יצירתיות וחרדה

 חרדה כדחף יצירתי

הקשרים בין חרדה ,יצירתיות וחדשנות

"החרדה שמופיעה היא הציר שעליו מסתובב הכל."-סרן קירקגור
 כפסיכולוג בתל אביב המתמקד ביצירתיות ועובד מול חברות הייטק, מול יזמים- אבל גם מול אמנים בתחומים שונים -שאלת הקשר בין יצירתית לחרדה הפכה לשאלה שלא יכולתי להתעלם ממנה. לפעמים תהיתי אם אנשים יצירתיים לא מעוררים את החרדה בתוכם בצורה  מכוונת  כסוג של כלי עבודה ותמריץ כדי להניע אותם קדימה.

מחקרים מסוגים שונים הצביעו לכאורה על קשר סטטיסטי בן יצירתיות לשלל מחלות נפשיות, כך מחקר של הרשות הממשלתית לסטטיסטיקה של בריטניה המכסה את השנים 2011 - 2015 מראה שאנשים שעבדו במשרות הקשורות לאמנות, היו בעלי סיכויים גדולים פי ארבע למות כתוצאה מהתאבדות. מחקר אחר מ2013 ששוב בחן מדגם אוכלוסייה גדול מצא קשר בן מחלות כגון סכיזופרניה, בי פולריות, הפרעות קשב, אלכוהוליזם, והתמכרויות שונות, ליצירתיות. עם זאת ישנם חילוקי דעות רבים בנושא, ושאלות לגבי המערכת הסיבתית מאחורי קשר זה, כולל תפיסה שלו כמיתוס רומנטי (יתכן למשל שאנשים עם מאפיינים של מחלות נפש מוצאים מפלט במיליה החברתי של המקצועות היצירתיים). יותר מכך זיהוי של יצירתיות עם אמנות כפי שהוגדרה במחקרים  -מגביל את המושג מצד אחד, (הרי יצירתיות קיימת במגוון של תחומים אחרים), ולא יוצר אבחנות מורכבות יותר בתוך תחום האמנות מאידך.  (האם יתכן שציירים פגיעים יותר מפסלים, למשל?).

קשר אחר בן יצירתיות וחדשנות לחרדה -נעוץ בהקשר הסביבתי של פעילות יצירתית וחדשנית, אם מדובר בסטארט אפ למשל, אין ספק שהפעילות תלווה בטלטלות רגשיות ובחרדה גדולה. קשר בין יזמות להפרעות קשב למשל מבוסס סטטיסטית.  

כפסיכולוגים בתל אביב העוסקים ביצירתיות אנו יודעים שעצם הניסיון לעשות משהו חדש, חושף את היוצר לחרדה כחלק מטיבה הפנימי של הפעילות. אמנים פועלים בסביבה מסוכנת לא פחות כלכלית, ובעלת סיכויים סטטיסטיים קטנים להצלחה כך שלא פלא שחרדה מלווה אותם. חלק מהאיכויות הדרושות ליצירתיות קשורות בהתמסרות ייחודית לעבודה, התמסרות שהיא על גבול ההתמכרות ואובססיות, למעשה קרנות הון סיכון בוחנות דרך מאפיינים אישיותיים אלו את ההשקעה ביזמים. אלו תכונות המקושרות וניזונות מחרדה. חרדת כישלון וחרדת הצלחה כאחד. יש דבר מה פנימי ביצירתיות שדוחף אותך אל הגבולות של עצמך, כמו מתחרה במרוץ עם עצמך, יש צורך לבדוק עד היכן תוכל להגיע. 

חוסר קונפורמיות, נטייה לא לכבד סמכות- המאפיינים אנשים יצירתיים חושף אותם לסוג חרדה נוסף, כולנו חיות עדריות, חיים מחוץ ללהקה, מחוץ לחוקי הלהקה, תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית של העצמי, רמת בדידות מסוימת,  כרוכה בחרדה אינהרנטית. יתר על כן אני מאמין שמושג החרדה עצמו מצריך פירוק כשמדובר על יצירה ויצירתיות. האם אותה תחושה  כשאתה על סף פתרון שחומק ממך, צריכה להיות מבוטאת ודומה לאותו מושג המדבר על ישיבה במקלט בעת מלחמה? יש סוג חרדות או לחצים בהם אתה בוחר והמניעים אותך קדימה.  

