קורסי אמנות : הפסיכולוגיה של השגיאה כחלק מהתהליך היצירתי

אף אחד לא אוהב לטעות. הפחד מטעויות הוא מרכיב הישרדותי, אבולוציוני. במיוחד בכל מי שנולד לדור שני לטראומה. ובארץ שלנו כמעט כולנו טראומטיים בדרך זו או אחרת, כולנו שרוטים. כולנו יודעים שיש טעויות שמשלמים עליהן חיים שלמים. (ראו חיים לא ממומשים) אני יודע זאת בעבודתי כפסיכולוג בתל אביב, אנחנו  יודעים  זאת כהורים המנסים למנוע טעויות של ילדנו,  ואני יודע זאת דרך הדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי והדרך שבה אני מייסר ושופט את עצמי בעקבות טעות. פרפקציוניזם ושיפוט עצמי קיצוני- הם ביטוי לאותה חרדה שלנו מטעויות. אני חושב שהכחשה של המחיר הפוטנציאלי של שגיאות וטעויות היא סוג של הונאה עצמית והכחשת מציאות.  אבל , כמו בכל תחום אחר של הפסיכולוגיה האנושית- לאמת יש פנים רבות וסותרות. וכל הצהרה על המציאות, סדר הדברים, או על העקרונות החיים הנכונים לפעול דרכם-עומדת במתח מול אמת אחרת שלפעמים מייצגת את הקוטב המנוגד.

אצל יוצרים, אפשר לראות את המתח הזה במלא הקיצוניות. מחד- יוצרים רבים הם אובססיביים ופרפקציוניסטים ומאידך החשיבות של טעויות בתהליך היצירתי, עצומה. . כפסיכולוגים בתל אביב במסגרת הסדנה לתהליכים יצירתיים, אנו יודעים שתהליכי גילוי עצמי (וגם תגליות מדעיות) בנויים גם על מקריות וטעות, בלעדיהן אנו חוזרים ומשחזרים את עצמנו שוב ושוב.

 שגיאות נתפסות לעתים קרובות כבאגים  לא רצויים במערכת, כרעש , המפריע לזרימת ההשראה וההתקדמות. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של תהליך היצירה מגלה שטעויות אינן רק מכשולים מתסכלים; הם מרכיבים חיוניים התורמים לאבולוציה ולעידון של עבודה יצירתית. הפסיכולוגיה של הטעות בתהליך היצירתי היא תחום מרתק השופך אור על האופן שבו ניתן לרתום טעויות כחלק מחוויות למידה יקרת ערך וכדלק לחדשנות.

הפחד מהרס והפחד מחוסר השלמות

בליבה של החרדה מלעשות טעויות  בתהליך היצירה טמונים שני פחדים: פחד מהרס ופחד מחוסר השלמות. יוצרים רבים, בין אם הם עוסקים בציור , סופרים, מוזיקאים או מעצבים, חולקים מאבק משותף - הפחד מטעויות שיערערו את איכות עבודתם. לעיתים פחד זה הופך לחשיבה קטסטרופלית הרואה בכל טעות חורבן מוחלט.  פחד זה יכול להוביל לחסימות יצירתיות, פקפוק עצמי, ואפילו הימנעות מוחלטת ממאמצים יצירתיים. השאיפה לשלמות עומדת לעתים קרובות כמחסום, המונע מאמנים להמשיך ליצור, לחקור רעיונות חדשים ולפרוץ גבולות. הליכה לאיבוד הינה חלק חשוב בתהליך הגילוי של עולמות חדשים.

טעות כביטוי לבחירה לא מודעת.

כבר מראשית הטיפול הפסיכולוגי המודרני, פרויד ראה בטעות ביטוי של הלא מודע. פרויד התייחס ללא מודע כמרכיב של האיד היצרי והמושג יצר המוות היה חלק מתפיסה  שקשה כיום, לא לראות בה תפיסה מוסרנית. היה זה דונלד ויניקוט ששחרר את היצירתיות הטמונה בטעות מלפיתת המוות והרסנות והחזירה לתחום  החיים. הוא שינה את ההגדרה של הטעות מכזו של ביטוי פרימיטיבי הרסני-וראה בה חלק מרכזי ביכולת לשחק. המשחק על פי ויניקוט הוא אחד מגרעיני היצירתיות האנושית. החרדה מטעויות הופכת את הילד או המבוגר לנוקשה וקפוא. תנועה וגמישות הם מרכיבים מרכזיים של בריאות נפשית.  אפשר לראות בכלכלה ההתנהגותית ההמשך של אותו מאבק  בו יצירתיות ופחד מהרסנות פוטנציאלית. כהנמן ואחרים עשו עבודה מחקרית עצומה במלחמה בטעויות חשיבה נפוצות.  דן אריאלי מבטא כבר שלב של התפכחות מהאידאל של האדם כיצור רציונלי -כשהוא כותב את "לא רציונלי ולא במקרה".

