פסיכולוג פרטי-ראשון לציון


שמי יולי(זיו אייל) -אני עובד כפסיכותרפיסט ,ראשון לציון, רחובות, נס ציונה והסביבה. מאמר זה הוא תרגום תקציר ספרה של ג'ודית הור (Judith Hoare): The Woman Who Cracked the Anxiety Code: The Extraordinary Life of Dr Claire Weekes (2019).

מעבר לנושא עצמו-התמודדות עם הפחד, חייה של קלייר וויקס הם דוגמה לצורה שבה נוירוזה יכולה לתרום לחיים מלאי הישגים של אדם. אנו נוטים לחשוב על אנשים הנתקלים בקשיים נפשיים כפגומים או מוחלשים. ההתמודדות עם חרדה , דיכאון או קושי אחר -תובעים אנרגיה רבה, ולא פעם מסיטים אדם ממסלול חייו. יחד עם זאת-לעיתים נדמה שכעומק התהומות- כך גובה ההרים. הקושי מגלה עומקים ומשאבים באדם והופך אותו לשלם יותר. בשנים האחרונות אנשים מצליחים בתחומים רבים מוכנים לדבר על התמודדות עם דיכאון וחרדה. הנושא של דיכאון של ספורטאי צמרת למשל הפך גלוי יותר. 

הדוגמה העולה במוחי-כדי להסביר את התפיסה של וויקס, היא הדרך בה אנו מגיבים לתחושת מחנק. התחושה הראשונית היא הקושי לנשום. אבל קושי זה הרסני פחות מתחושת הבהלה ממנו- המביאה להיפרוונטילציה. הבהלה מגבירה את המחנק פי כמה. על הקושי הראשון אפשר היה להתגבר, אבל הנשימות המהירות הנובעות מהחרדה מביאות לירידה חדה בשיעור הפחמן הדו חמצני בדם ולכיווץ כלי דם במוח, מה שמוביל למעין מחסור בחמצן.   הבהלה הופכת לגורם המרכזי למחנק. הדרך לצאת מהתקף חנק כזה-היא למצוא דרך להירגע, ולחזור לנשום לאט. מורים לאדם בהתקף להשאיר את האוויר בריאות מספר שניות לפני שהוא משחרר אותו. הגוף ומערכת העצבים הפאראסימפתטית-הם המפתח ליכולת לשלוט בבהלה ובמחנק. 

ציור, נוער, חוג

מיה-ציור בצבעי שמן-ציפוי אפוקסי

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדיי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי"-"תפילת בנות גישרית"-"חולית"-פרנק הרברט


תאר לעצמך שאתה חולה במחלה, מבודד וחסר תנועה. מרגיש שהחיים שלך יצאו משליטה, אתה לחוץ, לא ישן טוב. ואז מגיעה שורה של תסמינים חדשים המכניסים אותך להלם - הלב שלך דוהר במפתיע, או שאתה מרגיש סחרחורת. הבטן שלך מתעוותת ומתכווצת ולחלקים בגופך נראה שיש חיים מדאיגים משלהם, הכול מורה שמשהו לא בסדר. אתה פחות פוחד מהמחלה מאשר מהאדם שהפכת להיות.

המפחיד מכולם הם הבזקים פולשניים של פחד בהיעדר איום ספציפי כלשהו.


ב-1927, זו הייתה קלייר וויקס בת ה-24. צעירה מבריקה בדרכה להפוך לאישה הראשונה בעלת דוקטורט למדעים באוניברסיטת סידני, וויקס פיתחה זיהום בשקדים, ירדה במשקל והחלה לסבול מדפיקות לב. הרופא המקומי שלה, ללא ראיות אמתיות, הגיע למסקנה שהיא חולה במחלה האיומה של התקופה, שחפת, והיא נשלחה לבית הבראה מחוץ לעיר.


'אני חושבת שאני גוססת', היא נזכרת  במכתב שכתבה לחברה.


