הקושי בטיפול פסיכולוגי, הקושי שכל פסיכולוג קליני (ראשון לציון) מתמודד אתו  בדיאלוג הנמצא בלב הפסיכותרפיה, הוא אותו מכשול הנמצא בלב כל  התנגדות לשינוי בחיים והוא הפחד מהתקווה.

"לאהוב בצורה מחויבת ,לאורך זמן ,משמע לקוות :ולקוות, משמע להעניק ערך לעתיד
שאינו בהכרח בטוח. האהבה והתקווה כאחד הן מסוכנות ביותר"-מיטשל

אופטימיות היא  אמונה חזקה שיהיה טוב, שדברים יסתדרו ותקבל את  מה שאתה רוצה. 

 תקווה היא סיפור אחר -יש בה להב של סכין . כאשר אתה מקווה למשהו, אתה רוצה בו ומשתוקק לו, אך אינך יודע אם אכן תקבל אותו. כשאתה  מקווה לדבר מה, אתה מעניק לו חשיבות רבה יותר מאשר עשית לפני שהתחלת לקוות. כתוצאה מכך, האכזבה הפוטנציאלית שלך מהאובדן הדבר שקיוותה לו  הופכת להיות חזקה יותר ככל שאתה מקווה לו יותר. ככל שאתה עולה במעלה צוקי התקווה כך התהום עמוקה יותר.  כך תוכל ליפול רחוק  ועמוק יותר, אתה משליח את יהבך על המטרה והופך אותה לחשובה יותר ויותר ככל שאתה ממשיך ודבק בה. אתה הופך להיות תלוי בה. אי אפשר להקל ראש באכזבה  -היא עלולה להרוג אותנו או משהו בנו, ככה אנחנו מרגישים. יותר מידי תקוות שנכזבו  הופכות לייאוש וחוסר אונים נרכש. אתה כבר לא תרצה יותר, אתה תאבד את ידיי ורגלי התקווה והרצייה.

אפשר לתאר את התקווה כמשהו שבן השקעה להימור,(וכן אפשר להתמכר לתקווה, אפשר להישאר על מפתן הדלת שנים ולא להיכנס, אפילו לא לדפוק, אבל לקוות שהיא תפתח) .הדבר הראשון שתובע ממך אנרגיה ,קיר המבחן  הראשון שבו נופלים הראשונים -הוא עצם האמונה שהדבר אפשרי. אולי זה המכשול הגדול ביותר, לגרום לעצמך לקוות, לגרום לעצמך לרצות.  לאיזו תהום אתה חושף את עצמך בעצם הרצון, לאיזה פחד.

 יש אנשים שיעדיפו למות מרעב ולא לרצות , על זה כתב קפקא את 'אמן התענית'.  על אדם המפסיק לרצות עד כדי הרעבה של עצמו למוות. כן הוא הלך רחוק, אבל אם חושבים על זה, מהי אותה חוכמת ההסתפקות במועט לה מטיפים? זו הרי החוכמה של לא לרצות יותר מידי, לא לקוות ליותר מידי, לא לחשוף את עצמך לסיכונים פיננסיים של הנפש. לא לשים את הביצים בסל אחד, לא לשים ביצים בכלל, עדיף אבנים. עדיף לא להתאהב, ואם בכול זאת לא הצלחת לשלוט בזה והתאהבת, עדיף לא לנסות לממש את זה, אם אתה לא רוצה לרסק את הלב. "חומות של תקווה" הוא שם הסרט היפה על אדם המנסה ומצליח להימלט מבית כלא. אפשר לראות אותו כדימוי לחיים של כולנו, על  החומות הכולאות אותנו. שרירי התקווה שעלינו לפתח על מנת לברוח, על מנהרות הבריחה שעלינו לחפור.


תקווה כרוכה תמיד בהשקעה, גם אם לכאורה אנחנו פסיביים בתקווה שלנו.  (והרי העולם אומר לנו מה פתאום פסיביות?, תהיה אקטיבי-אתה רוצה במשהו, צא ותשיג אותו, "פשוט" תעשה את זה)   אם יש לך מטרה, רצון או צורך, עליך להשקיע תקווה במטרה זו,  כדי שהיא תמומש.

 תקווה היא בור ללא תחתית של השקעה, אתה לעולם לא יודע כמה תצטרך להוציא, אבל זה תמיד יותר ממה שחשבת. מטרות גדולות, דורשות תקוות גדולות ואמונה גדולה. הכישלונות והתסכול יגיעו -האם תוכל לעמוד בהם? ולהשקיע  עוד ועוד תקווה? הרי אנחנו יודעים שתקווה היא משאב מוגבל.

 בכל שלב בדרך, אתה שואל את עצמך האם זה כשל מהמרים? האם אני יכול להשקיע עוד? אולי אני לכוד בחלומות שלי?, האם אני צריך להיות ריאליסטי יותר? אסור להתקרב אל השמש, לימדו אותנו דדלוס ואיקרוס, אחרת ימסו לנו הכנפיים. מה שמש? אסור להתקרב למנורת שולחן, האור עצמו מסוכן.