חשיבת מנהרה מול פרספקטיבה רחבה

כאמור לעיתים קרובות יוצרים ויזמים (ראו הקשר בין יזמות והפרעות קשב) מתאפיינים בהתמסרות לעבודה  בצורה קומפולסיבית ואובססיבית- מה שהופך לעיתים לוורקהוליזם.  מול היתרונות הפוטנציאלים של קווי אופי אלו- צריך לציין גם את המחירים והסכנות. ברמה ביולוגית-ראיית מנהרה והיא מחלת עיניים המתבטאת באובדן שדה הראיה ההיקפי וצמצום המבט.  בהקשר הפסיכולוגי -ראיית מנהרה" מהווה למעשה ביטוי לנטייה פסיכולוגית טבעית המשפיעה על תהליכי קבלת החלטות. נטייתו של אדם הבודק השערת מחקר לחתור באופן פעיל אך בלתי מודע לאישושה, כך שהוא מייחס יתר משקל לראיות התומכות בה ומתעלם לחלוטין או מייחס משקל פחות לראיות שסותרות אותה.". 

 קיבוע מטרה  ( Target fixation) היא תופעת קשב שנצפתה בבני אדם שבה אדם הופך להיות כל כך ממוקד באובייקט שנצפה (בין אם זה מטרה או מפגע) עד  שהוא מגביר בשוגג את הסיכון שלו להתנגש באובייקט. זה קשור לתרחישים שבהם המפעיל שולט בכלי רכב מהיר או אמצעי תחבורה אחר, כגון טייסי קרב, נהגי מרוץ, מצנחי רחיפה ורוכבי אופנוע.  במקרים כאלה, המתבונן עשוי להתקבע בריכוז כה רב על המטרה, עד שהוא  מנווט לכיוון מבטו, שהוא לרוב הגורם הסופי להתנגשות. המונח קיבוע מטרה שימש במקור באימון טייסי קרב-הפצצה במלחמת העולם השנייה כדי לתאר טייסים שטסים לתוך מטרות במהלך ירי או הפצצה. 

 המושגים הללו מדברים על הילכדות בתוך אלומה צרה של תפיסה וחשיבה והתעלמות מכל מה שמחוץ לה. הם עוסקים בסכנה של איבוד פרספקטיבה רחבה,או מה שקרוי במיתולוגיה העצמית הישראלית קריסת "הקונספציה", אנחנו מתעלמים. מנתונים שלא מתיישבים עם תפיסת העולם שלנו, אנחנו רואים רק את מה שאנו  מכוונים לראות.  טעויות מייצגות בהקשר זה הזדמנויות ליצירת נקודות מבט מרובות, להחלצות מצורת חשיבה לינארית צרה. במובנים רבים המתח בין מיקוד ופיזור הכרחי לתהליך יצירתי. 

" תחת לחץ אתה שוכח את הרעיונות הטובים ביותר שלך, תחת לחץ אתה נכנס לערוץ מחשבתי צר. אתה אומר לעצמך אני צריך לסיים. והפניקה מסלקת את התובנות והאבחנות שלך. אינך באמת חושב על מה שאתה עושה, אתה בפניקה. התזכורת הראשונה שכתבתי לעצמי, היא 'כבד את הטעות ככוונה נסתרת'. כיוון שלעתים קרובות כשהאזנתי להקלטות, הבנתי שהטעויות היו החלקים המעניינים, אבל אינך מבחין בכך בחרדת הרגע. אז כתבתי את החוק הזה והנחתי אותו על שולחן העבודה, כדי להזכיר לעצמי, שאם אני עושה טעות, אני לא צריך לתקן אותה מיד." בריאן אינו-אחד המוזיקאים ומפיקי המוזיקה- החשובים של זמננו -בסרטון בסוף דף זה.

