הפסיכולוגיה של נקודות מבט רבות

מתי ההפרש בין שתי עיניים יוצר עומק — ומתי עין אחת פשוט מנקרת את האחרת

ביון השתמש בדימוי של ראייה דו־עינית כדי לחשוב על חשיבה. שתי העיניים אינן נמצאות בדיוק באותו מקום, ולכן הן אינן רואות בדיוק אותה תמונה. המוח אינו צריך להיפטר מן הפער הזה. להפך. הוא משתמש בו. מתוך אי־ההתאמה הקטנה בין שתי התמונות נוצרת סטריאופסיס — תפיסת עומק תלת־ממדית הנוצרת מן ההבדל בין מה שכל עין רואה.

העומק אינו נראה בעין ימין. הוא גם אינו נראה בעין שמאל.

הוא נוצר מן השוני בין מה שהן רואות.

אוגדן, כשהוא חוזר אל ביון, הופך את הדימוי הזה כמעט לתנאי של חשיבה. היכולת לחשוב דורשת תנועה בין vertices — קדקודים, מקומות שונים שמהם אותה מציאות נעשית אחרת. המודע והלא־מודע, החלק הפסיכוטי והחלק הלא־פסיכוטי, נקודת המבט שלי ונקודת המבט של האחר. לא די בעוד דעה על אותו דבר. נקודת מבט אחרת צריכה לשנות את הדבר שאנחנו חושבים שאנחנו רואים.

זו מחשבה מושכת במיוחד בטיפול פסיכולוגי. אדם יכול לומר: עזבתי מפני שלא הייתה לי ברירה — ואז להרגיש גם את המקום שרצה לעזוב. אמי אהבה אותי — והיא פגעה בי. אני כועס עליו — ואני מפחד לאבד אותו. שתי האמיתות אינן צריכות לבטל זו את זו. ההפרש ביניהן יכול לתת לחוויה נפח שלא היה לה קודם.

אבל כאן יש הנחה סמויה. כדי לחפש נקודת מבט אחרת, צריך להרגיש שחסר משהו. צריך לראות את היעדר. האם מי שגדל בתוך מה שחסר יכול לראות את מה שחסר?

הממד שלא ידענו שחסר

סוזן ברי הייתה נוירוביולוגית שחיה רוב חייה בלי ראייה תלת מימדית תקינה. היא נולדה עם פזילה, עברה ניתוחים בילדותה, למדה לנהוג, לנוע בעולם ולהעריך מרחקים באמצעות רמזים אחרים. היא לא חיה בעולם שטוח. המוח שלה השתמש בתנועה, בפרספקטיבה, בחפיפה ובגודל יחסי כדי לבנות עולם תלת־ממדי שימושי מאוד. בגיל ארבעים ושמונה, בעקבות טיפול ראייה, היא התחילה לחוות סטריאופסיס.

העולם השתנה. ענפים לא רק חפפו זה לזה — הם תפסו מקומות שונים ממש בתוך החלל. שלג לא ירד עוד כמעין מסך שטוח; פתיתים הופיעו במרחקים שונים, והחלל ביניהם עצמו נעשה נוכח. אוליבר סאקס כתב עליה במסה „Stereo Sue”, והיא עצמה תיארה אחר כך את החוויה בספר Fixing My Gaze.

הדבר המטריד בסיפור אינו רק שהמוח הבוגר שלה הצליח להשתנות. ברי הייתה מדענית. היא ידעה מהי סטריאופסיס. היא ידעה מה שתי עיניים עושות. היא ידעה שיש לאנשים אחרים חוויה שאין לה.

ובכל זאת היא לא ידעה מה היא אינה רואה. אפשר לדעת שאיננו יודעים צרפתית. אפשר לדעת שאיננו יודעים לנגן בפסנתר. אלה חסרים שכבר יש לנו קטגוריה עבורם.

אבל ייתכן שיש חסרים אחרים — ממדים שלמים של החוויה שאין לנו אפילו מקום פנימי שממנו נוכל להרגיש שהם חסרים. ואז הבעיה אינה רק שאנחנו דבקים בעקשנות בנקודת מבט אחת. יכול להיות שאנחנו חיים בתוך עולם שנראה לנו שלם מפני שאין לנו עדיין האיבר, המושג או השפה שדרכם אפשר לראות את החור שבו.

לפעמים משהו דומה קורה בטיפול. עובדה חדשה אינה מתגלה, ובכל זאת העבר כולו משתנה. אדם אומר משפט שלא אמר מעולם, ופתאום אותם זיכרונות, אותן שנים, אותם הורים, מקבלים נפח אחר. לא נוספה בהכרח אינפורמציה.

נוצר ממד.

אבל הספרות כפי שאמנות עושה, הולכת רחוק יותר מהפסיכותרפיה ולוקחת את האפשרות הזאת למקום מסוכן בהרבה.

בארץ העיוורים, הרואה הוא החולה

ב„ארץ העיוורים” של ה"ג' וולס מגיע נונייז לעמק מבודד שבו אנשים חיים ללא ראייה כבר דורות. הוא מגיע כשהפתגם המוכר בראשו: בארץ העיוורים, בעל העין האחת יהיה מלך.

הוא טועה.

לאנשי העמק אין תחושה שחסר להם משהו. נבנה שם עולם שלם: שפה, ארכיטקטורה, ידע, הרגלים, סדר חברתי ותיאוריה של המציאות שאינם זקוקים לראייה. נונייז מנסה להסביר להם שיש שמים, כוכבים, הרים וצבעים. הוא מדבר על היכולת שהוא מכנה „לראות”.

אבל אין להם מקום שאליו אפשר להכניס את דבריו.

בהדרגה מתברר שלא רק שאינם מאמינים לו — הם רואים בראייה שלו סימן למחלה. הרופא בעמק בוחן אותו ומגיע למסקנה שהאיברים המוזרים בפניו, העיניים, מגרים את מוחו ומייצרים את מחשבותיו המשונות. הפתרון ברור: להסיר אותן. כך יוכל סוף סוף להיעשות אדם שפוי ולהשתלב בחברה.

סוזן ברי לא ידעה שחסר לה ממד.

אצל וולס, חברה שלמה בנתה עולם שבו הממד החסר הוגדר כהפרעה אצל מי שמסוגל לראות אותו.

וזה כבר משנה את השאלה. לא רק: מה איננו יכולים לראות? אלא: מי מחליט מה רשאי להיחשב דבר שאפשר לראות?

זו אינה שאלה זרה לפסיכולוגיה. תיאוריה אינה רק מכשיר שמגלה משהו. ברגע שיש לנו תיאוריה, היא הופכת לטכנולוגיה של תפיסה וראייה. היא אינה רק מסבירה את מה שאנחנו רואים; היא מתחילה להשתתף בהחלטה מה יופיע לפנינו כדבר.

