מדדי התקווה
סניידר ואחרים פיתחו מדדים שונים של תקווה, כגון סולם התקווה למבוגרים, וסולם התקווה של המדינה שקיבלו תמיכה ניסיונית ונמצאים בשימוש נרחב ברחבי העולם.
סולם חוסר התקווה של בק, שעוצב על ידי הפסיכיאטר אהרון ט. בק, הוא סולם של 20 פריטים, שצריך לציין אם הם אמת-שקר,. הוא נועד למדוד שלושה מרכיבים של חוסר תקווה, כולל רגשות לגבי העתיד, אובדן מוטיבציה וציפיות.
בשילוב עם סולם הדיכאון של בק, הוא שימש כמדד סביר למידת הדיכאון והאובדנות של מטופלים, כמו גם למדידת ההצלחה של טיפול פסיכולוגי.
במחקר שבוצע על ידי דר' רוס אלנהורן וקנט הרבר פיתחו מדד למדידת הפחד מתקווה.
ממחקרם עולה שאנשים הסובלים מפחד תקווה הם בעלי סיכויים גבוהים לסבול מדיכאון, חשיבה קטסטרופלית, רמת חרדה גבוהה, קושי בשליטה רגשית, הערכה עצמית נמוכה, והעדר משאבים נפשיים כדי להתמודד עם משברים ותסכולים.
פיסול בחימר: יצירתיות כעיצוב תקווה
תקווה כיצירת עתיד
"נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד."- עמליה כהנא-כרמון.
תקווה היא אמונה בעתיד טוב יותר ללא הוודאות שהוא יתממש. בתקווה יש מרכיב תוקפני כמו גם מרכיבים של כעס ופחד. חייב להיות. לפעמים הכעס הוא מנוע התקווה- כי היא קשורה לתביעה של עתיד, תביעה של בעלות ושמירה על עתיד. תקווה היא גם פעולה קוגניטיבית וגם פעולה רגשית, וגם התגברות עליהן. התיקווה היא פעולה של אמונה. התקווה נותנת לך סיבות לאופטימיות, גם כאשר מבחינה רגשית אתה לא מרגיש מלא תקווה וגם כשאין דרך רציונלית.
לקוות זה להמר. להמר על העתיד, והרצונות שלך, על האפשרות הקלושה שפתיחת הדלת אל הפוטנציאל של החיים וחוסר הודאות עדיפה על תחושת הדכדוך הכליאה והביטחון. לקוות זה מסוכן, זה להתמודד עם הפחד, שכן לחיות זה להסתכן.
אפשר לתאר את התקווה כמשהו שבן השקעה להימור (וכן אפשר להתמכר לתקווה, הן במובן החיובי והן במובן השלילי). כפסיכולוג ברחובות, הקושי הוא לגרום למטופל לרצות. הפעולה חייבת לנבוע ומרצון והרצון נובע מהתקווה והציפייה לטוב. אבל רצון חושף אותנו לתהום של אכזבה, פגיעות ולאובדן אפשרי. ב"חומות של תקווה" סרט על אדם המנסה ומצליח להימלט מבית כלא. אפשר לראות כדימוי לחיים של כולנו, על החומות הכולאות אותנו. ועל מנהרות התקווה שעלינו לחפור על מנת לברוח.
יש אנשים שיעדיפו למות מרעב ולא לרצות , על זה כתב קפקא את 'אמן הרעב'. על אדם המפסיק לרצות עד כדי הרעבה של עצמו למוות.
פול אוסטר כותב: "בסופו של דבר -אמנות הרעב, יכולה להיות מתוארת כאמנות אקזיסטנציאליסטית . זו דרך להסתכל למוות בפנים, ובמילה מוות אני מתכוון למוות כפי שאנחנו חווים אותו היום-ללא אלוהים, ללא תקווה לישועה. מוות כקטיעה חסרת פשר, סוף אבסורדי לחיים"-פול אוסטר-אמנות הרעב.