בטלה ובידוד כפויים הותירו אותה מהרהרת בדפיקות הלב הלא מוסברות, והעצימו את מצוקתה הכללית. עם השחרור לאחר שישה חודשים, הרגשתה הייתה גרועה יותר מאשר כשהיא נכנסה. לאן נעלמה הצעירה הנורמלית והמאושרת שהייתה עד לפני זמן לא רב?

קפיצה קדימה בזמן השנה 1962 - וד"ר קלייר וויקס בת ה-59 עובדת כרופאה כללית, לאחר שעברה הסבה לרפואה לאחר קריירה מצליחה במדעים שבמהלכה זכתה למוניטין בינלאומי בביולוגיה אבולוציונית. באותה שנה היא גם כותבת את ספרה הראשון, רב המכר העולמי "עזרה עצמית לעצבנות שלך".(SELF-HELP FOR YOUR NERVES: Learn to relax and enjoy life again by overcoming stress and fear)


הספר נולד מהתופת של שנתיים של התקף חרדה גבוה שעברה וויקס בשנות ה-20 לחייה. אז, ההצלה הגיעה בדמותו של חבר- חייל, שלחם במלחמת העולם הראשונה. הוא הסביר כיצד חיילים בהלם קרב תוכנתו על ידי הפחד וסבלו מתסמינים גופניים דומים לשלה. הלב שלך ממשיך לדהור, אמר לה, כי את נבהלת מזה. אל תילחמי בפחד, הוא יעץ לה, אלא נסי 'לרחף' על פניו. עבור וויקס, היה זה גילוי והקלה עצומים. היא קיבלה את עצתו והתאוששה די מהר.

ההתנסות המרה של נעוריה - הידע שרכשה והתבסס על לימודיה בביולוגיה על מערכת העצבים וההכשרה הרפואית שלה - תרמו להפיכתה לרופאה קשובה בצורה עמוקה למטופליה החרדים. וויקס מצאה את עצמה עד מהרה בביקוש עצום לשרותיה. הטלפון שלה צלצל יום ולילה. רופאים אחרים זיהו את הפוטנציאל לטיפול במה שהיא כינתה 'מחלת עצבים' ושלחו אליה מטופלים נוספים.

וויקס, שהייתה ביקורתית כלפי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, עם הדגש שלה על מין וחיפוש  אחר הגורם המקורי למצוקה באמצעות טיפול בדיבור, התגאתה בהורדת מטופלים "מהספה הווינאית הישנה... [והוצאתם] אל העולם". היא האמינה שהפחד פועל בצורה ישירה על מערכת העצבים, ושרבים פשו

חוג פיסול קרמי-רחובות

אלה -פיסול בחימר

ט "הולכו שולל על ידי העצבים שלהם".  הגורם המקורי לפחד בהחלט היה זקוק לתשומת לב וטיפול  אם הוא עדיין מלבה את המצוקה, אבל וויקס הבחינה שלעתים קרובות הסיבה המקורית לפחד תופסת מקום שני כגורם מצוקה, הגורם המרכזי  היה הפחד של אנשים מ'המצב שבו הם נמצאים'.


וויקס חשפה את הפירוט  העצום של תסמינים מביכים ומטרידים של פחד, והתפרסמה בזכות ההסבר שקשר נפש-גוף. אנשים זיהו את עצמם בתיאורים שבהם השתמשה, ״כאבי ראש.״ ״עייפות ותשישות״ ״דפיקות לב.״ ״פחד נורא.״ ״עצבנות.״ ״כאב חד מתחת ללב. ״חוסר עניין.״ ״חוסר מנוחה.״ ״הלב שלי פועם כמו דפיקות פטיש.״ ״יש לי גוש בצק כבד בבטן.״ ״הלב רועד.״: ״כולם קשורים? שאלו המטופלים שלה״ מערכת העצבים נראתה יצירתית עד אין קץ. הבלבול והפחד מ"מה יקרה" אחר כך' השתלטו.