הלך הרוח של צמיחה

כדי להבין באמת את תפקידן של שגיאות בתהליך היצירתי, חיוני לאמץ חשיבת צמיחה. הלך הרוח הזה, כפי שמתואר על ידי הפסיכולוגית קרול דואק, מדגיש שניתן לפתח יכולות ואינטליגנציה באמצעות מסירות ועבודה קשה. בהקשר של יצירתיות, דפוס חשיבה של צמיחה מעודד אמנים לראות בשגיאות לא סימנים לחוסר יכולת וחוסר אונים, אלא אבני קפיצה לקראת שיפור. 

איטרציה ועידון

תהליך היצירה הוא רק לעתים רחוקות ליניארי; שברים ומשברים הם המרכיבים המרכזיים המאפשרים לבחון מחדש ולראות מחדש את העבודה. (ראו קינצוגי) זה כרוך בסדרה של איטרציות ושכלולים. שגיאות אינן כישלונות; במקום זאת, הן מהוות הזדמנויות להערכה מחדש ולשיפור. כל טעות מציעה הזדמנות ללמוד, להתאים ולכוונן את העבודה. האופי האיטרטיבי של היצירתיות אומר שטעויות אינן מבוי סתום; הם נתיבים שמנחים את היוצרים לעבר חזון מורכב יותר. אלתור הוא תהליך יצירתי הכרחי.

ללכת לאיבוד וחדשנות

כמה מהתגליות וההמצאות  פורצות הדרך בהיסטוריה היו תוצאה של טעויות. מהגילוי המקרי של פניצילין של אלכסנדר פלמינג ועד ליצירת פתק הפוסט-איט, שגיאות סתמיות סללו את הדרך לרעיונות, טכנולוגיות והמצאות חדשות. כאשר יוצרים מאמצים טעויות ומרשים לעצמם לחקור טריטוריה לא ידועה, הם פותחים את עצמם לאפיקים בלתי צפויים של יצירתיות וחדשנות.

חוסן וכושר הסתגלות

הפסיכולוגיה של הטעות בתהליך היצירתי מדגישה גם את החשיבות של חוסן ויכולת הסתגלות. אנו לומדים מכישלונות, שברי הליכה בונים את העצמות.  רק אם נתמודד עם תקיעות וכישלונות-נוכל ללמוד איך להחלץ מהם.  הניסיונות של הורים להגן על ילדהם מפני פגיעות ותסכול יכולים להצמיח ילדים המתפרקים במגע עם החיים,  . לתרבות הימנעות מטריגרים יש מחירים בחוסן נפשי."בסירוב לקבל את האומללות  כחלק מהטיפוס מהגיהנום, אתה נופל בחזרה לגיהינום." טעויות ושגיאות הן סוג של טיפול בחשיפה ויכולות להוביל  יוצרים  לחזור מטעויות ומכשולים, מצוידים טוב יותר לנווט באופי הבלתי צפוי של עבודתם. "זה לא איך שאתה נופל זה איך שאתה קם ולומד מהנפילה",  "נסה שוב". אימוץ טעויות כחלק בלתי נפרד מהמסע יכול לטפח חוסן נפשי ויכולת התמדה מול אתגרים. טעויות מאפשרות או מאלצות אותנו- לצאת מאזור הנוחות שלנו ולהתמודד עם טריטוריות חדשות, הן במציאות החיצונית והן  בעולם הפנימי (ראו פיתוח שפה אישית).

תפקיד המשוב

משוב או פידבק הוא כלי רב עוצמה בתהליך היצירתי, (ראו נוירופידבק) המסייע לאמנים לחדד את עבודתם ולקבל נקודות מבט חדשות. שגיאות יכולות לשמש כנקודות כניסה למשוב בעל ערך, שמאפשר ליוצרים לזהות אזורי שיפור שאולי היו נעלמים מעיניהם. ביקורת בונה מספקת נקודת מבט חיצונית חשובה ובשלה יותר, השופכת אור על כתמים עיוורים ומציעה פתרונות אפשריים.

טיפוח תרבות שגיאה חיובית

כדי לרתום באופן מלא את הפוטנציאל של שגיאות בתהליך היצירתי, חיוני לטפח תרבות טעויות חיובית. הדבר כרוך ביצירת סביבה שבה טעויות אינן נתקלות באשמה או בושה, אלא בסקרנות ורצון משותף ללמוד. עידוד תקשורת פתוחה על שגיאות וחגיגת השיעורים שהם מביאים יכולים להפוך סביבת עבודה יצירתית למרכז של צמיחה ופיתוח מתמשכים.