חרדה. טראומה. התקשרות. נרקיסיזם. התנגדות. העברה.

המילים האלה יכולות לפתוח מציאות שלא הייתה נראית קודם. הן יכולות לתת שם לחוויה שאדם חי בתוכה שנים בלי יכולת לחשוב אותה. אבל בדיוק משום שיש להן כוח לגלות, יש להן גם כוח להסתיר במקרה הטוב ולמחוק חלקים באדם במקרה הרע.

מטפל יכול לפגוש חוויה שאין לו עדיין שפה עבורה, ובמקום לתת לה להפריע למפה שלו, להסביר היטב מדוע היא בעצם משהו שהוא כבר מכיר.

לפעמים הפסיכולוג הוא נונייז. ולפעמים הוא הרופא בארץ העיוורים שמנסה לנקר את עיניו של המטופל.

הסיפור של וולס נעשה הרבה פחות תיאורטי כשעוזבים את הספרות.

המחלוקת סביב שתלי שבלול בילדים חירשים מעמידה אותנו במקום שבו כבר אי אפשר לדעת בקלות מי הם אנשי „ארץ העיוורים”. מנקודת המבט הרפואית, שתל שבלול יכול לפתוח בפני ילד ערוץ חושי שהיה חסום ולאפשר לו גישה רחבה יותר לעולם השומע. קשה לקרוא לזה דבר שאינו הרחבה של אפשרויות.

ובכל זאת, חלק מן ההורים והקהילות החירשות התנגדו להשתלה בילדים בדיוק משום שהמילה „הרחבה” אינה מספרת את כל הסיפור. מבחינתם חירשות אינה רק חוש שחסר. היא גם כניסה לעולם לשוני, גופני, חברתי ותרבותי שלם.

מי שראה שיחה בשפת סימנים בין אנשים שזו שפתם הראשונה יודע עד כמה קשה לחשוב עליה כעל תחליף לדיבור. הידיים הן רק חלק מן השפה. הפנים, הראש, תנוחת הגוף והמרחב שבין הדוברים משתתפים בדקדוק עצמו. אדם יכול להציב אדם אחר במקום בחלל, לחזור אליו באמצעות תנועה, לשנות משמעות באמצעות הפנים, הגוף והכיוון. השפה אינה רק יוצאת מן הגוף. היא מתרחשת בו וסביבו.

יש משהו כמעט מוחשי בתחושה שכדי לדבר בשפת סימנים עליך להיות כולך בתוכה.

והנקודה הזאת חשובה מפני שאדם אינו רק אוסף של יכולות. דרך החושים שלו, דרך השפה שלו, דרך הגוף שלו ודרך האופן שבו תודעתו בנויה, נעשה עבורו עולם.

לא רק מה הוא יכול לעשות בעולם הזה, אלא מה בכלל יכול להיות בעל משמעות בתוכו.

איך נראית קרבה.

איך מרגיש אובדן.

מהו יופי.

מהו כאב.

מה נחשב שקט ומה נחשב בדידות.

איך אהבה נראית בגוף.

מהו אושר.

ואפילו איזו צורה יכולה לקבל חוויה של אלוהים.

מכאן ההתנגדות של חלק מן ההורים החירשים לשתל מקבלת צורה אחרת. לא בהכרח: אל תיתנו לילד שלי יכולת נוספת. אלא:

אל תגדירו את העולם שלי כחסר לפני ששאלתם מה קיים בו.

כאשר אנחנו אומרים על אדם שחסר לו ממד, אנחנו כבר מניחים שאנחנו יודעים מאיזה עולם צריך למדוד את החסר.

זו בדיוק אחת השאלות שמעלה גישת הגיוון העצבי. „נורמלי” מתחיל לעיתים כתיאור סטטיסטי של המבנה הנפוץ, ובקלות נעשה לתיאור של המבנה הנכון. הדרך שבה רוב האנשים חווים, מתקשרים, מווסתים את עצמם ומארגנים משמעות נעשית בלי ששמנו לב לקנה המידה שלפיו אנחנו מודדים את כל השאר.

אבל שונות, נכות ומחלה אינן אותו דבר.

והשאלה אינה רק אם אדם מתפקד טוב יותר בסביבה אחת או אחרת. זו שאלה קטנה מדי.

השאלה היא איזה עולם נעשה אפשרי עבורו.

אדם יכול לחיות בתוך עולם שבו עוצמה חושית, חזרתיות, קשב צר, צורך בקביעות, רגישות לגוף או דרך אחרת של יצירת קשר אינם רק „סימפטומים”, אלא חלק מן האופן שבו זמן, משמעות, קרבה, יופי וכאב מאורגנים עבורו.

זה אינו אומר שאין סבל.

אינו אומר שאין מגבלה.

אינו אומר שאין דבר שכדאי לשנות.

אדם יכול לסבול מאוד מן האופן שבו הוא בנוי ולבקש עזרה. הוא יכול לרצות להרחיב את האפשרויות שלו, להפחית כאב, ללמוד דרך נוספת להיות עם אחרים או לנוע בעולם.

אבל מכאן לא נובע שהעולם שבתוכו נוצר עד עכשיו היה רק תקלה.

המחלוקת סביב החירשות חושפת את המעבר הזה כמעט בגוף. שמיעה יכולה לפתוח בפני ילד חלק עצום מן העולם המשותף. אבל אם אנחנו מתארים את המהלך פשוט כ„תיקון החסר”, אנחנו עלולים לא לראות שהילד אינו נע מן האין אל היש.

הוא עשוי לנוע בין עולמות.

עולם שבו קול נושא קרבה, מרחק, מוזיקה ושפה; ועולם שבו מבט, יד, גוף ומרחב נושאים את היחסים ביניהם בדרך אחרת.

אין הכרח לבחור ביניהם. שתל אינו חייב למחוק שפת סימנים, ושפת סימנים אינה דורשת דחייה של שמיעה. אבל האפשרות לחיות בשני העולמות אינה מבטלת את השאלה — היא רק עושה אותה מעניינת יותר.

האם אפשר להוסיף לאדם עולם מבלי להפוך את העולם שכבר היה לו לגרסה נחותה של העולם שלנו?

וזו כבר אינה רק שאלה על חירשות או על גיוון עצבי.

זו שאלה מרכזית לאמנות ולטיפול.

כי שניהם עוסקים לא רק בשיפור תפקוד, ולא רק בהרחבת יכולת, אלא באופן שבו עולם נעשה אפשרי.

