קורס באמנות למבוגרים-הליכה לאיבוד

 " היכולת ללכת לאיבוד יכולה להיות הישג התפתחותי. " אדם פיליפס על 'לאבד ולהיות אבוד שוב'-של אנה פרויד.

ללכת לאיבוד, להיות אבוד, אבדן; אני כותב על הליכה לאיבוד במעגלים, לא מתוך רצון לסכם אותה, לא לשבת על הר מחוץ למבוך ולהתבונן עליו ביהירות של מי שפתר אותו, אלא כמי שיושב על גבעות מתונות המאפשרות מנוחה, ונקודת מבט חלקית. הרעיון שאנו יודעים איפה אנחנו נמצאים הוא כשלעצמו רעיון מוזר, התשובות תמיד סותרות. אנחנו חידת הספינקס של אדיפוס-אנחנו הפרדוקס תמיד, השכחה והזיכרון בו זמנית. 

אמנות במובנים רבים היא המצאת ההליכה לאיבוד .  הרעיון שהתובנות העולות מהליכה לאיבוד יכולות להיות מעניינות ומשמעותיות יותר מלהגיע. שהמסע חשוב יותר מהיעד. שהשאלה מעניינת יותר מהתשובה. (אבל גם הפחד שתשכח מאין באת ולאן אתה הולך שלעולם לא תגיע. שתהיה אבוד). היא מטשטשת את האבחנה בן הליכה לאיבוד לבן להגיע. כמו הפילוסופיה של האבסורד  והפוסט מודרניזם היא טוענת שאין מושג כמו להגיע, שעלינו לחיות עם האבדן או יותר מזה שלהגיע זו תמיד גם האבדן. בסוף הסרט 'התבגרות' יש סצנה שנחרטה עמוק בלבי. הסרט מדבר בן היתר על  מסלול המאבק של האם  לגדל את בנה , ודרך החתחתים שלה ליצירת זהות משל עצמה דרך השכלה גבוהה עד שהיא מגיעה אל מימוש עצמי כאם וכפסיכולוגית ומרצה. בסצנה הזו בה עוזב הנער המתבגר את הבית ללימודים, פורצת אוליביה בבכי, "פשוט חשבתי שיהיה יותר" היא אומרת כמין סיכום חיים של התגברות ומימוש. מה הטעם? שואל מייסון  הנער את אבא שלו בסצנה אחרת, "מה הטעם בהכל?"- "אין לי מושג" מושך בכתפיו, איתן הוק המגלם את האבא המתבגר הנצחי,  "ואני בטוח שלאף אחד אחר אין, אנחנו סתם מאלתרים."

 אמנות כרוכה בכמיהה וכדי לשמר את הכמיהה-אסור להגיע, או לפחות אסור להגיע באופן מלא.  אמנות היא אמירה על האופי הטרגי או הפרדוקסלי של הרצון, של העולם, ושל התשוקה האהבה והתאהבות. (התאהבות כמו כל מה שאנו רוצים בלהט של תשוקה -היא הרי תמיד הליכה לאיבוד ומציאה של עצמך בו זמנית- "לאבד את עצמך: התמסרות חושנית, לאבד את עצמי בן זרועותיך, אבודה לעולם, לחלוטין שקועה בהווה, לחלוטין קיימת. להיות בחוויה באופן מלא- זה להיות מסוגלת להיות בחוסר ודאות ובמסתורין." רבקה סולניט)

כל אותם מושגים שאני דן בהם כמו המתח שבן סדר לכאוס, התמסרות, שימור אי הידיעה, הזר בתוכנו, הצורך והתייחסות לאין כיש-ואפילו מיקוד בתהליך ולא בתוצאה-כולם סובבים או מגדירים במילים אחרות את ההליכה לאיבוד.  במסה "מדריך ההליכה לאיבוד", אומרת רבקה סולניט-" השאר את הדלת פתוחה ל'לא ידוע', לחשכה. משם מגיעים הדברים החשובים ביותר, משם הגעת ולשם תחזור." זה תיאור מפחיד, תיאור שנלקח מאחד מסיפורי האחים גרים, או מסרט אימה. הפחד והליכה לאיבוד כרוכים יחד, מגדירים זה את זה. ללכת לאיבוד, להיות אבוד ולאבד. האין כמרכיב מהותי ביש. כיוצר את היש.