ויש גם מציאות, אם כבר עברנו את מחסום העולם הפנימי ויצאנו לעולם החיצוני.  אתה צריך להשקיע זמן, אולי כסף ואולי הון חברתי כדי לשכנע אנשים אחרים לעזור לך-.לגרום להם להאמין שזה אפשרי, ואתה שונא את זה -לבקש מאחרים טובות.  , עכשיו צריך לגרום להם להאמין בתקווה שלך. לסבך אותם בתקווה שלך, בהשקעה הכושלת שלך. לקחת מהם הלוואות רגשיות שאולי לא תוכל להחזיר. לעמוד באכזבות הפוטנציאליות  שלהם ממך. אני שואל שוב-לא שווה לוותר על הכול?

ויש גם את האמונה שחלק מאתנו פשוט נולדו בלעדיה -האמונה שהעולם טוב.  שהעולם יתמוך בתקוות שלך; שהוא יהיה מספיק יציב וגדול מספיק ומיטיב מספיק. 


תקווה היא דרך להמציא דברים בעולם הפנימי שלנו- שקודם לא היו בו, אולי עדיף שלא היו בו. חורים שלא היו בו,  תהומות חדשים... כשהיית ילדה שאלו אותך מה את רוצה ליום ההולדת, היית ילדה רצינית מאוד, בוגרת מאוד. לקחת לך זמן לחשוב על זה, וגם למדת כבר לא לקוות יותר מידי. ובכל זאת התפתית -החלטת שאת רוצה כלב, לאסי שובי הביתה, כן , כזו עם עיניים חכמות, שתחכה לך בבית, שתוכלי להושיט יד וללטף אותה, היא תישן איתך במיטה, היא תעיר אותך בבוקר בליקוק הפנים. כבר התחלת לחבר סיפורים בראש, ניסית לרסן את עצמך אבל לא הצלחת, היא תחכה לך בחוץ ליד שער הבית הספר, היא תשמור עלייך, היא תגן עליך בהליכות הערב שלך. היא תגרום לאנשים לחייך אליך. ניסית לעצור את החלומות הללו, ידעת שהם מסוכנים, אבל הם גם היו עולם פנימי של דמיון, עולם מרתק וממכר. ועולם שהלך והתפתח -מה לא עשית עם הכלבה שלך, צחקת ובכית, שיחקת השתוללת, היא הייתה החברה הכי טובה שלך, הכי קרובה.

ועדיין בכלל לא סיפרת להם מה את רוצה ליום ההולדת, ידעת באיזה שהוא מקום שעדיף לא לנסות. או שאולי רצית עוד קצת ליהנות מהפנטזיות, מהסיפורים השמחים שעזרו לך להירדם בערב. אני לא יודע למה בסוף, למרות הכול, זה נפלט לך-"אני רוצה כלב". את אפילו לא זוכרת את הסירוב, אולי בכלל לא היה סירוב, אולי הסתכלו בך ברחמים כי בכלל ביקשת דבר כזה. אולי קנו לך גרביים ושמו לך על המיטה. 

אולי זה היה העלבון האמתי, זה שהם בכלל לא חשבו שצריך לסרב לך. את מספיק בוגרת לסרב לעצמך. הרצון שלך היה מגוחך כל כך שבכלל לא היה צריך להתייחס איליו.  אתה אמורה לסרב לעצמך, ילדה, למה את גורמת לנו לאכזב אותך?.  מה פתאום את רוצה? 

הכלבה שלך מתה, נדרסה בכביש התקווה, חבל שלקחת אותה בכלל. חבל שגידלת אותה, שהאכלת אותה בתקווה. עכשיו תרגישי מה זה שלוקחים ממך מישהו שאת אוהבת. מישהו קרוב. 

אולי בסוף לא ביקשת, אולי המצאת את זה שסירבו לך, אולי לא יכולת להתמודד עם הסירוב וכל הדיאלוג הזה היה דיאלוג פנימי?. הם הרי לא זוכרים בכלל שרצית מתנות לימי הולדת, היית ילדה בוגרת כל כך, מתחשבת כל כך. והם באמת לא יכלו לעמוד בכלב. בקושי יכלו לעמוד בך.


תקוות מתות, תקוות שנרצחו, תקוות שהתאבדו-יכולות להיות טראומטיות. תקוות עלולות לעורר פחד, אולי תמיד הפחד נמצא שם, כיוון שתקווה אומרת שתוכל לאבד משהו, שתהיה בן ערובה של משהו, שיש דרך בה יוכלו לפגוע בך. תקווה היא נקודה רכה, חולשה. אנחנו יכולים והרבה פעמים אנחנו למעשה-מבוהלים מעצם הרעיון של תקווה.