אמנות יכולה לשנות את מה שניתן לראות, לחוש ולחשוב עוד לפני שיש לנו מילים עבורו. היא יכולה ליצור צורה לחוויה שלא הייתה קיימת כמשהו שניתן לדעת. טיפול יכול לעשות דבר דומה בתוך יחסים: לא רק להסביר כאב קיים, אלא לשנות את המרחב שבתוכו כאב, אהבה, תשוקה, פחד וזיכרון יכולים לקבל משמעות.

במובן הזה השאלה אינה רק כיצד לעזור לאדם להסתגל טוב יותר למציאות.

לפעמים השאלה היא איזו מציאות נעשית אפשרית עבורו. לפסיכולוגיה יש היסטוריה ארוכה עם המילים האלה. אצל פרויד — עקרון המציאות; אחר כך, בפסיכולוגיית האגו — הסתגלות. אבל ברגע שאנחנו אומרים „הסתגלות למציאות”, משהו כבר הוכרע: יש מציאות אחת, והאדם הוא זה שצריך ללמוד לחיות בתוכה.

ומה אם לפעמים מה שאנחנו קוראים לו „מציאות” הוא פשוט העולם שנבנה סביב צורת הראייה הנפוצה?

ולכן „ארץ העיוורים” כבר אינה סיפור פשוט שבו אנחנו יודעים שהרואה צודק והעיוורים פשוט אינם מסוגלים להבין אותו. השאלה הקשה יותר היא:

מי מחליט איזה עולם הוא המציאות הרחבה יותר — ואיזה עולם הוא רק מגבלה שצריך לתקן?

כאן מתחילה הבעיה האמיתית של ראייה דו־עינית כדימוי נפשי ותהליך נוירולוגי. כל עוד שתי העיניים מציגות הבדל קטן, אפשר לדמיין שהשוני ביניהן ייצור עומק. אבל מה קורה כאשר הן אינן מביאות שתי זוויות על אותה מציאות, אלא שתי מציאויות שאינן מתיישבות?

ומה קורה כשאין תמונה שלישית שמיישבת ביניהם? נדמה שהדימויים הרכים של ראייה דו עינית מרככים את השאלה האמיתית יותר. הראייה עצמה מכירה את המצב הזה.

שתי עיניים יכולות גם לנקר זו את זו

אפילו שתי עיניים תקינות אינן תמיד יוצרות עומק.

אם מציגים לכל עין תמונה שונה מכדי שהמוח יוכל למזג אותן — למשל קווים אנכיים לעין אחת וקווים אופקיים לאחרת — נוצרת תופעה המכונה יריבות דו־עינית, binocular rivalry.

אפשר היה לדמיין שהתודעה תעשה כאן משהו נאור במיוחד. שתי תמונות שונות? נחזיק את שתיהן.

בדרך כלל זה אינו מה שקורה.

אחת התמונות נעשית דומיננטית והשנייה נחלשת או נעלמת מן המודעות. אחר כך היחסים יכולים להתחלף. שתי התמונות ממשיכות להגיע אל מערכת הראייה; מה שמשתנה הוא איזו מהן זוכה להיות המציאות המודעת.

ההפרש שיצר קודם עומק יוצר עכשיו דיכוי.

אותן שתי עיניים. אותו מוח. תוצאה הפוכה.

אנחנו מכירים את זה היטב גם בישראל של עכשיו. דמיינו שיחה בין אדם בעל תפיסה משיחית לבין אדם בעל תפיסה הומניסטית. שניהם יכולים לדעת בדיוק כמה אנשים נהרגו, כמה בתים נהרסו, כמה חיילים נפגעו ומהו המחיר של המשך מלחמה או של אחיזה בשטח — ועדיין דיאלוג לא יקרב אותם בהכרח אל שפה משותפת.

עבור האחד, חיי היחיד מתקיימים בתוך סיפור גדול מהם: עם, ארץ, ברית, גאולה, היסטוריה. קורבן יכול להיות נורא ובכל זאת לקבל משמעות מתוך משהו שחורג מן החיים הפרטיים. המחקר על ערכים מקודשים מראה שבדיוק במצבים כאלה אין עוד משא ומתן פשוט בין מחירים. כשקרקע, עם, גאולה או חיי אדם מקבלים מעמד של ערך שאינו ניתן להמרה, הצעה „מאוזנת” יכולה להיתפס לא כפשרה אלא כחילול. זה מסביר מדוע שתי המציאויות אינן רק מגיעות למסקנות שונות — הן אינן משתמשות באותה שיטת מדידה.

עבור האחר, בדיוק כאן מתחילה הסכנה. ברגע שחייו של אדם נעשים אמצעי למימושו של סיפור גדול ממנו, משהו מן היסוד ההומניסטי כבר הופר. הסבל שאצל האחד יכול לקבל משמעות של הקרבה, אצל האחר הוא בדיוק הדבר שמעמיד את הסיפור כולו למשפט.

הם אינם רק מעניקים משמעות שונה לאותן עובדות.

הם חלוקים גם על העובדות עצמן — מפני שכל אחד מהם חי בתוך היסטוריה אחרת שמחליטה מה נחשב עובדה, מהו אירוע מכונן, היכן מתחיל הסיפור ואילו דברים בכלל ראויים להיכנס אליו.

עבור האחד, אירוע מסוים יכול להיות חוליה ברצף עתיק של רדיפה, שיבה וגאולה. עבור האחר, אותו אירוע יכול להשתייך להיסטוריה של כיבוש, כוח ושליטה. כל אחד מהם אינו רק מסיק מסקנה אחרת מן העבר. הוא רואה עבר אחר, ומתוכו גם הווה אחר ועתיד אחר.

לכן אפילו כששניהם מביטים באותו סרטון, באותה מפה או באותו מספר של הרוגים, אין ודאות שהם מביטים באותו דבר. כל עובדה נכנסת מיד למערכת שכבר קובעת מה היא מוכיחה, למה היא קשורה, ומה היא מאפשרת שלא לראות.

אלה אינן שתי דעות על אותה מציאות.

אלו שתי מציאויות שמייצרות גם עובדות שונות וגם דרכים שונות לדעת מהי עובדה.

אותו מוות יכול להופיע בעין אחת כקורבן בתוך תהליך בעל משמעות היסטורית, ובעין האחרת כהוכחה לכך שהתהליך עצמו נעשה בלתי נסבל. אותו שטח יכול להיות בעין אחת חלק מן הגאולה ובעין האחרת מקום שבו חיים בני אדם שזכויותיהם אינן פחותות משלנו.

וכאן קשה מאוד לומר: נציג לשניהם את שתי נקודות המבט ונקבל עומק.