הטיול הגדול אחרי הצבא, אז לא חשבתי עליו כטיול-נטשתי הכל, ברחתי,  צריך באופן נואש להיות זר, ללכת לאיבוד. התרחקתי מהמסלולים המוכרים , בתחנות האוטובוס, בשדות תעופה-בחרתי יעדים מקריים,  ערים של סתם, גרתי בכפרים בדרך לשום מקום. שכרתי חדרים בבתים של משפחות, התרחקתי מהוסטלים בהם יש ישראלים הממלאים ספרי מטיילים עם המלצות. חופשי להיות אני, הכי בבית-רחוק מהבית. ברכבת התחתית בטוקיו -מישהו הזמין אותי לארוחה. בברנדיזי  שבדרום איטליה שתי נערות פרסו עלי חסות, השקו אותי יין מבקבוק ענקי של ליטר והאכילו אותי . פגישות של מי שמטייל לבד מכיר. התאהבויות ופיסות חיים שיישארו איתך לתמיד, הוכחות לנדיבות של המציאות כשמרשים לה להיות כזו.  "ללכת לאיבוד זה לא עניין גאוגרפי אלא מושג הנוגע לזהות. תשוקה נלהבת, או יותר מזה, נואשת, להיות אף אחד וכל אחד, לנער מעליך את האזיקים המזכירים לך, מי אתה ומה אחרים חושבים שאתה." רבקה סולניט.

קורסי האפוקסי-משטח עשוי בטון ואפוקסי

 במקום בו אני מחנה את המכונית כשאני בא אליך, איפה שתמיד יש חנייה, ברחובות של מה שהייתה התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בן הזונות והזונים, המכורים והסרסורים. בתוך כניסה של מוסך נעול לקטנועים, נערה הומלסית מוצאת מפלט ללילה, עדיין אפשר לזהות את הילדה בתוכה, היא מתחמקת מהעיניים כמו גור פצוע. אוספת את השקיות שלה כדי לעקור משם מול כל דרישה. הפחד הקמאי מהומלסיות, רודף אותי ומותיר בפה טעם תפל כשאני חושב על הגעגוע הנוסטלגי להליכה לאיבוד ההיא. ההליכה לאיבוד של מי שיודע שיש לו לאן לחזור. שיש לו בית, משחק ב'ללכת לאיבוד' של מי ששבע ובטוח. של מי שיכול להרשות לעצמו. יש את האבודים באמת. הם מתרבים סביבך ככל שאתה מתבגר. ("בוגרים הם אנשים המנסים באופן מתמיד לשמר את האשליה שאינם אבודים." אומר פיליפס).

 דרגות שונות של ללכת לאיבוד. אתה מנסה להגדיר במה אתה שונה, כדי לאבטח את עצמך בפני הגורל. "מספיק לאבד את העבודה - ואתה ברחוב"-אפשר ללכת לאיבוד ברגע, הורים יודעים את זה על עצמם ולכן מבקשים מהילדים שלא ירדו מהשביל- יש יער ויש זאבים, בפנים ובחוץ.  יש  דבר מה אמתי בהליכה לאיבוד, כאילו זו המציאות שתמיד ידענו שקיימת תחת אשליית השליטה והידע שלנו. פרדוקסלי שהשיגעון- ההתמוטטות הפסיכוטית -מוגדר כאבדן הקשר עם המציאות שהרי הקשר עם המציאות הוא האשליה כפי שאנחנו יודעים בבהירות ברגעים שזו מתמוטטת. הפחד והסכנה הם מה שהופכים אותנו לאמתיים . מה שקיים חייב להיות בסכנת העלמות או אבדן כדי להיות אמתי , החיים הם כאלו- כיוון שהמוות קיים. הליכה לאיבוד לא יכולה להיות אמתית בלי האפשרות של להיות אבוד באמת, לחלוטין ללא תקנה או הצלה. 