תומס הובס ב"לויתן"(1651)- טען שסקרנות היא פן אחר של חרדה-חרדה הקשורה באי ידיעה ובאי ודאות: 'חרדה מפני העתיד, היא הסיבה שהאדם חוקר את שורשי הדברים' -אני חרד לפיכך אני חוקר ושואל שאלות. המדע, הפילוסופיה, האמנות, הפסיכולוגיה, הטכנולוגיה- הם ניסיונות לפרש את העולם, הפנימי והחיצוני, ליצור תאוריות ושבילים אל תוך העתיד. חיפוש ידע שיהפוך את העולם והמציאות לצפויים יותר, נשלטים יותר, מפחידים פחות. החקירה היסודית ביותר במובן רבים היא לתוך עצמנו. "חרדה היא המפתח לאותו חדר פנימי סודי, המגלה אלו בעיות קיומיות יסודיות-אלו העוסקות במוות, משמעות, בידוד, חופש-אותן אנו הכי משתוקקים לפתור." (סמיר צ'ופרה-פרופסור לפילוסופיה, A Legal Theory for Autonomous Artificial Agents). 

חרדה, או ייסורים כפי שסארטר מכנה זאת, היא מצב רוח שגורם לאדם לחוות מודעות לחופש ואחריות שלו. תחושת חרדה היא תכונה מולדת שכל אדם נולד איתה והיא נוכחת כל הזמן, אך יש להתגרות בה כדי לחוות אותה. לבני אדם יש חופש מוחלט במה שהם בוחרים לעשות והאילוצים היחידים נמצאים בתוך אלה שמקבלים את ההחלטות כדי להמשיך להיות רשאים לעשות בחירות בחופשיות, אתה צריך להיות אחראי למעשיך שלך. סארטר אומר, "אלו ייסורים טהורים ופשוטים, מהסוג שחווה כל מי שנשא באחריות" (אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, עמ' 27). הכרת החופש והאחריות של האדם מאפשרת לאנשים להיות עצמאיים יותר בקבלת ההחלטות שלהם ולהיות פתוחים יותר לאפשרויות.

אנשים שלמים עם עצמם, מאושרים ושלווים אינם יצירתיים. החוסר , ואי הנחת הם הדוחפים אותנו קדימה. גן עדן הוא בית אבות יקר, או משתלה מתוחזקת היטב. 

יצירתיות עוסקת בשאלת שאלות ובערעור ודאויות כדי להשיב תשובות חדשות ושונות. לשאול ולערער ולדעת שכל תשובה הינה זמנית, ולעולם לא סופית מביאים להבנה  של החרדה היצירתית כדרך לגשש באפילה מתוך הבנה שהאפילה תמיד שם -מה אנחנו יודעים? מה אנחנו לא יודעים? שמירה על הלא ידוע כלא ידוע היא הגרעין של היצירתיות. 

היכולת לשאת את אי הפתרון, את המתח היצירתי,  יותר מכך הצורך באדרנלין המופרש מול אי הוודאות הם מאפיינים של האדם היוצר. וכמובן יש את חרדת הפתרון או התשובה-האם אלו התשובות הנכונות?, הפתרונות הנכונים? האם הימרתי על הכיוון הנכון? (במקום אחר כבר השתמשתי בדימוי של המציאות כמשחק פוקר יותר מאשר שח-מט, לא מערכת של חישוב מהלכים ידועים וגלויים, אלא תפקוד בתנאים של אי ודאות וערפל). הספק הוא אבי החשיבה הרציונלית, כפי שניסח זאת רנה דקרט ("אני מטיל ספק [בקיומי], משמע אני חושב, משמע אני קיים."), אפשר להרגיש בהלך הרוח החרדתי המלווה את ה'ידיעה' בקטע הבא מMeditations - "אני מבין שאין דרך מהימנה להבחין בן מצב ההכרה בשינה וערות, גילוי זה גורם לי לחוש סחרחורת... אני מרגיש כאדם שנפל לפתע לבריכה עמוקה של בלבול". לחיות עם ספקות תמידיים הוא מצב שאין ספק שמוביל לחרדה. זוהי חוויה של הליכה מעל לתהום, זו העדפה של ראיית התהום במקום בו שאר בני האדם רואים אדמה מוצקה. (צריך לזכור שאותה 'אדמה מוצקה' גרמה לאנשים לראות את כדור הארץ כשטוח, אחרת איך אפשר להסביר שאלו הנמצאים למטה -לא נופלים?).

"אני לא יכול להסביר מה לא בסדר איתי, פה ושם פה ושם יש דקירות איומות של חרדה, לכאורה ללא סיבה וכשזה אינו קיים, יש תחושה של ריקנות ועייפות בראשי..."- וינסנט ואן גוך במכתב לאחיו תיאו

"הפחד שלי מהחיים חיוני לי, כמו גם המחלה שלי. לא ניתן להפריד אותם ממני, והרס שלהם, יהרוס את האמנות שלי."-אדוארד מונק-יומן.