מפני שכל נקודת מבט כוללת כבר בתוכה דרך לפרש את השנייה. ההומניסט יכול לראות במשיחיות מנגנון שמקדש הקרבת בני אדם. האדם המשיחי יכול לראות בהומניזם עיוורון לממד ההיסטורי והקדוש של הקיום, צמצום של החיים לחשבון של סבל ורווחה.

כל אחד רואה את האחר — אבל בתוך העולם שלו.

ויש כאן פיתוי נוסף, פסיכולוגי מאוד: לחפש את המקום המאוזן. לומר שלכל סיפור יש שני צדדים, ששתי האמיתות צריכות לקבל מקום, שהמציאות המורכבת נמצאת איפשהו ביניהן.

אבל איזון אינו תמיד עומק.

לפעמים הוא הדרך האלגנטית ביותר למחוק את מה שאינו סימטרי.

שתי נקודות מבט אינן נעשות שוות רק משום שהן שתיים. המושג עוול אפיסטמי טוען כי לא כל אדם מגיע לשיחה עם אותה סמכות להגדיר מה קרה. מטופל עם אבחנה, ילד שסומן כשעיר לעזאזל, או קבוצה שמעמדה ההיסטורי חלש יותר יכולים להביא עדות שהמערכת כבר למדה לשמוע כ״סימפטום״, ״עיוות״ או ״גרסה״. כאן האיזון עצמו יכול לשמר את אי־השוויון, כי הוא מעניק לשתי העמדות מראית עין של מעמד שווה בזמן שהיכולת שלהן להיחשב ידע אינה שווה.

לא תמיד לשני הצדדים יש אותו כוח לקבוע מה נחשב עובדה, למי מאמינים, איזו היסטוריה נלמדת ואיזה כאב מקבל שם. והניסיון ליצור משפט שלישי שיכיל את שניהם יכול לסגור בדיוק את מה שצריך להישאר פתוח: פצע שאינו מתחלק שווה בשווה, יחסי כוח שאינם סימטריים, או סתירה שאין כרגע דרך ישרה ליישב אותה.

לפעמים המשפט „שניהם צודקים בדרכם” אינו הרחבה של הראייה. הוא ניקור העיניים.

ולפעמים הרצון לסגור את המעגל אינו צורך של המציאות אלא שלנו — הקושי שלנו לשאת שתי מציאויות שאינן מגיעות לפיוס. ראו אובדן עמום: יש מצבים שבהם שני המשפטים הסותרים ממשיכים להיות אמיתיים, ואין משפט שלישי שמבטל אותם. בוס בנתה את המושג בדיוק נגד ההנחה שכל אבל צריך להגיע לסגירה; לפעמים העבודה היא לחיות בתוך אי־ההכרעה ולא לפתור אותה

מה קורה כאשר שתי נקודות המבט אינן מסכימות אפילו על מהו הדבר שעליו אנחנו מסתכלים?

זה כבר קרוב הרבה יותר ליריבות דו־עינית.

לא מפני שיש שתי תמונות שונות, אלא מפני שלפעמים אין להן דרך להתקיים יחד.

אם העולם שלי בנוי כך שהארץ הזאת הובטחה לי, שההיסטוריה נעה לקראת גאולה ושקורבן מקבל משמעות בתוך הסיפור הזה — העולם שלך, שבו אותו מעשה נקרא כיבוש, אלימות או שלילת זכויות, אינו רק פרשנות אחרת. הוא מאיים לפרק את העולם שבתוכו אני יודע מי אני.

ולהפך. אם העולם שלי מתחיל מן ההנחה שחיי אדם ושוויון ערכם קודמים לכל סיפור של עם, ארץ וגאולה — העולם שלך אינו מופיע לפניי כעוד דרך לחיות. הוא יכול להופיע כעולם שמכשיר הקרבה של בני אדם בשם רעיון שאני רואה כמסוכן.

במצב כזה לא תמיד קיימת „נקודת אמצע” שמחכה שנמצא אותה. לפעמים עצם קיומה של המציאות האחרת נעשה בלתי נסבל. ואז אנחנו לא רק מנסים להוכיח שהאחר טועה. אנחנו צריכים שהוא לא יראה.

שההיסטוריה שלו לא תיחשב היסטוריה. שהכאב שלו לא ייחשב כאב. שהעובדות שהוא מביא לא ייחשבו עובדות. שהמילים שבהן הוא מתאר את העולם יישמעו כהזיה, כתעמולה, כפתולוגיה, כבגידה.

כאן העין האחרת אינה מקבלת מקום ליד העין שלי. צריך לנקר אותה. לא תמיד בסכין. לפעמים מספיק לשלול ממנה את הזכות להיקרא ראייה.

וזה אולי הדבר המטריד באמת בראייה דו־עינית: ההפרש בין שתי עיניים יכול ליצור עומק, אבל כשההפרש נעשה גדול מדי, אנחנו עלולים לא לרצות עוד לראות בשתי עיניים. אנחנו עלולים לרצות להישאר עם עולם אחד. גם אם המחיר הוא לעוור את האחר.

לראות הכול לא מספיק

בורחס דמיין ב„האלף” את הפנטזיה הקיצונית ביותר של ריבוי נקודות מבט.

האלף הוא נקודה שממנה אפשר לראות את כל המקומות בעולם, מכל הזוויות, בעת ובעונה אחת.

לא לעבור ממבט למבט. לא לבחור. לא לעשות אינטגרציה בדיעבד. הכול שם. ואז מופיעה תהום אחרת.

בורחס אומר שמה שעיניו ראו היה סימולטני, אבל כאשר הוא מנסה לספר את מה שראה, השפה אינה יכולה להיות סימולטנית. מילה באה אחרי מילה. דבר אחד מוכרח להיאמר לפני האחר.

גם אם היינו מסוגלים לראות הכול, לא היינו יכולים לחשוב או לדבר אותו. המחשבה עצמה אינה האלף. היא רצף.

זו אולי מגבלה שאי אפשר לפתור באמצעות עוד נקודות מבט. ברגע שאנחנו מספרים, אנחנו כבר בוחרים מה יופיע ראשון, מה יגיע אחר כך, מה יהיה רקע ומה יהיה דמות. אין ראייה שאין לה מחיר.

ואז הצייר עוצם עין

עד כאן עוד אפשר היה להציל גרסה מורכבת של ההבטחה המקורית: נקודות מבט רבות קשות להחזקה, לפעמים הן נאבקות, לפעמים הן מפרקות את האובייקט, לפעמים השפה אינה מסוגלת לשאת אותן — אבל אולי עדיין עדיף עקרונית לראות יותר.

ואז מגיעה מחווה פשוטה שכל מי שמצייר ציור טבע דומם מכיר. הצייר עוצם עין אחת. לא כדי לראות פחות טוב. כדי לראות בדרך שתאפשר לצייר או לתאר את מה שהוא רואה.