"פרדוקס סטוקדייל-קרוי על שמו של אדמירל ג'ים סטוקדייל הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי. סטוקדייל היה עצור במחנה שבויים שכונה "הנואי הילטון בשיאה של מלחמת ויטנאם....משנת 1965 ועד שנת 1973. כשנשאל מי היו השבויים הראשונים שנשברו ולא שרדו את השבי. ענה: אה, זו תשובה קלה-האופטימיים.

אחת המכשולים העיקריים בטיפול פסיכולוגי הוא ההתנגדות לשינוי. אנחנו דבקים בהתנהגות הרסנית או סתם  לא מספקת , אנחנו מתלוננים על החיים שלנו אבל משום מה לא משנים דבר. ההתנגדות לשינוי היא הבעיה העומדת כמעט תמיד בפני כל פסיכולוג קליני או תרפיסט או אדם סתם- בתהליך הפסיכותרפיה. ואני מתכוון להתנגדות לשינויים טובים, התנגדות ליותר אושר, לאפשרות של סיפוק, לאפשרות של חיים, לאפשרות של תקווה. 

הפחד מתקווה קשור אבל שונה מפחדים מהפחד מכישלון או הפחד מהצלחה, מדיכאון או חרדה. כך עולה ממחקר שבוצע לאחרונה על ידי דר' רוס אלנהורן וקנט הרבר (Ross Ellenhorn and Kent Harber) בו הם פיתחו מדד למדידת הפחד מתקווה. 

ממחקרם עולה שאנשים הסובלים מפחד תקווה הם בעלי סיכויים גבוהים לסבול מדיכאון, רמת חרדה גבוהה, קושי בשליטה רגשית, הערכה עצמית נמוכה, והעדר משאבים נפשיים כדי להתמודד עם משברים ותסכולים. לא היינו צריכים מחקר כדי לדעת זאת.


פחד מתקווה  כפי שאני תופס אותו קשור לתחושת חוסר הרציפות והמוצקות של העולם ולפיכך גורמיו נמצאים בגיל טרום מילולי. כדי ללכת, כדי לזוז, עלינו להאמין שאם נרים את הרגל ונניח אותה על האדמה לפנינו, זו תישא אותנו, תכיל אותנו, תהיה מוצקה מספיק לתמוך בגוף ובנפש שלנו. הרמת רגל, צעד קדימה הוא שאלה של אמונה, אין לנו שום דרך לדעת על פי ניסיון העבר במקרה והצעד הזה הוא צעד של שינוי צעד "חדש"  צעד יצירתי, אם האדמה באמת תהיה שם. לצורך זה אנחנו חייבים לגייס אמונה.  אמונה שנצליח לא ליפול. אמונה שיש עתיד, שיש אפשרות לעתיד טוב. חלקנו מצליחים להאמין בזה, וגם אם הם נופלים יקומו, וימשיכו לנוע. חלקנו לא ירימו את הרגל. ללמוד לקוות דומה ללמוד ללכת. הצעדים הראשוניים חייבים להיות קטנים, אנשים עם פחד מתקווה לעיתים בצורה לא מודעת ינסו להכשיל את עצמם מראש, לחפש תקווה בלתי אפשרית, הר גדול מידי לטפס עליו. כדי לא להתמודד עם האפשרות האמתית לשינוי. וכאן המשמעות של אמיתי קרובה לזו של מציאותי(לא בכל מקום מציאות ואמת חופפים). התקווה צריכה בתחילה יעדים שאפשר להשיג. זהו שריר שצריך לפתח. שריר פחד, שריר לב שצריך לפעום תחת פחד ולהניע אותנו להמשיך, למרות שאנו מפחדים. תקווה היא דרך להמציא או להכניס לעולם שלנו דברים לא היו בו. כדי לא למות מוות רגשי אין לנו ברירה אלא להתנסות בתקווה. כדי לחיות באמת אין לנו ברירה אלא לקוות. פעמים רבות ראיתי שאנשים שלומדים לעמוד בפחד התקווה רק מחוסר ברירה. כשהם מגיעים להכרה שכך לא שווה להם לחיות, בעולם המצומצם של הכלא. רק כך הם יבחרו לעמוד בפחד התקווה.

תקווה  פעמים רבות אינה בחירה רציונלית, האמת שחיים הם פעמים רבות לא בחירה רציונלית. היה זה קאמי שמא שיש שאלה אחת מהותית שהאדם צריך לענות עליה, האם להתאבד?.  

לקוות למרות הכול, זו בחירה לחיות למרות הכול. לחיות את החיים כפי שהם, עם הכאב והפחד שאי אפשר להכחיש שהם נושאים בתוכם.  

למרות פרדוקס סטוקדייל ובצורה פרדוכסלית לאותו פרדוקס-  התקווה היא משאב. אי אפשר באמת להתקיים בלעדיה, הייאוש הורג. הצורך בתקווה הוא לא פחות מצורך קיומי. 

סדנת פיסול בבטון

סדנת פיסול בבטון חוף כנרת, טכניקה מעורבת, ציפוי אפוקסי על גבי בטון

חוג ציור נס ציונה

חוג ציור נס ציונה-טכניקה מעורבת