" אתם לא אחוזי דיבוק או משוגעים". וויקס הסבירה לקוראיה, שהם אנשים רגילים היכולים לרפא את עצמם ברגע שהם מבינים כיצד מערכת העצבים שלהם 'הפכה רגישה' ואז, על ידי ביצוע כמה צעדים פשוטים, הם יכולים ללמוד לשלוט בלהבת הפחד הפרועה. . " מחלה היא במידה רבה  היחס שלך לפחד", היא ייעצה ב-Pace from Nervous Suffering (1972).


וויקס טיפלה ביעילות ב"התקף חרדה" עוד לפני שהיה לו שם. היא גם האמינה שפחד הוא החוט המשותף העובר דרך 'הפרעות' פסיכולוגיות רבות ושונות, כגון הפרעה טורדנית-קומפולסיבית (OCD), פוביות, הפרעת חרדה כללית, דיכאון והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), מונחי אבחון שטרם הומצאו בתקופתה. במובן זה, וויקס צפתה את הגישות ה"טרנסדיאגנוסטיות" העכשוויות לבריאות הנפש המכירות במשותף בין הפרעות כביכול נפרדות. הכשרתה המדעית היא שאפשרה לה לראות את מה שהיא כינתה 'גזע העץ' במקום שדעתה  תוסח על ידי הענפים.


 ב1930, נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט ניסח באופן מעמיק את התובנה "הדבר היחיד שאנחנו צריכים לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". זהו הרעיון בלב התפיסה הייחודית של וויקס. "האדם העצבני חייב להבין שכשהוא נכנס לפאניקה, הוא לא מרגיש פחד אחד, כפי שהוא משער, אלא שני פחדים נפרדים. אני קוראת לזה הפחד הראשון והפחד השני", כתבה ב-1972.


חמש שנים לאחר מכן, בפנייתה לאגודה לקידום הפסיכותרפיה, הסבירה וויקס כי קל לזהות את הפחד הראשון. זה המצב ההישרדותי, האינסטינקט האוטומטי הזה בו שאתה מגיב לחריקת בלמים של מכונית, או לאלימות ברחוב, ללא מחשבה. אינך צריך לחשוב. הגוף חושב בשבילך. היום הוא נקרא תגובת  'הילחם, ברח או קפא'.

 אצל אדם 'רגיש' - כפי שוויקס הגדירה זאת, מישהו שהיה חולה, שחוק מדאגות או, לחם בשדה הקרב - הוא יכול  להופיע בצורה חדה, להמום במהירות שלו  והביטוי שלו 'כל כך לא פרופורציונלי ל- סכנה הגורמת לו' ש'לא ניתן להתגבר עליו".

ואז, כשהאדם מזועזע קשות מהטלטול האלים הזה של הפחד הראשוני, הסבל וההלם שלו, מוסיפים בהכרח 'פחד שניוני' על ידי חרדה מהחרדה, פחד מהפחד - הלא מוסבר והמציף. גם לדמיון יש תפקיד ברקיחת אין סוף תחרשים המעוררים את הפחד ואלו מפעילים  את מחזור הפחד-אדרנלין-פחד- שוב ושוב, שבו דפיקות לב, ושילוב של תסמינים אחרים, ממלאים תפקיד מעגלי ומתגבר. הדרך להפסיק זאת היא זו שלמדה מחברה, החייל: אל תילחם בפחד.


וויקס זיקקה את ההבנה שלה לגבי 'מחלת עצבים' למנטרה בת שש מילים להתגברות על חרדה: הפנימו, קבלו, צפו, תנו לזמן לעבור. ב-Self Help for Your Nerves, היא אמרה שהסובלים מתסמונת הפחד והחרדה בדרך כלל התמודדו בצורה לא יעילה:


בריחה, הימנעות. לחימה. אי קבלה, עיכוב ועצירה, 'הקשבה לפחד', במקום זרימה אתו. חוסר סבלנות להשפעה המטיבה של הזמן,.