הבעיה של הצייר הפוכה מן הבעיה של סוזן ברי. ברי למדה להשתמש בשתי עיניה כדי לקבל יותר עומק. הצייר צריך לקחת עולם תלת־ממדי ולהעביר אותו למשטח שטוח. הסטריאופסיס יכולה דווקא להפריע.

מרגרט ליווינגסטון ובוויל קונוויי בנו על העובדה הזאת את ההשערה המפורסמת והשנויה במחלוקת שרמברנדט אולי סבל מפזילה ומסטריאופסיס לקויה, ושייתכן שהדבר אפילו הקל עליו „לשטח” את העולם לציור. אי אפשר להסיק בביטחון מצב רפואי מדיוקנאות עצמיים, ולכן התזה נשארה ספקולטיבית. אבל השאלה שהיא פותחת חשובה גם אם רמברנדט ראה סטריאוסקופית מצוין:

מה אם חסר אינו רק מה שמונע מאיתנו לראות? מה אם לפעמים הוא תנאי לראייה מסוג אחר?

כבר בתחילת המאה העשרים תיאר אדואר קלפארד תופעה שבה תמונה שטוחה יכולה להיראות עמוקה יותר דווקא כשמביטים בה בעין אחת.

הסיבה כמעט מעליבה בפשטותה. כששתי העיניים פתוחות הן נותנות מידע מדויק מאוד. הן אומרות:

זה שטוח.

הכביש אינו באמת נסוג אל האופק. האדם אינו באמת עומד לפני הקיר. השמים אינם מאחורי ההר. כל אלה נמצאים על אותו משטח. שתי העיניים צודקות. וזו בדיוק הבעיה.

המידע המדויק שלהן על המדיום מבטל את האשליה שהמדיום מסוגל ליצור.

לפעמים כדי לראות עומק צריך לוותר על כל המידע, ויותר מזה, יתכן שמה שצריך לוותר עליו הוא דווקא המידע הנכון אודות המציאות.

קארבר עוצם שתי עיניים

בסוף „קתדרלה” של ריימונד קארבר יושבים שני גברים ליד שולחן. אחד מהם עיוור. השני רואה, אבל אינו מצליח להסביר לעיוור כיצד נראית קתדרלה. המילים אינן מספיקות. הם מתחילים לצייר יחד. המספר מחזיק בעט; ידו של העיוור מונחת על ידו. הם מציירים קירות, צריחים, משהו שמתחיל להיות קתדרלה.

ואז העיוור מבקש ממנו לעצום את העיניים ולהמשיך. האיש הרואה מציית. בסוף רוברט אומר לו שהוא יכול להביט במה שציירו. הוא אינו פותח מיד את עיניו. הוא נשאר שם עוד מעט.

זה רגע שקל להפוך למשל נעים על „עיוור שמלמד רואה לראות”. אבל הדבר המעניין יותר הוא שהמספר אינו מקבל עוד נקודת מבט. לא נוסף לו מידע.

כדי להגיע למשהו שלא היה יכול להגיע אליו קודם, הוא מוותר לרגע דווקא על האיבר שאמור היה לתת לו את המציאות. הצייר עצם עין אחת. קארבר עוצם שתיים.

ומה אם העין השנייה שאני פותח היא עדיין שלי?

כאן חוזרת הפסיכולוגיה אל האחר. „נסה לראות את זה מנקודת המבט שלה.” „שים את עצמך במקומו.”

„דמיין מה אמא שלך הרגישה.”

נשמע כמעט כמו הראייה הדו־עינית של ביון: יש לי נקודת מבט אחת. אוסיף את שלך. נקבל עומק.

אבל סדרה של עשרים וחמישה ניסויים של טל אייל, מרי סטפל וניקולס אפלי הפריעה להנחה הזאת. כאשר אנשים קיבלו הוראה לקחת את נקודת המבט של אדם אחר — לדמיין מה הוא חושב, מרגיש או רוצה — הם לא נעשו באופן עקבי מדויקים יותר לגבי נקודת המבט שלו.

מה עזר יותר?

לשאול.

זה הבדל קטן בשפה ומפולת גדולה ברעיון. כי כשאני „נכנס לנעליים שלך”, מי בונה את האדם שנמצא בתוכן?

אני. אני משתמש בזיכרונות שלי, בפחדים שלי, בגוף שלי, בתיאוריות שלי, במה שאני חושב שאנשים כמוך מרגישים, ובמה שאני עצמי הייתי מרגיש אילו הייתי במצב שאני מדמיין שהוא מצבך. אפשר לצאת מעצמי למרחק עצום — ולגלות שמעולם לא עזבתי את עצמי.

מחקרים אחרים מחדדים את הסכנה. בתנאים מסוימים perspective taking אכן מפחית סטריאוטיפים; בתנאים אחרים, כאשר האדם שמולי מתאים לסטריאוטיפ זמין, הניסיון לדמיין את עולמו יכול דווקא להגביר סטריאוטיפיזציה. הסטריאוטיפ נעשה חומר הגלם שממנו אני בונה את נפשו. אני כבר לא אומר: „זקנים מרגישים כך.”

אני מביט באדם המסוים הזה, מדמיין ברגישות רבה מה הוא מרגיש — וכל מה שאני מדמיין מגיע מן הדברים שאני כבר חושב על זקנים.

הסטריאוטיפ קיבל פנים פנימיות. הוא הפך לחלק בדיאלוג הפנימי.

וזה אומר משהו מטריד על הרבה מן הפרקטיקות הפסיכולוגיות.

כשאנחנו מייצרים את האחר בתוך החדר

מטפל שואל אדם: „מה לדעתך אמא שלך הרגישה כשהיא עשתה את זה?”

והוא עונה: „היא פחדה שאעזוב אותה.”

יכול להיות שהוא צודק. אבל אף אמא לא נכנסה עכשיו לחדר ודיברה.

מה שנכנס הוא האם שהוא מסוגל לייצר בתוכו.

וזה יכול להיות חומר טיפולי חשוב מאוד. אולי אפילו חשוב יותר מן השאלה מה האם ההיסטורית באמת הרגישה. הוא יכול לגלות איזו אם חיה בתוכו, מה הוא מניח על פחדיה, מה הוא נושא עבורה, איזה סיפור הוא מספר לעצמו על היחסים.

אבל יש הבדל עצום בין: „זו האם שמופיעה לך כשאתה מנסה לדמיין אותה.” לבין: „אמא שלך פחדה שתעזוב אותה.”

בין שני המשפטים התרחש מעבר כמעט בלתי נראה.

