החיים כחיקוי-תנועת הפופ, אנדי וורהול-

"סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים, החיים משתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב" (יצחק באבל)

אנחנו אוכלים אוכל מלאכותי, אנחנו חיים חיים מלאכותיים, חיים יד שנייה, שצוירו על מסך מחשב על ידי חברות פרסום כדי שנתאים למוצרים שלהם,אנחנו לא עבודת יד,לא פיסול, סתם תבנית חוזרת על עצמה, שום דבר לא יחודיי, אנחנו תוצר של דימויים מוכנים מראש-ביצור המוני ומזדעזעים שאנו מגלים את זה, כולנו מרחק של תו אחד מלהיות מוזיקת מעליות, הדבר הכי ממשי פה- זו תחושת חוסר הממשות.

ואולי אנחנו צריכים להיגמל מהרעיון של האותנטי , מהרעיון של האמתי, כי גם האמתי נגוע באותו חיידק, מפוסל  על ידי המדיה,  כמו ביין אנחנו יודעים להבחין באיכות רק על פי המחיר, האמתי עולה יותר, האם זה באמת עושה אותו  שווה יותר?, את יודעת מה ההבדל בן יהלומים מזויפים לאלו שאמתיים , אלו שמזויפים נוצצים יותר, את יודעת מה ההבדל בן זיכרונות מזויפים לאמתיים? אותו דבר,

בסופו של דבר אנחנו תמיד מגלים שמה שחשבנו שאמתי, הוא עוד בגד, שמתחתיו מתגלה משהו אחר, האמתי הוא סוג של התמכרות לריגוש, הריגוש של ה"לא כאן", הריגוש של "שם", , של חיפוש מתמיד אחרי החתיכה החסרה, צריך להיגמל מהאמתי, הוא רק עוד סוג של התמכרות שמונע בעדנו מלגעת באושר, מה רע לקבל אושר מוכן בחבילות אחידות,

 את סנובית מידי לזה? ואולי התשלום מעליב אותך?

אחרי הכל כשהאוכל היה אמתי, כש'אני' היה רק אותנטי למי היה זמן לחיות? אבותינו הציידים המלקטים הציידים האותנטיים -כל מה שהם עשו -היה לנסות לאגור מספיק אנרגיה כדי לשרוד, הכל היה אמתיי אז, המוות כמו החיים, לכן תוחלת החיים הייתה שלושים.

השכבות של הלא אמתי, של המזויף , של התחליף , של הפנטזיה הן אלו שיצרו את האמנות והתרבות האנושית. האמתי הוא עור חשוף, אנחנו המצאנו את הבגד, האמתי הוא שמש וגשם, אנחנו המצאנו את הבית, האמיתי הוא חושך, אנחנו המצאנו את החשמל.האמיתי הוא חוסר משמעות, אנחנו המצאנו את אלוהים, את הדת, את האהבה.

אחד הגורמים המרכזים שדחף את אנדי וורהול אחד הנושאים המרכזיים שהוא ותנועת הפופ חקרו הייתה התהילה,

ה"לא כאן", ה"שם" האולטימטיבי,  כוכבי סרטים , מציירים את זה, פרסומות למינן,

הכל בעצם פרסומת אומר וורהול, אין שום גרעין לאמת, רק עוד קליפות של דימויים, הנה דיוקו מרלין מונרו-הנה קופסת מרק, הנה מאו, הנה ניקסון- כולם מוצרים על המדף בסופרמרקט.

וורהול חוקר באופן אובססיבי את היחסים  שבן החברה הצרכנית, תהילה, אופנה,יצור המוני ואפילו מוות. אם  ניט'שה בישר אי שם בעבר את מותו של אלוהים, אנדי וורהול מכריז על המוות של  המציאות, אין יותר מציאות , יש יחסי ציבור.

אם לינקולן טען-"אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן"-וורהול טוען-ברור שאפשר-הסתכלו במראה.