אמנות התסכול היצירתי

"לעולם יהיה פער בן מה שאני רואה לבן מה שאני מסוגל לצייר, הפער הזה הוא מה שממשיך להביא אותי אל הקנבס, כשאני נושא תשוקה בלתי נגמרת לבטא בצבע את מה שגורם לי להרגיש חי". סקוט ס. קריסטסן


פיסול בחימר -גאולה סרן
אף אחד לא אוהב תסכול,  אבל אם נרצה או לא, רמת הסיפוק קשורה ברמת התסכול, מידת ההישג תלויה במידת הקושי.  למעשה אלו מושגים הכרוכים זה בזה, אלא אם התסכול הופך לסוג של חוסר אונים נרכש, אלא אם הפער בן הרצון ליכולת ולמציאות, גורם לנו להפסיק לנסות, או להימנע .

יש כמובן צד ילדותי בבחירת מטרות גבוהות מידי, המנותקות מהמקום בו אנו נמצאים ומהיכולת שלנו. אבל אם אנחנו מעריכים גם שגיאות וכישלונות -ואם אנחנו חושבים שגם לילד עם העיניים הגדולות בתוכנו יש תפקיד-אז לא נורא אם מידי פעם ננסה להגיע לירח עד גיל 20, או אחרי גיל שישים-לפעמים זה מצליח (ולפעמים ההצלחה המהירה מידי הזו הורסת, כמו במקרה של ילדי פלא רבים.  מריה קוניקובה כותבת בספר מרתק על משחק הפוקר-על שחקנים המצליחים בשלבים הראשונים  -"ההצלחה (המקרית) גרמה להם לשגות בקריאות המציאות. הם לקחו משהו מתחום המזל וייחסו אותו לכישרון. הם פיתחו אשליה של שליטה".) אולימפיאדת מונטריאול 1976, הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי. שעות שידור ישיר ארוכות העבירו בפעם הראשונה באיכות טובה את התחרויות אל מסך הטלוויזיה. כילד בוגר דיו כדי לעצבן,(אין מבחן בגרות מובהק יותר) צפיתי עם אבא שלי בתחרויות.  את העצבנות שלו, שאני הייתי האחראי לה. הוא ביטא  כדרכו בהתעלמות מתוחה והגברת ווליום. רמז מפחיד למאמץ הנתבע ממנו ולגבול הדק שבין התעלמות להתפרצות. יותר מכל דמות אחרת שבתה את ליבי נדיה קומנץ', או כפי שקראנו לה אז ה-קומנצ'י, המתעמלת הרומנייה שהייתה בוגרת ממני רק בקצת. "גם אני יכול לעשות את זה, מה הבעיה?" הגבתי בביטול על כל תרגיל שהניב פרשנות מתפעלת באולפן וציון עשר במונטריאול. אבא שלי הגביר את הווליום של המכשיר עוד יותר. 

חשוב להיכשל,  וחשוב להיכשל מוקדם ככל האפשר. כישלונות קטנים כמו שברי הליכה, מחזקים את העצם, בונים אותה, הופכים את ההתמודדות עם התסכול לחלק מהד. נ. א. של האישיות. יוצרים פוטנציאל גדילה טוב יותר.  הכישלון הוא במובן עמוק מאוד הדרך שבה נבנית תחושת המציאות. ללא הכישלון, המציאות נשארת לא מציאותית, ללא התקלות בקירות וחפצים קשים, אנחנו חיים בענן. אנחנו נשארים נסיכים בעלי פוטנציאל אדיר ולא ממושש בפנטזיות שלנו, אבל גם חושדים תמידית במי שאנו, זהו סוג של לימבו, ויש את אלו שתמיד יבחרו בלימבו מפחד הגיהינום ומתוך היאחזות בהבטחה ובפנטזיה של גן עדן, בתחושה שאנו יכולים לעשות הכל.