מהשערה על עולמו של האדם שנמצא בחדר עברנו לידיעה כביכול על עולמו של אדם שאינו שם.

אותו מעבר יכול להתרחש בכיסא ריק, בפסיכודרמה, בעבודה עם דמיון, בהעברה ובהעברה נגדית. כשמטופל „מדבר כאילו הוא אביו”, ייתכן שאנחנו לומדים דבר עמוק מאוד — אבל לא בהכרח על אביו. אנחנו לומדים איזה אב חי בתוך שני האנשים הללו המדברים על אב.

כשמטפל מרגיש פתאום חסר אונים ואומר לעצמו „המטופל גורם לי להרגיש את חוסר האונים שהוא אינו יכול לשאת”, ייתכן שהוא קלט משהו חשוב מאוד. אבל התחושה עדיין התרחשה בגופו של המטפל. העברה נגדית יכולה להיות עין נוספת. אבל היא עדיין העין של המטפל.

פירוש עובד באותה דרך, אבל כאן יחסי הכוח נעשים חריפים יותר. מטפל יכול לומר: „אולי הכעס שלך על החופשה שלי קשור למקומות שבהם נעלמו לך אנשים בעבר.”

המשפט נשמע כהצעה. אבל בטיפול הצעה אינה דבר תמים.

היא נאמרת מפי אדם שמחזיק במעמד של מי שאמור לדעת משהו על הנפש של האדם שמולו. היא נאמרת בתוך קשר שיש בו תלות, סמכות, העברה, צורך באישור ופחד לאבד את הקשר. לפעמים המטופל יכול לומר „לא” ולהמשיך הלאה. ולפעמים אין באמת דרך פשוטה לסרב. מפני שגם הסירוב עצמו יכול לקבל פירוש.

„זה לא נכון.”

„אולי קשה לך לגעת בזה.”

„אני לא מרגיש כך.”

„אולי אתה עדיין לא יכול להרגיש את זה.”

„אתה פשוט טועה.”

„מעניין כמה חשוב לך שאני אטעה.”

כך נוצר מבנה שקשה מאוד לצאת ממנו. אם אני מקבל את הפירוש — הוא נכון. אם אני מתנגד לו — ההתנגדות שלי יכולה להפוך לעדות נוספת לכך שהוא נכון.

בנקודה הזאת המטפל כבר אינו רק מציע נקודת מבט נוספת.

הוא מחזיק בכוח להחליט גם מה פירושו של הסירוב לנקודת המבט שלו.

וזה כוח עצום.

פירוש יכול לפתוח חוויה שלא הייתה ניתנת לחשיבה קודם. אבל הוא יכול גם לכבוש אותה. הוא יכול להחליף את השפה שבה אדם יודע את עצמו בשפה מקצועית שמסבירה לו מי הוא, מה הוא מרגיש, מדוע הוא מתנגד, ואפילו מדוע אינו מסוגל עדיין להבין שההסבר נכון.

כאן כבר אין שתי עיניים.

יש עין אחת שמחזיקה גם בזכות לפרש את מה שהעין האחרת רואה.

ואז מה שנראה כמו ראייה דו־עינית יכול להפוך למשהו אחר לגמרי: לא מפגש בין שתי נקודות מבט, אלא מערכת שבה נקודת מבט אחת מקבלת סמכות להגדיר את האחרת — וגם את התנגדותה.

וזה נכון גם לגבי אבחנות.

המילה „נרקיסיסטי” יכולה לחשוף מערכת של יחסים שלא הייתה נראית קודם. „התקשרות נמנעת” יכולה לארגן התנהגויות מפוזרות לתבנית. „טראומה” יכולה לתת שם למשהו שאדם חי במשך שנים בלי שפה.

אבל מרגע שניתנה הקטגוריה, היא גם מתחילה לייצר עבורנו את האדם שאנחנו מצפים לראות.

אני כבר יודע למה הוא מתרחק. למה היא אינה בוטחת. למה הוא זקוק לשליטה.

ואפשר לקרוא לזה עומק פסיכולוגי בזמן שאנחנו למעשה הולכים עמוק יותר ויותר אל תוך התיאוריה שלנו.

הבעיה אינה בפרקטיקות האלה. הבעיה היא במעמד שאנחנו נותנים למה שהן מייצרות.

אמפתיה, העברה נגדית, פירוש, אבחנה, דמיון — כולם יכולים ליצור נקודות מבט חדשות.

אף אחד מהם אינו מעניק לנו גישה ישירה אל האחר. האחר חייב להרוס את הדמות שבנינו לו.

הוא צריך להיות מסוגל לומר:

„לא.”

„זה לא מה שאני מרגיש.”

„אתה שוב הופך את הכעס שלי לעצב.”

„אני לא מפחד שתעזוב אותי. אני רוצה שתעזוב אותי.”

הרגע שבו הוא אינו מזהה את עצמו בהבנה שלנו אינו בהכרח כישלון של הטיפול.

יכול להיות שזה הרגע שבו הופיעה לראשונה עין שאינה שלנו.

„אבל אני משלם לך”

אדם יכול לשבת מולי ולומר: אל תספר לי שזה קשר. אני משלם לך. יש לנו חמישים דקות. אם לא אבוא בשבוע הבא לא תגיע אליי הביתה. אתה עובד כאן. זו העבודה שלך.

והוא צודק. לא „צודק מנקודת המבט שלו”. צודק.

הכסף אמיתי. השעון אמיתי. הא־סימטריה אמיתית. המסגרת המקצועית אמיתית.

אי אפשר להפריך את זה. וגם אין צורך למהר לומר: ובכל זאת, מתחת לכל זה יש קשר אמיתי.

אולי אין „מתחת”.

אולי חלק מן הקרבה עצמה נוצר דווקא מפני שאני משלם לך. מפני שאתה יושב מולי חמישים דקות ולא מדבר על עצמך. מפני שאתה זוכר משפט שאמרתי לפני שנה. מפני שאינך דורש ממני לשאת אותך בחזרה. מפני שהחדר כולו בנוי כך שאני אהיה במרכז תשומת הלב.

אולי מה שאני חווה כאינטימיות אינו דבר שהצליח לשרוד למרות החוזה. אולי החוזה הוא אחד הדברים שייצרו אותה. ואם כך, מה בדיוק פירוש המשפט „הקשר אמיתי”?

הרגש יכול להיות אמיתי. הכאב יכול להיות אמיתי. הגעגוע יכול להיות אמיתי. אדם יכול לאהוב את המטפל שלו באמת. אבל מכאן עדיין לא נובע שהקשר הוא מה שהוא נדמה לו.

ואולי כאן אנחנו מגיעים למשהו רחב יותר מן הטיפול.