אבל, התקווה יכולה להחשב גם כבריחה לעתיד מפני התמודדות עם ההווה. "עבדי התקווה חיים רק עבור המחר" כותב CAConrad. כולנו מכירים אנשים שהתקוות טרפו אותם וניתקו אותם מהמציאות.
תקווה כיצירתיות
תקווה היא האמונה באפשרות של מציאות אחרת טובה מזו הקיימת-לפיכך היא תובעת דמיון ויצירתיות נפשית והתגברות על "חסם הריאליזם". "במקום שיש תקווה יש יצירתיות ולהפך "יצירתיות היא התקווה". יצירתיות יוצרת תקווה. כאשר אנו עוסקים בחשיבה יצירתית, אנו מדמיינים אפשרויות ואלו יכולות להפוך לזרעים של תקווה. מחקרים רבים קישרו בין יצירתיות לתקווה, ולאור הקשר של התקווה ליצירתיות שאלו האם ניתן ללמד תיקווה?
תקווה היא דרך להמציא דברים בעולם הפנימי שלנו- שקודם לא היו בו. תקווה קשורה בהמצאת האמונה והאהבה , ביכולת להמציא וליצור -גשר חוטים מעל לתהום הפחד והכאוטיות של המציאות. תקווה אמיתית מביטה במציאות הקשה מבלי להסיט את המבט -ואז יוצרת תוכניות לפעולה. תקווה כמו יצירתיות, היא בין הרגשות החיוביים היחידים שדורשים מצב שלילי או אי ודאות, כדי להיות מופעלים. בלי חושך, הניצוץ לתקווה לא נדלק. אין לנו צורך בתקווה אם אנו לא מאוימים או מדוכדכים מהעתיד.
תקווה פעמים רבות אינה בחירה רציונלית, האמת שהחיים עצמם הם פעמים רבות לא בחירה רציונלית. "יש רק בעיה פילוסופית אחת רצינית באמת", אומר קאמי, "והיא התאבדות. ההחלטה אם החיים שווים לחיות או לא. זה לענות על השאלה הבסיסית בפילוסופיה. כל שאר השאלות נובעות ממנה."
לקוות למרות הכול, זו בחירה לחיות למרות הכול-אומר ויקטור פרנקל, לחיות את החיים כפי שהם, עם הכאב והפחד שאי אפשר להכחיש שהם נושאים בתוכם.
מבחינה אמפירית, מחקרים גילו שתקווה קשורה באופן חיובי לרמה סוציואקונומית גבוהה וליצירתיות. מחקרים רבים קישרו בין מוטיבציה ויצירתיות -ומוטיבציה בלתי אפשרית ללא תקווה. במחקר האורך בן 30 השנים שלו, טורנס מצא כי תפיסות אישיות לגבי העתיד מנבאות הרבה יותר הישגים יצירתיים מאוחרים יותר מאשר הישגים או תכונות עבר. מורן (2010) הציע כי תפיסות עתידיות של אנשים כלפי יצירתיות (תקוות ופחדים) יכולות להשפיע על ההישגים היצירתיים העתידיים שלהם. מחקרים מצאו שתקווה מנבאת שורה של תוצאות חיוביות, כולל הישגים אקדמיים (Dixson et al., 2017), רווחה (Guse and Vermaak, 2011) ויצירתיות (Rego et al., 2012).
במחקר על ידי , Rego et al. (2014) נמצא שרוב האנשים המוגדרים בעלי רמת תקווה גבוהה מחפשים דרכים יצירתיות להשיג את מטרותיהם . יתר על כן, כאשר הם מתמודדים עם קשיים, הם מחפשים דרכים יצירתיות להתגבר על מכשולים (Luthans et al., 2007). לאנשים עם רמת תקווה גבוהה יותר יש סוכנות רבה יותר והם מוכנים יותר להשקיע במאמצים מכווני מטרה (Snyder, 2002). עובדים בעלי תקווה נהנים לעסוק בתהליכים מוכווני מטרות והישגים (Oldham and Cummings, 1996). כתוצאה מכך, הם בעלי מוטיבציה פנימית גבוהה יותר ומעדיפים ליישם את הסוכנות שלהם בדרכים יצירתיות.