אנחנו חייבים לעזוב את הבית כדי ליצור בית -אני שואל את עצמי עד מתי הבנות שלי יודיעו לי שהן 'באות הביתה' כשהן מגיעות בסוף שבוע. האם הניגוד של ללכת לאיבוד הוא לדעת היכן אתה נמצא? אני חושב שהניגוד של ללכת לאיבוד הוא לדעת איך לחזור הביתה. (והבית הוא תמיד גם ההורים, ללכת לאיבוד אומר פיליפס -זה לאבד את אהבת ההורים). לא תמיד לחזור הביתה הוא דבר פשוט. אנחנו בורחים מהבית ומתגעגעים אליו בו בזמן. הבית הוא גם ההתחלה וגם הקבר, האמביוולנטיות כלפיו אמתית. " אין מקום כמו הבית אפילו לא הבית עצמו." כמו אודיסיאוס אנו חייבים לשמר כמות מסוימת של הליכה לאיבוד בחיים שלנו כדי להרגיש שאנו חיים.  "ל'איבוד' רק לעתים נדירות יש שתי משמעויות שונות. לאבד דברים זה כשהמוכר מתמוטט, ללכת לאיבוד זה כשהלא מוכר מופיע. עצמים ואנשים שנעלמים מראייתך, או מהידע שלך, או מהבעלות. את מאבדת צמיד, חבר, מפתח. את עדיין יודעת היכן את. הכל מוכר מלבד פריט אחד פחות. או שהלכת לאיבוד, אז העולם הפך גדול יותר מהידע שלך עליו. בכל מקרה יש אבדן שליטה. דמייני את עצמך נעה מתוך חופת הגנה של הזמן, מטריות, כלי עבודה, ספרים, חברים, בתים, שמות. זה מה שנגלה לעינייך כשאת יושבת נגד כיוון הנסיעה ברכבת. הסתכלות קדימה יוצרת באופן מתמיד רגעים של הגעה, רגעים של התגשמות, רגעים של גילוי. הרוח מעיפה את שערותיך לאחור ומה שלא ראית מעולם מקדם את פנייך. זה מקלף את העור כמו נשל נחש. לשכוח את העבר זה כמובן לאבד את תחושת האבדן, שהוא גם זיכרון העושר שאינו קיים ואוסף של פרטים לעזר הניווט בהווה. האמנות היא לא זו של השכחה אלא זו של הוויתור; וכשכל השאר נעלם- את יכולה להיות עשירה באבדנים." רבקה סולניט.

קורס באמנות הציור-בלתוס והמתח המיני הילדי

בלתוס-גילוי האור

לעתים יש להבין את ההתנגדות לסדר כהתנגדות לראיית המציאות, הסדר מגלה את מה שהבלגן והכאוס ניסה להסתיר. רישום מלוכלך ולא ברור מסתיר את הפרטים המפחידים ולפעמים את העובדה שאיננו יודעים לצייר. לעשות חשבון זה לגלות כמה הפסדנו.  השמירה על עמימות, היא פתרון לקונפליקט לא פתיר והדרך שלנו לשרוד.      