שגיאות כביטוי לחופש, תקווה וצמיחה

"אני מקווה שבשנה הקרובה תעשי שגיאות. מכיוון שאם את עושה שגיאות, את עושה דברים חדשים.

את מנסה דברים חדשים, לומדת, חיה, דוחפת את עצמך, משנה את עצמך, משנה את העולם שלך.

את עושה דברים שלא עשית מעולם, והחשוב ביותר -את עושה משהו.

אז זה מה שאני מבקש עבורך ועבור כולנו.. וגם עבור עצמי: לעשות שגיאות חדשות, שגיאות מופלאות

שגיאות מדהימות, שגיאות שאף אחד לא עשה. אל תקפאי, אל תעצרי, אל תדאגי שמא זה לא טוב מספיק

או שמא זה לא מושלם. לא משנה אם זה אמנות או אהבה, או עבודה או משפחה או החיים.

כל מה שאת מפחדת לעשות - עשי.

עשי את השגיאות שלך בשנה הבאה ולתמיד.

הלוואי והשנה הקרובה תהיה מלאה בקסם וחלומות ושיגעון טוב. אני מקווה שתקראי כמה

ספרים טובים, ותנשקי מישהו שחושב שאת נפלאה. ואל תשכחי אמנות, כתבי או ציירי,

או פסלי, או שירי, או חיי כפי שרק את יכולה. ואני מקווה שמתי שהוא בשנה הבאה,

תפתיעי את עצמך." ניל גיימן-ברכת יום הולדת לבתו.

אילתור כהזדמנות

בינואר 1975, קיט ג'ארט בוחן את הפסנתר שעליו אמור להיערך הקונצרט שלו, בבית האופרה בקלן ומוצא אותו לחלוטין לא כשיר להופעה. בגלל טעות מנהלתית לא הוצב פסנתר "בוסנדורפר אימפריאל" שאותו ביקש, ובמקומו היה פסנתר חזרות קטן שלא נגנו עליו 10 שנים. ג'ארט מסרב לנגן. אך בעקבות תחנונים ודמעות של מארגנת ההופעה, נערה בת 17 בשם ורה ברנדס שזו לה ההופעה הראשונה שהפיקה-הוא מתרצה ומוכן להופיע עבורה. לילה קודם ג'ארט סבל מכאבים עזים וכמעט לא ישן. התנאים היו רחוקים מלהיות אופטימליים. כשהוא החל לנגן. כבר מהתו הראשון היה ברור לכל מי שנכח באולם שמדובר באירוע מוזיקלי חד פעמי .  כיוון שמנעד הפסנתר היה מוגבל-ובגלל גודלו, ג'ארט נאלץ לאלתר מוזיקה כפי שרקדן פצוע צריך לאלתר ריקוד. להסתפק בטונים המוגבלים שהיו בפסנתר ולמצוא להם תחליף. המגבלה נתנה למוזיקה איכות של הזיה קסומה. ובגלל שהפסנתר היה שקט מידי הוא היה צריך להוסיף צלילי בס חזרתיים, שאותם ניגן בהקשה אלימה כדי שיצליחו להישמע בצידו המרוחק של האולם. הוא ניגן בצורה אקספרסיבית במיוחד , משתמש בכל הגוף כדי ליצור תנועה , כדי ליצור קול חזק ורחב מספיק, למלא את האולם. זו הייתה הופעה מחשמלת, מתח בן רכות ושלווה לאנרגיה עצומה. "אתה תמיד רוצה לנגן הכי טוב שאתה יכול, אבל כשיש לך בעיות שאינך יכול לפתור, ואחת אחרי השנייה. אתה מתחיל לשכוח מה אתה בעצם עושה, זה הסוד." הקונצרט בקלן נחשב ליצירת מופת, הוא האלבום הנגינה בפסנתר הנמכר ביותר בהיסטוריה. ואלבום הג'אז- סולו -הנמכר ביותר בהיסטוריה.

הסדנה לאמנות-מעבירה קורסי ציור בתל אביב וקורסי פיסול בתל אביב -

 "אני חולה שליטה איכותי , אני חייב לעשות הכול בעצמי, אני לא יכול לבטוח באף אחד אחר לעשות את הטעויות הנכונות, כיוון שהטעויות שלך- הן הסגנון שלך."-גרייסון פרי- חוג קרמיקה תל אביב