אנחנו תמיד עוצמים עין אחת. זו הדרך היחידה בה אנו מסוגלים לחיות.

לא מפני שאיננו יודעים. לפעמים אנחנו יודעים היטב.

אני יודע מה קורה בעולם. אני יודע שילדים נהרגים, שאנשים מורעבים, שבתים נהרסים. מהבית שלי מרגישים את האדמה רועדת בעזה. ואני מעדיף לא להסתכל.

לא שכחתי. לא שכנעתי את עצמי שזה לא קורה. אני פשוט לא פותח עכשיו את הסרטון. אני אוכל ארוחת ערב. אני עובד. אני שוחה. אני מדבר עם אדם שאני אוהב.

אפשר לקרוא לזה ויסות רגשי. אפשר לקרוא לזה הגנה. ואפשר לקרוא לזה בפשטות מנגנון של בת־יענה.

המחקר מכיר היטב את התנועה הזאת. הספרות על information avoidance מראה שאנשים נמנעים באופן מכוון גם ממידע זמין, שימושי וחינמי — כדי לא לחוות פחד, אכזבה או חרדה, כדי לא לפגוע בדימוי העצמי שלהם, כדי לשמור על אמונה או העדפה, ולעיתים כדי שיוכלו להמשיך לעשות משהו שיהיה קשה יותר לעשות אילו ידעו. הרטוויג ואנגל קראו לצורה המודעת של הדבר deliberate ignorance: לא כשל מקרי של הידיעה אלא בחירה שלא לדעת, או שלא להשתמש במה שאפשר לדעת. סקירות רחבות של התחום מראות עד כמה ההתנהגות הזאת שכיחה — וגם עד כמה המחיר שלה יכול להיות אישי וחברתי.

מחקר מ־2025 אפילו השתמש במפורש בדימוי של בת־היענה. ילדים נעשו עם הגיל נכונים יותר להימנע ממידע כאשר הידיעה איימה לעורר רגש שלילי, לערער את תחושת הערך שלהם, לפגוע באמונה או בהעדפה, או להקשות עליהם לפעול לטובתם. אנחנו לא רק לומדים לדעת. במידה מסוימת אנחנו גם לומדים מתי לא לדעת.

במחקרים של סנדרה מאריי ועמיתיה על זוגות, בני אדם שהחזיקו בדימוי מעט אידיאלי מדי של בן או בת הזוג היו מאושרים יותר ביחסים, דיווחו על יותר אהבה ואמון ופחות קונפליקט ואמביוולנטיות; בקשרים זוגיים, האשליות הראשוניות אף ניבאו סיכוי גדול יותר לכך שהקשר ישרוד.

במחקר אחר של מאריי על זוגות נשואים טריים, דווקא אלה שראו את בן הזוג כקרוב יותר לאידיאל שלהם מכפי שהנתונים הצדיקו כמעט שלא חוו את הירידה הרגילה בשביעות הרצון בשלוש השנים הראשונות לנישואים. מחקר אורך אחר, שנמשך שלוש־עשרה שנים, מצא שאידיאליזציה בתחילת הנישואים נקשרה לפחות ירידה באהבה לאורך השנים.

כלומר, לפחות בתוך יחסים, ייתכן שלראות נכון יותר אינו תמיד לחיות טוב יותר.

והכיוון ההפוך מטריד לא פחות. אנחנו אוהבים לייחס ליכולת לשאת מורכבות ערך נפשי גבוה: להחזיק אהבה ושנאה, לראות כמה צדדים, לא לברוח מסתירות. אבל המחקר על אמביוולנטיות אינו נותן לזה הילה פשוטה של בשלות. סקירה של ואן הארוולד ועמיתיו מתארת אמביוולנטיות כמצב שעלול להיות ממש לא נעים, במיוחד כאשר צריך לבחור והעמדות הסותרות נעשות פעילות בו־זמנית. ובמחקר אחר, שכלל גם נתונים אורכיים של יותר משלושת אלפים איש לאורך כעשור, אמביוולנטיות רגשית ניבאה רווחה פסיכולוגית נמוכה יותר, ורווחה נמוכה יותר ניבאה בתורה יותר אמביוולנטיות.

לא תמיד מי שמסוגל לראות את שני הצדדים חי בשלום רב יותר.

לפעמים הוא פשוט קרוע יותר.

כאן רוברט וולדינגר מסבך עוד יותר את התמונה. במחקר מתוך Harvard Study of Adult Development הוא ומארק שולץ השוו בין דרכים שונות שבהן אנשים אינם נותנים למידע מאיים להיות נוכח במלואו. הגנות נמנעות יותר באמצע החיים ניבאו עשרות שנים אחר כך זיכרון גרוע יותר למידע חיובי, שלילי וניטרלי, ואילו שביעות רצון בזקנה נקשרה דווקא להגנות שאפשרו מגע פעיל יותר עם המציאות. במחקר אחר מאותו פרויקט, מנגנוני הגנה אדפטיביים יותר באמצע החיים נקשרו לבריאות גופנית טובה יותר בגילים שבעים, שבעים וחמש ושמונים.

אבל אפילו זה אינו מחזיר אותנו למוסר הנוח שלפיו כדאי פשוט לראות הכול.

מפני שבצד אחד של המחקר אנחנו מוצאים שהימנעות ממושכת יכולה לעלות ביוקר. ובצד האחר אנחנו מוצאים שאידיאליזציה יכולה להחזיק אהבה, שאמביוולנטיות יכולה לפגוע ברווחה, ושאנשים נמנעים באופן מכוון מידיעה כדי להגן על היכולת שלהם להמשיך לחיות, לבחור ולאהוב.

המחקר עצמו אינו נותן לנו עין שלישית שמיישבת את הסתירה. לפעמים אי־הראייה הורסת אותנו.

ולפעמים הראייה עושה זאת.

אולי לכן כשאדם אומר לי „אבל אני משלם לך”, אין לי דרך פשוטה לדעת איזו מן העיניים הוא סוגר.

אולי הוא משתמש בכסף כדי לא לראות כמה נעשיתי חשוב עבורו.

אבל אולי אני משתמש במושג „קשר” כדי לא לראות עד כמה מה שאנחנו קוראים לו אינטימיות נוצר בתוך מכשיר מקצועי שמישהו משלם כדי להפעיל.

ואם אצליח לראות את שתי האפשרויות יחד, אין שום הבטחה שאגיע לעומק גדול יותר. אולי אגיע לשסע.

יש אמיתות שאינן מצטרפות לתמונה תלת־ממדית. כשהן נעשות נוכחות יחד, הן מפרקות את התמונה שאפשר היה לחיות בתוכה. אנחנו תמיד עוצמים עין אחת. לפעמים מפני שאנחנו יודעים בדיוק מה נראה אם נפתח אותה.