את הבת הגדולה שלי, שלחתי מהסיבות הלא נכונות לבית ספר הפתוח, הסיבות הלא נכונות במקרה הזה, היו ההתמודדויות שלי עם חוסר האונים, הכאב והתסכול שמערכת החינוך יצרה בי. לא היה לזה קשר לצרכים שלה , היה לזה קשר לצלקות שלי. בכיתה ד' היא ביקשה לעבור מהפנטזיה שלי על גן עדן, נטול ציונים ומבחנים, לבית ספר רגיל. כמובן שהעברנו אותה. שנים אחר כך הסבירה  לנו את התחושה שלה אז: "לא ידעתי מה אני יודעת ומה לא, לא ידעתי מה אני שווה, כולם היו כאילו נהדרים, כולם היו כאילו יצירתיים בצורה מופלאה, כולם קיבלו מחמאות ותשבחות שלהם לא האמנתי. הרגשתי שאני צריכה אדמה מוצקה מתחת לרגליים." אני מאמין ויודע שיש ילדים שמערכת החינוך הפתוחה, היא הדרך הנכונה עבורם, היא מאפשרת להם לפרוח ולהפוך לעצמם בצורה הטובה ביותר. אני מכיר כאלו, התלמידים הטובים ביותר שלי בחוגי הנוער לאמנות הם בוגרי הפתוח, וחלקם הפכו לאמנים בפני עצמם. מה שגרם לילדים אחרים להיפתח, צמצם את ביתי וסגר אותה, היא הייתה זקוקה לתסכול נכון כדי לפרוח במערכת חינוך אחרת. אבל מהו תסכול נכון?. 

תסכול נכון הוא כזה שאינו גדול מידי, ואינו קטן מידי, כזה הגורם לך להתאמץ ולמתוח את יכולתך, אבל לא מביא אותך לייאוש ומבוי סתום. ומכיוון שהיכולת לעמוד בתסכול היא שריר מתפתח, סוג של בניית כושר של הנפש, תסכולים צריכים להיבנות בצורה מדורגת. ליכולת הניהול הרגשית שלנו, ליכולת לנהל את התסכולים שלנו, יש חשיבות גדולה-כמו גם בבחירת סוג תהליך ההתקדמות. התקדמות מכוונת תהליך לעומת התקדמות מכוונת מטרה-היא כזו שממוקדת בהווה של העשייה ולא במיקום שלך יחסית למטרה. בצעד העכשווי- לא כמה אני רחוק ממה שרציתי (כמו בחתירה בקייק תחרותי - עדיף לחתור עם הגב למטרה). האופק בהתקדמות כזו הוא הרגע הזה, ואם חייבים להשוות ולמדוד, אז כדאי להשוות להיכן הייתי אתמול ולא למרחק מהמטרה. גוראים של ספרי עזרה עצמית וחשיבה חיובית מציעים סוג חשיבה מאגית כדרך להתמודדות עם תסכולים. דמייני את עצמך חטובה כפי שרצית, דמיין את עצמך מידי בוקר עשיר, אם נחשוב טוב – יהיה טוב, "כדי להתגבר על תסכול, עליך להיות ממוקד בצורה אינטנסיבית בתוצאה, לא במכשולים."-ממליץ ט. פ. הודג' בספר בעל השם המצמרר "From Within I Rise: Spiritual Triumph Over Death and Conscious Encounters with "The Divine Presence". הבעיה עם חשיבה מאגית, כמו עם דיאטות, היא שהיא פשוט אינה עובדת. או אם נדייק לא עובדת עבור מרבית האנשים שלא עוסקים בכתיבת ספרי עזרה עצמית או זוכים בלוטו (ואל תבינו אותי שלא כהלכה, גם אני מידי פעם ממלא לוטו וקונה לעצמי סוף שבוע של פנטזיות, בעיקר כשהמציאות קשה לי). תסכול נגרם כשהפער בן הציפיות למציאות גדול, יצירת ציפיות לא מציאותיות רק תגביר את התסכול, ועם זאת כולנו זקוקים מידי פעם לנחמה שבפנטזיה.

אני לא מחבב את פרויד כאדם, אני חושד שמתחת לחזות ההקשבה הסבלנית שלו מסתתר חיוך וגרזן של רוצח - המתגלה במיוחד בעונג שבה הוא תוקע את המציאות בגרוננו. עיקרון המציאות הפוריטני שלו הוא דמות אב מסרסת. הגבולות שאני מעדיף בן המציאות לחלום הם רכים ונושמים יותר. עם זאת יש משהו נכון ואפילו מנחם בהבנה שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ויש משהו עמוק ונכון בצניעות שבה הוא מגדיר את מטרת הטיפול הפסיכולוגי-להפוך ״סבל נוירוטי לסבל רגיל״.

יש מרכיב מוקצן בתרבות העכשווית שלנו, שתעשיית הפרסום, והרשתות החברתיות מתגברת, ושיש לו ביטוי גם בצדדים מסוימים במה שקרוי פסיכולוגיה חיובית, או פסיכולוגיה של האושר, היוצר צפייה לא מציאותית ובלתי אפשרית לסיפוק מהיר, לתחושת אושר מציף. הצפייה לאושר היא מהפכה חיובית של העידן המודרני, אבל אושר אמתי הוא הרבה יותר אמביוולנטי ופרדוקסלי מהחיוך ההוליוודי צחור השיניים  ומההבטחות של ספרי ההגשמה העצמית והעזרה העצמית, וכולל כאב, תסכול, ותהליכי אבל על מה שכבר לא נהיה. הוא גם- למעט רגעי אורגזמה בודדים -בצבע  אפור-כחול- ולא טורקיז עמוק- בדיוק כמו השמיים בארץ לרוב . 

