קורס באמנות למבוגרים-הליכה לאיבוד

 " היכולת ללכת לאיבוד יכולה להיות הישג התפתחותי. " אדם פיליפס על 'לאבד ולהיות אבוד שוב'-של אנה פרויד.

ללכת לאיבוד, ניצוץ ההרפתקה, להיות צעיר, להיות זקן. להיות אבוד, אבדן; אני כותב על הליכה לאיבוד במעגלים, לא מתוך רצון לסכם אותה, לא לשבת על הר מחוץ למבוך ולהתבונן עליו ביהירות של מי שפתר אותו, אלא כמי שיושב על גבעות מתונות המאפשרות מנוחה, ונקודת מבט חלקית. הרעיון שאנו יודעים איפה אנחנו נמצאים, הוא כשלעצמו רעיון מוזר, סוג של אשליה עצמית. מבט הדמנציה האבוד בעיניו של צביקה ז"ל, אביה של עדי רודף אותי, כמו גם החרדה שיצא מהבית ולא ימצא את הדרך חזרה, כשנסעתי לקניות במכולת נהגתי לנעול אותו, אבל מה יקרה כשהמבט האבוד הזה יגיע לפניי, או לפנים של עדי. 

 התשובות תמיד סותרות. אנחנו חידת הספינקס של אדיפוס-אנחנו הפרדוקס תמיד, השכחה המגנה עלינו והזיכרון בו זמנית. הליכה לאיבוד היא מהות הישראליות: הסיפור של אבא-איך עבר בטעות את הגבול בן פולין לרוסיה-והטעות הזו הצילה את המשפחה ואיך כל האחרים לא הלכו לאיבוד או בעצם אבדו לתמיד. ניווט בדד בצבא כפסגת המסלול. המצאת הוויז, הפיכת האלתור, הטעות וההליכה לאיבוד, כמו הביטחון שנמצא את הדרך או שיחלצו אותנו מכל מקום בעולם בו נהיה- לגרעין היצירתיות, אולי זה ביטחון של מי שגדל בארץ קטנה מידי, שקשה ללכת בה לאיבוד, של מי שתמיד יכיר מישהו שהיה אתו בצבא, או מישהי שהייתה אתך בחדר יולדות.

פסיכותרפיה-רחובות

אמנות ופסיכותרפיה כתהליך לא רק של מציאת יעד ומפה -אלא גם כתהליך של הליכה לאיבוד.

אמנות (אבל גם פסיכותרפיה כפי שמציין אדם פיליפס) במובנים רבים היא המצאת ההליכה לאיבוד .  הרעיון שהתובנות העולות מהליכה לאיבוד יכולות להיות מעניינות ומשמעותיות יותר מלהגיע. שהמסע חשוב יותר מהיעד. שהשאלה מעניינת יותר מהתשובה. (אבל גם הפחד שתשכח מאין באת ולאן אתה הולך שלעולם לא תגיע. שתהיה אבוד). היא מטשטשת את האבחנה בן הליכה לאיבוד לבן להגיע. כמו הפילוסופיה של האבסורד והפוסט מודרניזם היא טוענת שאין מושג כמו להגיע, שעלינו לחיות עם האבדן או יותר מזה שלהגיע, זה תמיד גם האבדן. בסוף הסרט 'התבגרות' של ריצ'רד לינקלייטר-יש סצנה שנחרטה עמוק בלבי. הסרט מדבר בן היתר על  מסלול המאבק של האם  לגדל את בנה , ודרך החתחתים שלה ליצירת זהות משל עצמה דרך השכלה גבוהה עד שהיא מגיעה אל מימוש עצמי כאם וכמרצה בקולג'. בסצנה הזו בה עוזב הנער המתבגר את הבית ללימודים, פורצת אוליביה בבכי, "פשוט חשבתי שיהיה יותר" היא אומרת כמין סיכום חיים של התגברות ומימוש. מה הטעם? שואל מייסון  הנער את אבא שלו בסצנה אחרת, "מה הטעם בהכל?"- "אין לי מושג" מושך בכתפיו, איתן הוק המגלם את האבא, המתבגר הנצחי,  "ואני בטוח שלאף אחד אחר אין, אנחנו סתם מאלתרים."