האגם של נרקיסוס

אוסקר ויילד כתב סיפור קצר בשם „התלמיד”, ובו המשך קטן למיתוס של נרקיסוס.

אחרי שנרקיסוס מת, האגם שבו נהג להתבונן מתמלא דמעות.

האוריאדות שואלות אותו מדוע הוא מתאבל. הרי זה מובן: נרקיסוס היה יפה כל כך, והאגם היה היחיד שזכה להתבונן ביופיו בכל יום.

האגם מופתע.

הוא לא ידע שנרקיסוס יפה.

בכל פעם שנרקיסוס רכן מעל המים והביט בהשתקפותו, האגם הביט בעיניו של נרקיסוס — ושם ראה את היופי של עצמו.

נרקיסוס הביט באגם וראה את עצמו.

האגם הביט בנרקיסוס וראה את עצמו.

מבחוץ היו שם שתי נקודות מבט.

אבל איש מהם לא ראה את האחר.

מקורות

וילפרד ביון, Learning from Experience, Heinemann, 1962 — הראייה הדו־עינית; ו-Attention and Interpretation, 1970 — הקדקודים (vertices). בעברית הרעיון נדון אצל תומס אוגדן, Bion's Four Principles of Mental Functioning, Fort Da 14(2), 2008.

סוזן ר. ברי, Fixing My Gaze, Basic Books, 2009; ואוליבר סאקס, „Stereo Sue", The New Yorker, 19 ביוני 2006, לימים בתוך The Mind's Eye. לפי מאונט הוליוק ולפי אתרה, ברי הייתה בת 48.

ה. ג'. וולס, The Country of the Blind, The Strand Magazine, אפריל 1904 — הרופא מציע להסיר את „הגופים המגרים" שבפניו של נונייז.

חורחה לואיס בורחס, El Aleph, Sur, ספטמבר 1945 — מה שראו עיניו היה סימולטני; מה שהוא כותב הוא עוקב.

ריימונד קארבר, Cathedral, The Atlantic Monthly, ספטמבר 1981; בתוך הקובץ Cathedral, Knopf, 1983.

אוסקר ויילד, The Disciple, מתוך Poems in Prose, The Fortnightly Review, יולי 1894 (ולפני כן ב-The Spirit Lamp, 1893).

רוברט ספארו, Defending Deaf Culture: The Case of Cochlear Implants, The Journal of Political Philosophy 13(2), 2005 — הטיעון שחירשות אינה נכות אלא השתייכות לקבוצת מיעוט תרבותית.

ונדי סנדלר, Prosody and Syntax in Sign Languages, Transactions of the Philological Society 108(3), 2010 — הפנים, תנוחת הראש והגוף כנושאי דקדוק.

פאולין בוס, Ambiguous Loss: Learning to Live with Unresolved Grief, Harvard University Press, 1999.

מרגרט ליווינגסטון ובוויל קונוויי, Was Rembrandt Stereoblind?, New England Journal of Medicine 351(12), 2004 — השערה מפורשת ולא ממצא. ‏⚠️ הופרכה חלקית: Mondero, Crotty & West, „Was Rembrandt Strabismic?", Optometry and Vision Science 90(9), 2013, טוענים שהסטייה הנראית היא תוצאה טבעית של ציור עצמי במראה.

Blake, R., & Logothetis, N. K. (2002). Visual competition. Nature Reviews Neuroscience, 3(1), 13–21. 10.1038/nrn701

Ginges, J., Atran, S., Medin, D., & Shikaki, K. (2007). Sacred bounds on rational resolution of violent political conflict. PNAS, 104(18), 7357–7360. 10.1073/pnas.0701768104

Eyal, T., Steffel, M., & Epley, N. (2018). Perspective mistaking: Accurately understanding the mind of another requires getting perspective, not taking perspective. Journal of Personality and Social Psychology, 114(4), 547–571. 10.1037/pspa0000115

Skorinko, J. L., & Sinclair, S. A. (2013). Perspective taking can increase stereotyping: The role of apparent stereotype confirmation. Journal of Experimental Social Psychology, 49(1), 10–18. 10.1016/j.jesp.2012.07.009

Drożdżowicz, A., & Grodniewicz, J. P. (2025). Epistemic injustice and psychotherapy. Philosophical Psychology. 10.1080/09515089.2025.2519320

Hertwig, R., & Engel, C. (2016). Homo ignorans: Deliberately choosing not to know. Perspectives on Psychological Science, 11(3), 359–372. 10.1177/1745691616635594

Santhanagopalan, R., Risen, J. L., & Kinzler, K. D. (2025). Becoming an ostrich: The development of information avoidance. Psychological Science, 36(7), 528–544. 10.1177/09567976251344551

Waldinger, R. J., & Schulz, M. S. (2010). Facing the music or burying our heads in the sand? Adaptive emotion regulation in midlife and late life. Research in Human Development, 7(4), 292–306. 10.1080/15427609.2010.526527

Malone, J. C., Cohen, S., Liu, S. R., Vaillant, G. E., & Waldinger, R. J. (2013). Adaptive midlife defense mechanisms and late-life health. Personality and Individual Differences, 55(2), 85–89. 10.1016/j.paid.2013.01.025

Murray, S. L., Holmes, J. G., & Griffin, D. W. (1996). The self-fulfilling nature of positive illusions in romantic relationships: Love is not blind, but prescient. Journal of Personality and Social Psychology, 71(6), 1155–1180. 10.1037/0022-3514.71.6.1155

Murray, S. L., Griffin, D. W., Derrick, J. L., Harris, B., Aloni, M., & Leder, S. (2011). Tempting fate or inviting happiness? Unrealistic idealization prevents the decline of marital satisfaction. Psychological Science, 22(5), 619–626. 10.1177/0956797611403155

Miller, P. J. E., Niehuis, S., & Huston, T. L. (2006). Positive illusions in marital relationships: A 13-year longitudinal study. Personality and Social Psychology Bulletin, 32(12), 1579–1594. 10.1177/0146167206292691

van Harreveld, F., van der Pligt, J., & de Liver, Y. N. (2009). The agony of ambivalence and ways to resolve it: Introducing the MAID model. Personality and Social Psychology Review, 13(1), 45–61. 10.1177/1088868308324518

Oh, V. Y. S. (2022). Torn between valences: Mixed emotions predict poorer psychological well-being and job burnout. Journal of Happiness Studies, 23(5), 2171–2200. 10.1007/s10902-021-00493-z

O'Shea, R. P. (2017). Claparède (1904) on monocular stereopsis: History, theory, and translation. i-Perception, 8(5). 10.1177/2041669517731411

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).