נמצא כי התקווה מגבירה את המסוגלות העצמית (Avey et al. 2008). לאנשים עם תקוות גדולות יש חוויות מוצלחות יותר, מכיוון שיש להם יותר סיכויים לנסות, והם מוכנים יותר להתמודד עם אתגרים (Snyder, 2000). לאנשים עם תקוות גבוהות יש מוטיבציה גדולה למצוא מסלולים מעשיים לביצוע משימות ולהשגת מטרות (Shalley and Gilson, 2004).
קורס פיסול: Bogdan Rata, הפסל הרומני-יוצר פסלים ראליסטיים להפליא ביציקות אפוקסי צבעוני-סדנת אפוקסי.
תקווה כפגיעות וכאפשרות של אובדן
"לחיות משמע לחוש כאב, אמר לעצמו, ולחיות בפחד מכאב משמע לא לחיות."-פול אוסטר-'באומגרטנר'.
תקוות מתות, תקוות שנרצחו, תקוות שהתאבדו, ואכזבות-יכולות להיות טראומטיות. יש החושבים שפחד ותקווה הם שני הפנים של אותה תופעה. אבל גם אם לא-תקוות עלולות לעורר פחד, כיוון שתקווה אומרת שתוכל לאבד משהו (תקווה היא הדבר האחרון שנוכל לאבד). שתהיה בן ערובה של משהו, שיש דרך בה יוכלו לפגוע בך. תקווה עושה אותך פחות חופשי כי יש לך מה לאבד. תקווה היא נקודה רכה, חולשה. אנחנו מבוהלים מעצם הרעיון של תקווה.
התנגדות ופחד משינוי היא נושא מרכזי שאני מתמודד אתו כפסיכולוג בתל אביב. אנחנו דבקים בהתנהגות הרסנית או סתם-חיים לא מספקים ולא משמעותיים (עבורנו), אנחנו מתלוננים על החיים שהוחמצו, אבל משום מה לא משנים דבר.
ההבדל בין פחד מתקווה לחוסר תקווה:
הפחד מתקווה דומה וקשור לפחדים כמו הפחד מכישלון או הפחד מהצלחה, ודומה לדיכאון או חרדה, אבל גם שונה מהם. יש המגדירים אותו כגישה מתגוננת לחיים. אנשים עם פחד מתקווה חיים במקלט תמיד-זה אזור הנוחות שלהם. הם חרדים מלנסות שוב אחרי חוויות עמוקות של דברים שלא עבדו. אחד המצבים הדומים לזה ביותר הוא חוסר אונים נרכש או נלמד. כשאדם זיהה משהו חשוב שהוא מרגיש שהוא צריך וחסר לו, ולא מצליח לקבל אותו, וזה קורה שוב ושוב לאורך זמן, הוא מפתח תחושה עמוקה של חוסר אונים, אמונה מושרשת שהוא לא יכול לספק את הצרכים שלו - לא רק בנושא כזה או אחר, אלא בכל. באופן טבעי, הוא רוצה להימנע מהתחושה הכואבת הזו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לא לקוות, כי התקווה מחזירה אותו לאפשרות לאבד משהו שוב. לאנשים עם פחד מתקווה יש מגוון רחב של קשיים פסיכולוגיים. הם מדוכאים וחרדים יותר. הם מתקשים לווסת ולשלוט ברגשות, יש להם הערכה עצמית נמוכה ואופטימיות נמוכה. חסרים להם משאבים חיוביים בעוד שיש להם עודף של משאבים שליליים. מחקרים גילו שמה שנראה לעתים קרובות כמו חוסר תקווה הוא בעצם פחד מתקווה, ושפחד מתקווה וחוסר תקווה הם שני דברים שונים.