 אמנות כרוכה בכמיהה וכדי לשמר את הכמיהה-אסור להגיע, או לפחות אסור להגיע באופן מלא.  אמנות היא אמירה על האופי הטרגי או הפרדוקסלי של הרצון, של העולם, ושל התשוקה, האהבה והתאהבות. (התאהבות כמו כל מה שאנו רוצים בלהט של תשוקה -היא הרי תמיד הליכה לאיבוד ומציאה של עצמך בו זמנית- "לאבד את עצמך: התמסרות חושנית, לאבד את עצמי בן זרועותיך, אבודה לעולם, לחלוטין שקועה בהווה, לחלוטין קיימת. להיות בחוויה באופן מלא- זה להיות מסוגלת להיות בחוסר ודאות ובמסתורין." רבקה סולניט-A field guide to getting lost'-2005')

כל אותם מושגים שאני דן בהם בסדנאות:  המתח שבן סדר לכאוס, התמסרות, שימור אי הידיעה, הזר בתוכנו, הצורך והתייחסות לאין כיש-ואפילו מיקוד בתהליך ולא בתוצאה-כולם סובבים או מגדירים במילים אחרות את ההליכה לאיבוד.  במסה "מדריך ההליכה לאיבוד", אומרת רבקה סולניט-" השאר את הדלת פתוחה ל'לא ידוע', לחשכה. משם מגיעים הדברים החשובים ביותר, משם הגעת ולשם תחזור." זה תיאור מפחיד, תיאור שנלקח מאחד מסיפורי האחים גרים, או מסרט אימה. הפחד והליכה לאיבוד כרוכים יחד, מגדירים זה את זה. ללכת לאיבוד, להיות אבוד ולאבד. ה'אין' כמרכיב מהותי ב'יש'. כיוצר את ה'יש'.

הטיול הגדול אחרי הצבא. אז לא חשבתי עליו כטיול-נטשתי הכל, ברחתי,  צריך באופן נואש להיות זר, ללכת לאיבוד. התרחקתי מהמסלולים המוכרים , בתחנות האוטובוס, בשדות תעופה-בחרתי יעדים מקריים,  ערים של סתם. גרתי בכפרים בדרך לשום מקום. שכרתי חדרים בבתים של משפחות, התרחקתי מהוסטלים, בהם יש ישראלים, הממלאים ספרי מטיילים בהמלצות. חופשי להיות אני, הכי בבית-רחוק מהבית. ברכבת התחתית בטוקיו -מישהו הזמין אותי לארוחה. בברנדיזי  שבדרום איטליה, שתי נערות פרסו עלי חסות, השקו אותי יין מבקבוק ענקי של ליטר והאכילו אותי. היכן שהוא בפיליפינים -קבלתי הזמנה לסקס בשלישיה . פגישות של מי שמטייל לבד, מכיר. התאהבויות ופיסות חיים שיישארו אתך לתמיד, הוכחות לנדיבות של המציאות כשמרשים לה להיות כזו.  "ללכת לאיבוד זה לא עניין גאוגרפי אלא מושג הנוגע לזהות. תשוקה נלהבת, או יותר מזה, נואשת, להיות אף אחד וכל אחד, לנער מעליך את האזיקים המזכירים לך, מי אתה ומה אחרים חושבים שאתה." (רבקה סולניט).

לbbc יש מדריך טיולים בשם "האמנות האבודה של הליכה לאיבוד"-בו הם מציעים את עשרת הערים הטובות ביותר להליכה לאיבוד וכדומה. הם ממליצים להשאיר את הטלפון בבית או במלון, ולשוטט: " מסע גילויים נהג להיות יציאה החוצה והתקלות בדברים, כעת הוא קיבל משמעות של פניה אל תוכנו ובהייה במסך. הפכנו להיות תלויים במכשירים שיעזרו לנו להתמצא במרחב, עד כדי שינוי הדרך בה אנו מתנהגים. לאנשים צעירים במיוחד, אין התנסות בזמן שלפני הגי'. פי. אס. אנו מגדלים דור שלם של בני אדם שלעולם לא ידעו מה זה- לסרב לבקש הכוונה בדרך." (כותב סטפן סמית ומזכיר לי את הוויכוח הנצחי עם עדי- בזמן הנהיגה ברחובות לא מוכרים, פעם-"למה אתה לא עוצר ושואל?".)