 וולטר בנג'מין  כותב -"הדרך בה הולך זה שאינו רוצה להגיע ליעדו הופכת למבוך"  .זה לא שלטייל זה טוב מלהגיע, זה 'הלטייל' שמגן עליך מהאפשרות להגיע. היעד הוא הפחד, אנחנו לא מוכנים לוותר עליו ואנחנו לא מוכנים גם להגיע. לכן אנו יוצרים מבוך. כיוון שאנחנו יודעים מהו היעד, כיוון שאנו יודעים מה אנחנו רוצים, אנחנו יכולים להימנע מלהגיע. ללכת לאיבוד זה מה שאנו עושים שאנו יודעים בדיוק היכן אנו, ואיך להגיע ליעדנו-אומר בנג'מין. במובנים פרוידיאניים מדובר על הרצון של הילד לתפוס את מקומו של האב או האם, והפחד והטבו מלחשוב על כך. הילד לעולם לא הולך לאיבוד, אומר פיליפס בשם אנה פרויד, "הילד יודע מה הוא רוצה. ולכן לא יכול להגיע לשם, הבוגר לא יודע מה הוא רוצה ולפיכך חייב להגיע לשם...הליכה לאיבוד, אני רוצה להציע, היא ההגנה הטובה ביותר שלנו מפני להיות אבודים... אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו אבודים בצורה שאנחנו לא יכולים לעמוד בה... זו הפיכה של חוסר האונים לפעולה אקטיבית." אנחנו אבודים כשאנחנו לא רוצים דבר, ואנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו רוצים. לכן המצאנו את הכמיהה, הכמיהה כמפה, כהפשטה של המציאות המגנה עלינו מהמציאות ומהרצון שלנו להגיע, מהידיעה שלנו על כמה אנו אבודים באמת. אמנות ודמיון הם משחק בכאילו, הם מאפשרים לנו לבדוק תסריטים ללא הסכנות במציאות.  במילותיו של ויניקוט-הם שטח המעבר שאינו שייך למציאות ואינו עולם פרטי. יצירתיות היא הדמיון, היא שפתה של הכמיהה, והיא גם מספרת לנו כשהיא במיטבה-על הסכנה שבמימוש. ("אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא
של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות." -אומר ויניקוט ובצורה אחרת מדבר על הליכה לאיבוד) התהליך היצירתי הוא מרכז הבריאות הנפשית גם בגלל שהוא עוסק בשנוי והחלפת היעדים, בהפשטה שלהם, בסובלימציה, אבל גם בשכחה ובזיכרון בו זמנית.  גילוי העריות הוא מה שרוצה הילד אומר פרויד, ואין דבר שמאיים עליו יותר מזה. כל מימוש, כל 'הגעה אל' היא תמיד גם גילוי עריות ומרד אם לא רצח- הורה . 

 הפסיכואנליזה כפי שטענו מתנגדיה תמיד, היא במובנים רבים תפיסת עולם מוסרית יהודית-היא אומרת שהסיפוק ומימוש הרצון במלואו בצורתו המקורית הם בהמיים ושהיכולת לדחיית סיפוקים היא מה שעושה אותנו בני תרבות. ( אנחנו משתמשים במושג כוח רצון בדרך כלל כדי לתאר התגברות על רציה). יהודית כיוון שהכמיהה והגלות היו במשך רוב ההיסטוריה מרכז ההוויה היהודית, כיוון שהיהדות מעמידה  את הלימוד , את חיי הרוח כחשובים מחיי המעשה.

"אנו מאבדים דבר מה כשהוא מתבלה, כשאנו מתכוונים להחליף אותו במשהו טוב יותר, כשאנו כבר לא מחבבים אותו, כשמקורו במישהו שאנו כבר לא ביחסים טובים אתו, כשקיבלנו אותו בנסיבות שאנו כבר מעדיפים לשכוח."-. האבדן אומרת אנה פרויד מעבר לכך שהוא מרד ותוקפנות לא מודעים- הוא גם דרך לפתרון של הקונפליקט האדיפלי.  הילד מעביר את אהבתו מההורים אל אנשים אחרים. ללא אהבה הורית הילד אבוד. אבל יש הכרח בתהליך ההתבגרות לוותר על מרכזיות התשוקה להורה. אותו מעבר מהעולם הילדי לעולם הבוגר מלווה בתחושת ההליכה לאיבוד. במובן זה - הנכונות וההתמסרות לחווית ההליכה לאיבוד היא הישג התפתחותי, היא הנכונות לגמגם. היא מלווה אותנו בכל שלב של מעבר בחיים. הטיול הגדול של אחרי הצבא- וגם הצבא עצמו-הם טקסי מעבר ישראליים. טקסים שהליכה לאיבוד הם חלק מרכזי וחיוני בהם. יציאה מעור ישן מוכר והדוק מידי וחיפוש של מרחב חדש. כשאנו מאבדים את הבית וההורים -אנחנו מחפשים בית והורים חדשים או מפה. " לבוגר שלא כמו הילד, אין לאן ללכת, אין לאן לחזור. אין  תכנית מובנית מראש. אבל עליו ללכת לאן שהוא, ומכיוון שכעת הוא חסר מטרה, עליו לקחת על עצמו מטרה." (אנה פרויד).

קורס פיסול-מבוך-יוסף הייןיוסף היין-מבוך- קורס פיסול