"לפני שזה נעשה יפה -זה נעשה די מכוער" (Chantelle Van Erbe)-תסכול מביא אותנו במגע עם חוסר האונים שלנו, עם הילד והתינוק חסר האונים שבנו. חווית חוסר האונים, שעבורי מתבטאת בזעם אין אונים היא אחת החוויות הקשות שלנו, אבל גם אחת האנושיות ביותר. מתחת לעור שהצמחנו, תמיד יישאר חוסר האונים של הילד מול עולם המבוגרים ואלו שלא באים במגע אתו, הופכים למכחישי מציאות, או לנשיאי ארצות הברית. 

בלי תסכול אין יצירתיות. בלי מכשול-לא צריך לחשוב על דרך אחרת. בלי בעיה, אין צורך להמציא פתרונות. הניסיון לחסוך תסכול מילדים או להבנות מערכות חינוך נטולות רעש וחיכוך,  מחטיא את המטרה, (כמובן שקיצוניות הפוכה גם היא בעייתית). אבל התסכול אינו רק סיבה ליצירתיות-הוא גם חלק מהתהליך היצירתי. כפי שסארטר ראה בחרדה מרכיב אינהרנטי של העשייה, כך גם התסכול הוא מרכיב בדרך היצירתית. לא מרכיב, הוא הדרך עצמה. יוצרים רבים מספרים על כך שרק  לאחר שהתהליך מגיע למבוי סתום, רק לאחר שמגיעים לתסכול גדול-נוצר פתרון יצירתי חדש. המחסום היצירתי מאפשר חיפוש פתרונות ברובד אחר, רגעי התובנה-רגעי ההארה-לא צצים ללא תקופות ארוכות של תסכול. ללא לחץ , אין יהלומים. "כשאנחנו מרגישים מעורערים ושום דבר לא עובד, אולי עלינו להבין שאנחנו על סף של גילוי." אומרת פמה שודרון .

יותר מכך, אנחנו מדברים ומהללים בצדק את היצירתיות, אבל צריך לזכור שהיא פרדוקסלית ומורכבת כמו כל התנסות אנושית. אנשים יצירתיים הם אנשים לא שלמים, ובמובן מסוים -רדופים(לחיוב ולשלילה). תחושת החוסר והתסכול הוא המנוע הדוחף אותם להמשיך.  
מונה היה ידוע בביקוריו בלובר במעיל הציירים הישן שלו, כשהשומרים הסתכלו לכיוון אחר, הוא נהג לתקן את ציוריו הישנים שנתלו שם, במכחול שהחביא.

אני מוצא את עצמי כותב על תסכול כהורה שזוכר את הילד בתוכו. צירוף נקודות המבט, מעמת את האב שהייתי רוצה עם ההורה הבלתי מושלם שאני. רציתי אבא שיודע לחלום איתי, שיודע לצאת להרפתקאות נפשיות, כמו רוב האבות הוא היה דדלוס המזהיר את איקרוס מלעוף קרוב מידי לשמש. רציתי אבא כמו בסיפורי החניכה האמריקאים, כזה שזורק אליי כדור בסיס במשך שעות, מנחם אותי בכישלונות, ואומר לי את מילות הקסם בטון הנכון-נסה שוב. אם אבא שלי אמר זאת, הוא אמר זאת בלחש, ככה שלא שמעתי. אני משער שאלו חלק מהסיבות שהניעו אותי לבחור בכיוון שבחרתי מקצועית. באשר להורה שאני, אני בעיקר שמח שיש את עדי לידי, היא הגרעין האמתי של המשפחה. היא זו אומרת לכולנו בצורה משכנעת- לנסות שוב.

לימוד אמנות בשפלה

קורסים לאמנות -סתירותאורלי אברהמי טכניקה מעורבת-חוג ציור נס ציונה

מים-יציקת אפוקסי בטכניקה של התקשות למחצה. סדנת אפוקסי נתן לוי, אנו מציעים קורסים ובסדנאות מקצועיות בתחום האפוקסי והחומרים הפלסטיים, וכמו כן מציעים אפוקסי קריסטלי למכירה.