קורסי האפוקסי-משטח עשוי בטון ואפוקסי

 במקום בו אני מחנה את המכונית כשאני בא אליך, איפה שתמיד יש חנייה, ברחובות של מה שהייתה התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בן הזונות והזונים, המכורים והסרסורים. בתוך כניסה של מוסך נעול לקטנועים, נערה הומלסית מוצאת מפלט ללילה, עדיין אפשר לזהות את הילדה בתוכה, היא מתחמקת מהעיניים כמו גור פצוע. אוספת את השקיות שלה, מוכנה לצאת ולברוח באזהרה של רגע. 

הפחד הקמאי מהומלסיות, רודף אותי ומותיר בפה טעם תפל כשאני חושב על הגעגוע הנוסטלגי להליכה לאיבוד ההיא. ההליכה לאיבוד של מי שיודע שיש לו לאן לחזור. שיש לו בית, משחק ב'ללכת לאיבוד' של מי ששבע ובטוח. של מי שיכול להרשות לעצמו. כי יש את האבודים באמת והם מתרבים סביבך ככל שאתה מתבגר. ("בוגרים, הם אנשים המנסים באופן מתמיד לשמר את האשליה שאינם אבודים." אומר פיליפס).

 דרגות שונות של ללכת לאיבוד. אני מנסה להגדיר במה אני שונה, כדי לאבטח את עצמי בפני הגורל. "מספיק לאבד את העבודה - ואתה ברחוב". אני קורא בדיווחי חדשות על ארצות הברית-מזל שזה שם ולא פה, אני מרגיע את עצמי. אפשר ללכת לאיבוד ברגע, הורים יודעים את זה על עצמם ועל העולם ולכן מבקשים מהילדים שלא ירדו מהשביל- יש יער ויש זאבים, בפנים ובחוץ, אבל הילדים חייבים ללכת לאיבוד, כדי ליצור דרך ואת עצמם.  

יש דבר מה אמתי בהליכה לאיבוד, כאילו זו המציאות שתמיד ידענו שקיימת, מתחת לאשליית השליטה והידע שלנו. פרדוקסלי שהשיגעון- ההתמוטטות הפסיכוטית -מוגדר כאבדן הקשר עם המציאות שהרי הקשר עם המציאות-הוא הוא האשליה, כפי שאנחנו יודעים בבהירות ברגעים שזו מתמוטטת. הפחד והסכנה הם מה שהופכים אותנו ואת החיים לאמתיים . מה שקיים חייב להיות בסכנת העלמות או אבדן כדי להיות אמתי , החיים הם כאלו- כיוון שהמוות קיים. הליכה לאיבוד, כמו גם מציאת הדרך, יצירת עצמך, לא יכולה להיות אמתית, בלי האפשרות של להיות אבוד באמת, לחלוטין ללא תקנה או הצלה. 

אנחנו חייבים לעזוב את הבית כדי ליצור בית -אני שואל את עצמי עד מתי הבנות שלי יודיעו לי שהן 'באות הביתה' כשהן מגיעות בסוף שבוע. האם הניגוד של ללכת לאיבוד הוא לדעת היכן אתה נמצא? ואולי הניגוד של ל'לכת לאיבוד' הוא לדעת איך לחזור הביתה. (והבית הוא תמיד גם ההורים, ללכת לאיבוד אומר פיליפס -זה לאבד את אהבת ההורים). לא תמיד לחזור הביתה הוא דבר פשוט. אנחנו בורחים מהבית ומתגעגעים אליו בו בזמן. הבית הוא גם ההתחלה וגם הקבר, האמביוולנטיות כלפיו אמתית.