"האדם החולה במחלת עצבים מבחין בדרך כלל בכל סימפטום חדש בבהלה, מקשיב פנימה בחשש, ויחד עם זאת חושש לבחון זאת מקרוב מדי, מחשש שהוא יחמיר את המצב. הוא מחפש בבהלה דרך לכבוש את הפחד. הוא מנסה  לכפות על עצמו שכחה. זו  בריחה -לא התמודדות.

הוא עשוי לנסות להתמודד עם הרגשות הלא רצויים בכך שהוא "עושה שריר" נגדם,: 'אסור לי לתת לזה להשתלט עלי!' הוא נלחם, לא מקבל וזורם.

כמו כן הוא ממשיך להסתכל לאחור ,למדוד את הזמן העובר ולדאוג- כי כל כך הרבה זמן עבר והוא עדיין לא נרפא. כאילו יש רוח רעה שאפשר לגרש אם רק הוא, או הרופא, ידעו איך לעשות זאת. הוא חסר סבלנות כלפי הזמן ולא מוכן לתת לזמן לעשות את שלו.


מכל ההנחיות הללו "קבלה" או, כפי שהיא תסביר אחר כך בהערות בשוליים, "אל תילחם", היו המרכז. כי רק עם קבלה כזו ניתן היה להשבית את הפחד והבהלה הבלתי נשלטת הראשונית שהפעילו את אזעקת הילחם-או-ברח הפרימיטיבית, שהופעלה כעת בנסיבות לא מתאימות. זה לא היה רק 'להשלים' עם המצוקה. המטרה היא להיכנע לחלוטין לפחד הראשוני, לאפשר לו לשרוף את עצמו מבלי להוסיף את הדלק של הפחד השני.


וויקס פירטה את הרקע המדעי מאחורי השיטה שלה. המנטרה שלה, עם הדים והשפעות של תפיסת העולם המזרחית של המדיטציה והמינדפולנס, הייתה למעשה הזמנה למערכת העצבים הפאראסימפתטית לעשות את עבודתה ולהחזיר את הגוף למה שאנשי מקצוע יקראו הומאוסטזיס, ולמה שאנחנו היינו מכנים איזון.

אין דבר כזה "השיטה של ד"ר וויקס", אמרה בספרה השני. 'אני מלמדת את הדרך של הטבע. אני מראה לך מה הטבע יעשה, אם תיתן לו הזדמנות.' 

המסרים שלה והתשובות המעשיות שסיפקה הביאו אותה אל קהל אדיר ואסיר תודה, וארבעה ספרים נוספים הגיעו בעקבות הראשון. העצות שלה הוכחו כיעילות גם לגבי אנשים אובדניים כמו גם עבור אנשים שסבלו מתסמונת לחץ יתר.

למרות התגובה הציבורית החיוביות , אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש של ימיה היו אדישים לרעיונות שלה, או גרוע מכך  הגיבו בזלזול.  הייתה זו אכזבה כואבת עבור וויקס, שהייתה מודעת להישגיה. מומחה אוסטרלי מוביל אחד, הודה בפניי שהוא ראה במקור את הספר שלה כמקביל ל'עצות סבתא'. הוא חזר בו שנים לאחר מכן, והכיר בעבודתה החלוצית. מעטים אחרים הכירו בערכה.  וויקס כתבה על 'עצבים' מושג שלא נשמע מאוד מודרני. גרוע מכך, היא כתבה ספרי עזרה עצמית פופולריים.


