוב.

אורלי אברהמי טכניקה מעורבת-חוג ציור נס ציונה. "מצוקה  מאובדן אובייקט יכולה להיות תסכול מהמסתורין האינטלקטואלי של ההיעלמות כמו גם צער האובדן עצמו." -אלן דה בוטון-פסיכולוג תל אביב על הבנה סיבתית, רציונלית וקיומית כדרך להתמודד עם אובדן.

מים-יציקת אפוקסי בטכניקה של התקשות למחצה. סדנת אפוקסי נתן לוי, אנו מציעים קורסים ובסדנאות מקצועיות בתחום האפוקסי והחומרים הפלסטיים, וכמו כן מציעים אפוקסי קריסטלי למכירה.

"המוות רחום יותר מהתקווה עצמה! אין בכך שום דבר מפתיע, שכן המוות נקבע על ידי אלוהים, בעוד שתקווה היא יצירת האיוולת האנושית. שניהם מסתיימים בתסכול. האם נגזר עלי לחיות חיים של תסכול אינסופי?
-(ההתחלה והסוף)"-– נגיב מחפוז. פסיכולוגים רחובות על הקשר בן תקווה וציפיות לתסכול.

שמי זיו אייל. אני אמן, מורה לאמנות ופסיכותרפיסט, בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים). בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי אונליין. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

למידע נוסף עלי ועל אפשרויות טיפול-ניתן ללחוץ  על הצילום המשמש קישור:

כל סיפורי האהבה הם סיפורי תסכול... להתאהב זה להיזכר ולחזור אל התסכול שלא ידעת שיש לך (אל התסכולים המעצבים של האדם, ואל ניסיונות הריפוי העצמי של האדם אותם); רצית מישהו, הרגשת שחסר לך משהו, ואז נראה שהוא שם. ומה שמתחדש באותה חוויה זו עוצמה של תסכול, ועוצמה של סיפוק"-אדם פיליפס-פסיכולוג קליני רחובות, על תסכול כרגש חיובי.