 "אין מקום כמו הבית, אפילו לא הבית עצמו." האודיסיאה- מסע ההרפתקאות שהוא אביהם של כל מסעות ההרפתקאות-הוא גם המסע הביתה.  כמו אודיסאוס, אנו חייבים לשמר כמות מסוימת של הליכה לאיבוד בחיים שלנו, כדי להרגיש שאנו חיים.  

" ל'איבוד' רק לעתים נדירות יש שתי משמעויות שונות. לאבד דברים זה כשהמוכר מתמוטט, ללכת לאיבוד זה כשהלא מוכר מופיע. עצמים ואנשים שנעלמים מראייתך, או מהידע שלך, או מהבעלות. את מאבדת צמיד, חבר, מפתח. את עדיין יודעת היכן את. הכל מוכר מלבד פריט אחד פחות. או שהלכת לאיבוד, אז העולם הפך גדול יותר מהידע שלך עליו. בכל מקרה- יש אבדן שליטה. דמייני את עצמך נעה מתוך חופת הגנה של הזמן, מטריות, כלי עבודה, ספרים, חברים, בתים, שמות. זה מה שנגלה לעינייך כשאת יושבת נגד כיוון הנסיעה ברכבת. הסתכלות קדימה יוצרת באופן מתמיד רגעים של הגעה, רגעים של התגשמות, רגעים של גילוי. הרוח מעיפה את שערותיך לאחור ומה שלא ראית מעולם מקדם את פנייך. זה מקלף את העור כמו נשל נחש. לשכוח את העבר, זה כמובן לאבד את תחושת האבדן, שהוא גם זיכרון העושר שאינו קיים ואוסף של פרטים לעזר הניווט בהווה. האמנות היא לא זו של השכחה אלא זו של הוויתור; וכשכל השאר נעלם- את יכולה להיות עשירה באבדנים." רבקה סולניט.

קורס באמנות הציור-בלתוס והמתח המיני הילדי

בלתוס-גילוי האור

לעתים יש להבין את ההתנגדות לסדר, למציאת הדרך, לידיעה-היכן אנו בדיוק נמצאים, כהתנגדות לראיית המציאות ל-להיות במציאות. הסדר מגלה את מה שהבלגן והכאוס ניסה להסתיר. רישום מלוכלך ולא ברור מסתיר את הפרטים המפחידים או את העובדה שאיננו יודעים לצייר. לעשות חשבון באמת, זה לגלות כמה הפסדנו.  השמירה על עמימות, היא פתרון לקונפליקט לא פתיר והדרך שלנו לשרוד.      

 וולטר בנג'מין  כותב -"הדרך בה הולך זה שאינו רוצה להגיע ליעדו, הופכת למבוך"  .זה לא שלטייל זה טוב מלהגיע, זה ה-'לטעות' שמגן עליך מהאפשרות להגיע. היעד הוא הפחד, אנחנו לא מוכנים לוותר עליו ואנחנו לא מוכנים גם להגיע. לכן אנו יוצרים מבוך. כיוון שאנחנו יודעים מהו היעד, כיוון שאנו יודעים מה אנחנו רוצים, אנחנו יכולים להימנע מלהגיע. ללכת לאיבוד זה מה שאנו עושים שאנו יודעים בדיוק היכן אנו, ואיך להגיע ליעדנו-אומר בנג'מין. 

במובנים פרוידיאניים מדובר על הרצון של הילד לתפוס את מקומו של האב או האם, והפחד והטבו מלחשוב על כך. הילד לעולם לא הולך לאיבוד, אומר אדם פיליפס בשם אנה פרויד, "הילד יודע מה הוא רוצה. ולכן לא יכול להגיע לשם, הבוגר לא יודע מה הוא רוצה ולפיכך חייב להגיע לשם...הליכה לאיבוד, אני רוצה להציע, היא ההגנה הטובה ביותר שלנו מפני להיות אבודים... אנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו אבודים בצורה שאנחנו לא יכולים לעמוד בה... זו הפיכה של חוסר האונים לפעולה אקטיבית." 