פחד מתקווה מתקיים לצד תקווה, לצד ציפייה. למעשה קיום תקווה הוא תנאי להתפתחות הפחד ממנה. אך התקווה מוכחשת. זה קצת כמו הפרעת אכילה או הרעב באנורקסיה. אתה רעב תמיד ומכחיש את הרעב. רמת תקווה נמוכה מראש, אינה מלווה בפחד וגם זה מצב מדכא-אבל הוא במובן מסוים קשור ברמת דחף נמוכה, מגבלות מסוגים שונים, או אי ידיעה על אפשרויות אחרות- אופק מוגבל מראש. אם אנשים שסובלים מפחד מתקווה הם אלו שנכנסו למקלט וסגרו את הדלת, אלו עם חוסר תקווה- נולדו במקלט והעולם בחוץ מעולם לא נתפס כרלוונטי להם.
הפסיכיאטר רונאלד לאינג כינה את הפחד מתקווה "התאבנות". אותם אנשים סוגרים את כל האפשרויות והחלונות, כי הם לא יכולים לקחת את הסיכון להיות אדם בעולם, מכיוון שכל סוג של רצון מוביל לאפשרות שמשהו רע יקרה. הם גם לא מסוגלים לחשוב על עתיד חיובי כלשהו.
פחד מתקווה משפיע על מה שנקרא "עובדות נגדיות". אותם אנשים מהרהרים בלי הפסקה בחרטות על ההחלטות שעשו ושופטים ומענישים את עצמם על הטעויות בדיכאון. חסרי התקווה לא עוסקים בזה-הם חיים כפי שהם חושבים שמגיע להם לחיות.
כפסיכולוגים בתל אביב בסדנה לתהליכים יצירתיים -אנו מעוניינים ביצירת משהו חדש מבחינה נפשית. צעד של שינוי, צעד "חדש" צעד יצירתי, למי שפוחד מתקווה יש עבר של חיים שלמים שהוכיח לו שהאדמה לא תהיה שם ותישא את משקלו. לצורך שינוי אנחנו חייבים לגייס אמונה. אמונה המנתקת את העבר מהעתיד, אמונה שנצליח לא ליפול. אמונה שניתן לשנות את העתיד. חלקנו מצליחים להאמין בזה, וגם אם הם נופלים יקומו, וימשיכו לנוע. חלקנו לא ירימו את הרגל. ללמוד לקוות דומה ללמוד ללכת. הצעדים הראשוניים חייבים להיות קטנים, אנשים עם פחד מתקווה לעיתים בצורה לא מודעת ינסו להכשיל את עצמם מראש, לחפש תקווה כוזבת או בלתי אפשרית, הר גדול מידי לטפס עליו. כדי לא להתמודד עם האפשרות האמיתית לשינוי. וכאן המשמעות של אמיתי קרובה לזו של מציאותי(לא בכל מקום מציאות ואמת חופפים). התקווה צריכה בתחילה יעדים שאפשר להשיג. זהו שריר שצריך לפתח. שריר פחד, שריר לב שצריך לפעום תחת פחד ולהניע אותנו להמשיך, למרות שאנו מפחדים. תקווה היא דרך להמציא או להכניס למרחב ולגוף שלנו דברים לא היו בו. כדי לא למות מוות רגשי אין לנו ברירה אלא להתנסות בתקווה. כדי לחיות באמת אין לנו ברירה אלא לקוות. פעמים רבות ראיתי שאנשים לומדים לעמוד בפחד התקווה רק מחוסר ברירה. כשהם מגיעים להכרה שכך לא שווה להם לחיות, בעולם המצומצם של הכלא. רק כך הם יבחרו לעמוד בפחד התקווה. "תתחיל לחיות, או תתחיל למות" אומר טים רובינס בחומות של שתיקה.
שלושת התנאים לתקווה
סניידר כינה אותם "שלושת מרכיבי התקווה", אולי כדאי יותר לחשוב עליהם כעל שלושת התנאים לתקווה. כמעט שלושה עשורים מאז, עשרות מחקרים מראים כעת שאנשים שהתנאים הללו מוגדרים בחייהם משיגים את מטרותיהם בקלות רבה יותר, מתמודדים טוב יותר עם כישלונות, מרגישים שחייהם משמעותיים יותר, ואפילו חווים חרדה ודיכאון נמוכים יותר מאלה הנעדרים. אחד או יותר מהם.
