המקריות כאמנות וכמבנה פסיכולוגי 

האם המקרה קורה במקרה-או שמא הוא מגלה את החלק הלא ניתן לשליטה בפסיכולוגיה שלנו, או במציאות שמתחת לפני המציאות הגלויה. השאלה הזו מעסיקה את האדם מאז ראשית ההיסטוריה. לכן במובן מסויים המצאנו את האלים כדי להטיל עליהם את האחריות. טרגדיה של אופי או טרגדיה של גורל- שתיהן טוענות במידה זו או אחרת שהמקרה אינו מקרה-שהוא חלק ממבנה עומק תחתון השולט בגורלנו. לעומתם קיימת "קומדיה של טעויות". 

 המציאות היא דטרמינסטית-בצורה הקיצונית שלו הופך הדטרמיניזם לפטליזם- למרות הויכוח בינהם-ההנחה הפטאליסטית מדברת על קשר בל יינתק בין סיבה לתוצאה. אולם בניגוד מוחלט לדטרמיניזם, היא תולה את התוצאה ההכרחית בקיומם של כוחות שאינם מושפעים מפעולותיו ומשאיפותיו של האדם; חופש הבחירה שלנו הוא אשליה. השקפה פטאליסטית גורסת כי אי-אפשר להסביר את החוקים הכלליים שעל-פיהם נגזרת התוצאה. בפטאליזם, כמו בדטרמיניזם, חל חוק נמנעות הטעות, אולם הסיבות לכך נותרות עלומות. בדטרמיניזם, חוק נמנעות הטעות נגזר מנכונותה של התיאוריה המדעית, שהופכת את ההתרחשות להכרחית. .מכאן נובעת  התפיסה של הסיבתיות, עליה בנוי המדע.

חוג ציור רחובותלימוד ציור ופיסול -כלימוד היכולת להשתמש בטעות.

כאן גם נפתחת שאלה נוספת הנוגעת למציאות הפסיכולוגית כמו לאמנות. האם המקריות מאפשרת לנו חופש ושחרור או שמא היא חזרה על דפוס מעמקים שאי אפשר להשתחרר ממנו ולא משנה מה מקורו .

אמר על זה  הצייר איבגדור אריכה-כשדיבר על המעבר שלו מציור מופשט לציור ראליסטי:

"כמעלה גירה אנוכית, הרגשתי גועל, כי לפתע פתאום נתחוור לי שמה שצפיתי כ'שחרור צורות' מנקודת המבט שלי, לא היה אלא  צורה אחת שחזרה על עצמה. באותו 10 במרס קמתי בבוקר עם כמיהה לרשום מן הטבע."  (אביגדור אריכה-הארץ 1.5.09). 

 האם אנחנו משכפלים את המציאות שלנו בכול מקום שאיליו אנו נושאים את עצמנו, כי "אני תמיד נשאר אני"-או בגרסה הקפטיליסטית -"עני נשאר עני", או שהמקרה משחק כאן תפקיד. ומה גודל התפקיד שלו בהצגה?. 

  בקוטב אחד, פרויד שבנה את הפסיכולוגיה המודרנית ואת חקר הנפש האנושית על טעויות לשוניות שחשפו לטענתו את הלא מודע. אין טעויות הוא אומר, אין מקרה-המקרה והטעות - מגלים את הסבטקסט-את מבנה המעמקים.  

בקוטב האחר זוכה פרס נובל- דניאל כהנמן ואחרים, המדברים על הצורך שלנו בהסבר סיבתי, או בנראטיב מבחינה פסיכולוגית כסוג של כשל. ("כשיש לאדם מזל מספיק לחיות בתוך סיפור, לחיות בתוך עולם דמיוני, הכאבים של העולם הזה נעלמים. כל עוד הסיפור נמשך, המציאות כבר לא קיימת". פול אוסטר.)

 במחקר על ביצועיהם של קופצי קפיצות סקי  כהנמן  אומר: "הדבר הראוי לזכור הוא שהשוני בין הקפיצה הראשונה לשנייה אינו נזקק להסבר סיבתי. זוהי תוצאה מתמטית בלתי נמנעת של העובדה שהמזל שיחק תפקיד בתוצאה של הקפיצה הראשונה. אין זה סיפור מספק במיוחד -כולנו היינו מעדיפים הסבר סיבתי-אבל זה מה שיש." (עמ' 202). כשהוא מתאר את הצלחתם של שחקני גולף בטורניר הוא טוען:  "האירוע שמשך את תשומת ליבנו בטורניר הגולף הוא ההידרדרות השכיחה בביצועיהם של שחקנים שזכו להצלחה ביום הראשון. ההסבר הטוב ביותר לכך הוא שלשחקנים אלה היה מזל יוצא דופן באותו יום, אך מהסבר זה נעדר הכוח הסיבתי שדעתנו מעדיפה. ואכן אנחנו משלמים לאנשים סכומים נאים כדי שיספקו לנו הסברים מעניינים לאפקטים של תסוגה. פרשן כלכלי שיכריז את ההכרזה הנכונה שלפיה "העסק הצליח יותר השנה כי בשנה שעברה הוא כשל", לא יזכה לקריירה ממושכת ליד המקרופון."(205)- "לחשוב מהר, לחשוב לאט". 

כהנמן אינו מכחיש את קיומה של הסיבתיות, אבל הוא אומר שפעמים רבות הסיבתיות מורכבת מידי מכדי שנוכל להבין אותה, שמורכבות העולם  הפסיכולוגי שלנו והמציאותי היא גדולה כל כך שאין לנו דרך לחשוף אותה תמיד באמת. 