אנחנו אבודים כשאנחנו לא רוצים דבר, ואנחנו הולכים לאיבוד כשאנחנו רוצים. לכן המצאנו את הכמיהה, הכמיהה כמפה, כהפשטה של המציאות המגנה עלינו מהמציאות ומהרצון שלנו להגיע, מהידיעה שלנו על כמה אנו אבודים באמת. אמנות ודמיון הם משחק בכאילו, הם מאפשרים לנו לבדוק תסריטים ללא הסכנות במציאות.  במילותיו של ויניקוט-הם שטח המעבר שאינו שייך למציאות ואינו עולם פרטי. יצירתיות היא הדמיון, היא שפתה של הכמיהה, והיא גם מספרת לנו כשהיא במיטבה-על הסכנה שבמימוש. ("אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות." -אומר ויניקוט ובצורה אחרת מדבר על אמנות ההליכה לאיבוד).

 התהליך היצירתי הוא מרכז הבריאות הנפשית גם בגלל שהוא עוסק בשנוי והחלפת היעדים, בהפשטה שלהם, בסובלימציה, אבל גם בשכחה ובזיכרון בו זמנית.  גילוי העריות הוא מה שרוצה הילד, אומר פרויד, ואין דבר שמאיים עליו יותר מזה. כל מימוש, כל 'הגעה אל' היא תמיד גם גילוי עריות ומרד אם לא רצח- הורה . 

 הפסיכואנליזה כפי שטענו מתנגדיה תמיד, היא במובנים רבים תפיסת עולם מוסרית יהודית-היא אומרת שהסיפוק ומימוש הרצון במלואו בצורתו המקורית הם בהמיים ושהיכולת לדחיית סיפוקים היא מה שעושה אותנו בני תרבות. ( אנחנו משתמשים במושג 'כוח רצון' בדרך כלל כדי לתאר התגברות על רציה).  הכמיהה והגלות היו במשך רוב ההיסטוריה מרכז ההוויה היהודית, אותה יהדות המעמידה  את הלימוד ואת חיי הרוח כחשובים מחיי המעשה והמציאות.

"אנו מאבדים דבר מה כשהוא מתבלה, כשאנו מתכוונים להחליף אותו במשהו טוב יותר, כשאנו כבר לא מחבבים אותו, כשמקורו במישהו שאנו כבר לא ביחסים טובים אתו, כשקיבלנו אותו בנסיבות שאנו כבר מעדיפים לשכוח."-. האבדן אומרת אנה פרויד מעבר לכך שהוא מרד ותוקפנות לא מודעים- הוא גם דרך לפתרון של הקונפליקט האדיפלי.  הילד מעביר את אהבתו מההורים אל אנשים אחרים. ללא אהבה הורית הילד אבוד. אבל יש הכרח בתהליך ההתבגרות לוותר על מרכזיות התשוקה להורה. אותו מעבר מהעולם הילדי לעולם הבוגר מלווה בתחושת ההליכה לאיבוד. במובן זה - הנכונות וההתמסרות לחוויית ההליכה לאיבוד היא הישג התפתחותי, היא הנכונות לגמגם. היא מלווה אותנו בכל שלב של מעבר בחיים. הטיול הגדול של אחרי הצבא- וגם הצבא עצמו-הם טקסי מעבר ישראליים. טקסים שהליכה לאיבוד הם חלק מרכזי וחיוני בהם. יציאה מעור ישן מוכר והדוק מידי וחיפוש של מרחב חדש. כשאנו מאבדים את הבית וההורים -אנחנו מחפשים בית והורים חדשים, או מצפן, כוכב צפון, מפת דרכים. " לבוגר שלא כמו הילד, אין לאן ללכת, אין לאן לחזור. אין תכנית מובנית מראש. אבל עליו ללכת לאן שהוא, ומכיוון שכעת הוא חסר מטרה, עליו לקחת על עצמו מטרה." (אנה פרויד).

אפוקסי לעץ-מרים רון-פרוסות דקל, אפוקסי ליציקה על עץ.

קורס פיסול-מבוך-יוסף הייןיוסף היין-מבוך- קורס פיסול