תנאי מס' 1: מטרות
התנאי הראשון לתקווה הוא שיהיה למה לקוות. מטרות יכולות להיות כל דבר שאנו רוצים להשיג, לעשות, להיות, לחוות או ליצור. הם יכולים להיות בכל תחום בחיים. המפתח לקביעת התנאי הראשון הוא אימוץ מטרות בעלות משמעות אישית, המספקות תחושת מטרה. מחקרים מראים שמטרות התואמות את הערכים האישיים החשובים ביותר שלנו מעוררות מוטיבציה וקשורות יותר לרמות גבוהות יותר של רווחה מאשר יעדים פחות תואמים לערכים. אף על פי כן, רבים מאיתנו מבלים את עיקר זמננו בחתירה למטרות שחשובות יותר לאחרים - הבוסים, המשפחות או החברים שלנו - מאשר לעצמנו. למרות שזה לא בהכרח לא בריא לעשות דברים עבור אנשים אחרים, קל מאוד לשכוח את עצמנו בתהליך. לכן, מפתח חשוב להצבת התנאי הראשון לתקווה, הוא לשאול את עצמך, "מה חשוב לי? מה אני מעריך?" לאחר מכן, שקול אילו מטרות אתה עשוי להציב בחייך - אפילו הקטנות - שעשויות לעזור לך לחיות יותר בקנה אחד עם התשובות שלך.
מצב מס' 2: דרכים
התנאי השני לתקווה כרוך ביכולת ליצור מסלולים. מסלול הוא אסטרטגיה או תוכנית להשגת מטרה. בעוד שמסלולים יכולים להיות פשוטים או מורכבים, הדבר החשוב הוא לבחור לעשות משהו - כל דבר - שיכול לתרום באופן חיובי להשגת כל מטרה שאימצנו. לעתים קרובות, כאשר אדם אינו פועל להשיג מטרה, זה בגלל אמונה שהמסלול פשוט ארוך וקשה מדי. לכן, חשוב לזכור שהמטרות המוערכות ביותר שלנו מושגות לעתים רחוקות במהירות. המסלולים של אנשים רבים כוללים סדרה של צעדים קטנים שמטפלים בהם אחד בכל פעם.
תנאי מס' 3: סוכנות
התנאי הסופי לתקווה לשגשג כרוך בטיפוח הסוכנות האישית. בפסיכולוגיה, סוכנות מסמלת את הרעיון של יכולתו של אדם ליזום ולשלוט במעשיו, והתחושה שיש לו אחריות ובעלות על מעשיו. סוכנות מתייחסת למוטיבציה שדוחפת אותנו לחתור למטרות שלנו. ונובעת בעיקר מהאמונות שלנו לגבי עצמנו. במילים אחרות, הדיאלוג הפנימי שלנו הוא חלק מהותי ביצירת התקווה., אמונות כמו "אני חושב שאני יכול" מתדלקות את התקווה ומניעות אותנו לפעול. ביקורת פנימית מצמיתה גורמת לנו לא לנסות.
ג'ושע וולף שנק כתב על כיצד זוגות וצמדים יוצרים "אורגניזם אחד".
"הנקודה היא", כותב שנק, "שאנחנו לא יוצרים לבדנו, אפילו כשאנחנו לבד". השניים קיימים גם בתוך האחד. אנחנו שנים או יותר משניים בתוכנו באופן מתמיד, והעיקרון הזוגי משתרע גם בתוך אותו זיווג חמקמק - מערכת היחסים של הפרט עם הקול הפנימי שלו.
סדנת פיסול בבטון חוף כנרת, טכניקה מעורבת, ציפוי אפוקסי על גבי בטון.
4 ספרים על פחד ותקווה
מפחד לקוות-Rick Rigsby
בין תקווה לפחד מאת מייקל קינץ'
ארץ התקווה והפחד-הקרב של ישראל על נשמתה הפנימית-מאת איזבל קרשנר
פחד מהתקווה: סאגה אינדיאנית-אמריקאית-Upal Chakraborty; Sanmay Mukhopadhyay
חוג ציור נס ציונה-טכניקה מעורבת. תקווה כפחד וכעס