אולם תיאוריות חדשות במדע, כגון תיאוריית הקוונטים או התיאוריה של הפרקטלים, מניחות  כי במקרים מסוימים הדטרמיניזם אינו חל על חוקי הטבע וכי מצב הדברים בעולם נקבע לעתים באקראי. בניגוד לתפיסתו של אינשטיין -אלוהים במקרים מסויימים כן משחק בקוביות.

חוג ציור מודיעיןלימוד ציור- אפילו ראליסטי -כמתח בן האקראי לנשלט


לפעמים המציאות היא הבריחה הכי טובה מהמציאות-(אני וטראמפ -דנים באסטרטגית בחירות)

חוג ציור פתח תקווה

חוסר שליטה בעבודת המכחול בציור -מביא למקריות -המגלה את היציריות של האמן

"צורות אידיאליות - צורות המגיעות ממעמקי הנפש והנשמה - צריכות להתקיים יחד עם האקראיות והריקנות של המקריות". לורנס רינדר  בהקדמה ל"שיר טנטרה: ציור טנטרי מראג'סטאן"

פסיכולוגים רחובות: המקריות כישועה

ג'ן ארפ-הפסיכולוגיה מאחורי בניה של אמנות על פי חוקי המקריות, פיסות נייר צבעוניות שנפלו בצורה אקראית והודבקו

הסדנה לאמנות

"מבנה על פי חוקי המקרה" (בערך 1930)-ג'ן ארפ

תום מלחמת העולם השנייה יצר תקופה של חשדנות וכפירה בעולם הלינארי של ההיגיון, אם ההיגיון יכול להיות מעוות כל כך שיוביל לתאי הגזים צריך להכין  כנגדו חיסון,  תנועת הדאדא חיפשה במקרי וברנדומלי דרך לעקוף את שליטת ההכרה. 

"חוק המקריות "כתב הפסל ומורה הפיסול -ג'אן הנס ארפ"-יכול להחוות רק בכניעה מוחלטת ללא מודע"

שימוש באקראיות כטכניקה אמנותית היה בשעתו מהפכה ששנתה את עולם האמנות, הדאדא, הסוראליזם ,הג'ז, האלתור-הדיסהרמוניה, האבסורד.  

יצירת האמנות לא נשפטה יותר דרך מיומנות והשליטה של האמן-אלא לא פחות, דרך הנכונות שלו לאבד שליטה ומיומנות.

  האמנות הפכה להיות דמוקרטית יותר, לא עוד אמנות כמראה לאגו וליכולות השליטה שלו, אלא הרבה קולות מבפנים ומחוץ , ערגה גדולה להתפזר בן "אני" לבן "עצמי" ובן שניהם לבן "אנחנו" וגם "הם". "כל האנשים  מכילים בתוכם כמה אנשים , ורובנו קופצים מעצמי אחד לאחר מבלי לדעת מי אנחנו".-אומר פול אוסטר.

האמנות מתחילה להישפט בצורה חדשה, העומק של ציור, פיסול או פרוזה נתפס ביחס ישר לסתירה הפנימית, לסכסוך הפנימי שהיא מגלה, ובדרכים להתגבר על אותו קונפליקט.

השימוש באקראיות כדרך להפוך מערכת סגורה למערכת פתוחה, מערכת שלא משחזרת את עצמה-אלא מצליחה לצאת מחוץ לגבולותיה וליצור משהו חדש-קיים בכל. 

 מערכות מחשוב, מתמטיקה, ואולי בצורה הבולטת ביותר בתפיסת האבולוציה, רק הטעות, המוטציה, השינוי האקראי יכול ליצור גיוון מספיק שיוביל לפריצות דרך -ולהתמודדות עם מציאות משתנה תמידית.

החדש הוא תמיד גם תאונה, או שבריר של תאונה,ואחר כך שימוש בתאונה בדרך יצירתית, בדרך שמאפשרת תבניות חדשות, דרכים שלא ניסינו.

אני מאמין שתאונה טובה לרוב מערבת לפחות שני אנשים,או מציאות חיצונית מחוץ לאדם- סוג של דיאלוג. 



חוג פיסול רחובות

ז'אן (הנס) ארפ. פיסול, התגבשות אנושית. 1935-(Human Concretion)

פסיכולוגים תל אביב-המקריות כחשיפה של הלא מודע

ז'אן (הנס) ארפ. פיסול,(Human Concretion)-חשיפת הפסיכולוגיה של הלא מודע דרך המקריות

"כולנו רוצים להאמין בדברים בלתי אפשריים, אני מניח, כדי לשכנע את עצמנו שניסים יכולים לקרות."
- פול אוסטר, ספר האשליות

קורסי פיסול מזכרת בתיה

ז'אן (הנס) ארפ. פיסול,-מוזיקת המקרה

 "סיפורים קורים רק למי שמסוגל לספר אותם." פול אוסטר.


חוק פיסול רחובות

ז'אן (הנס) ארפ. פיסול,

אף אחד לא היה אשם במה שקרה, אבל זה לא הופך את זה לפחות קשה לקבלה. הכל היה עניין של חיבורים שהוחמצו, תזמון גרוע, טעויות בחושך. תמיד היינו במקום הנכון בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון בזמן הנכון, תמיד פשוט התגעגענו אחד לשני, תמיד רק כמה סנטימטרים מלהבין את כל העניין. בזה מסתכם הסיפור, אני חושב. סדרה של הזדמנויות אבודות. כל החלקים היו שם מההתחלה, אבל אף אחד לא ידע איך לחבר אותם יחד".
- פול אוסטר, ארמון הירח