הביולוגיה של הפחד ותפקודה של מערכת העצבים בהקשר הזה -הפכו לנושא מרכזי רק בשנים האחרונות. בראיון שנערך לאחרונה על ויסות רגשי, אלן שור, נוירופסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, הצהיר: 'הכול קשור למערכת העצבים האוטונומית', שממנה הוא ציין שהתעלמו ממנו במשך 'רוב המאה הקודמת'. כיום, הפחד התגלה כגורם  מוביל במצוקה הנפשית והטראומה.  היכולות הפלסטיות של המוח זכו  גם הם  לייצוג בספרות הפופולרית ("המוח הגמיש" של נורמן דוידג' למשל).  שהרי ה 'קבלה'  על פי וויקס אינה אלא  גרסה של אימון המוח מחדש שלא להגיב בדרך הרגילה והאינסטינקטיבית.


המושג של ה'קבלה' (acceptance ) הפך למושג יסוד  בטיפול פסיכולוגי מודרני. יש לו אפילו שיטה תאורטית משלו - טיפול בקבלה ומחויבות (ACT) - המוכר כחלק מהגל השלישי של טיפול קוגניטיבי התנהגותי. מייסד ACT, סטיבן הייז, מתאר את הקבלה כ"התמודדות עם המפלצת על ידי מפגש בה" "והליכה לקראתה", וכמו וויקס, הוא מאמין שזהו צעד הכרחי בדרך לשחרור מתסמינים מציקים. התובנה של וויקס אודות הקבלה כמרכיב מפתח נמצאת גם בדרך המומלצת כיום להתמודדות עם כאב כרוני, המלחמה בכאב פיזי מוכרת כבלתי-פרודוקטיבית כמו הלחימה בכאב הנפשי.

וויקס הייתה משוכנעת שהיא מקדימה את זמנה, ועשרות שנים לאחר מותה, הגישה שלה לחרדה, המבוססת על הבנה של נוירופיזיולוגיה, נותרה חדשנית.  בשנות ה-90, הפסיכיאטר האמריקני סטיבן פורגס טבע את התיאוריה הפולוגלית רבת ההשפעה, המתארת את הבסיס הנוירופיזיולוגי של רגישות לפחד. מאוחר יותר, פסיכיאטר אחר, בסל ואן דר קולק, ברב המכר שלו (The Body Keeps the Score (2014), זיהה את הפיזיולוגיה של טראומה.

ניתן למצוא הדים לתפיסתה של וייקס גם בכתביו של מדען המוח האמריקני ג'וזף לדו, שעושה הבחנה מכרעת בין המערכת במוח שמזהה ומגיבה לאיומים - מנגנון הלחימה, הבריחה או קיפאון (שם האבולוציה עושה את החשיבה, כלשונו) - והמערכת שמייצרת רגשות פחד מודעים.


למרות שפסיכיאטריה ופסיכותרפיה הממסדית התעלמו מוויקס במהלך חייה, השפעתה חלחלה ושינתה את החשיבה בתחום ההתמודדות עם טראומה כיוון שהטכניקות שלה פעלו הלכה למעשה בשטח. באמצעות ספריה והופעותיה הפומביות בתקשורת , וויקס שינתה לאט ובאופן בלתי נראה את הטיפול בחרדה , שינוי הנמשך עד היום.


רק בשלב מאוחר בחייה נחשפה וויקס להבנה שרבים אחרים נחשפו אליה מספריה, היא סבלה בעצמה מחוויה אישית של התמוטטות עקב התקף  של חרדה גבוהה. גרסתה הפומבית הייתה שהיא נרפאה מיד כשחברה החייל הסביר לה את ההשפעות המטרידות של הפחד. אולם במציאות זה לא היה פשוט כל כך- ה'עצבים' שלה חזרו יותר מפעם אחת.  וויקסכתבה ברגישות ובעוצמה על החשיבות של הצורך לא להתייאש מ'כישלונות' ונסיגות כאלה - היא ידעה שהם לעתים קרובות חלק מתהליך ההחלמה ויש לאמץ אותם כהזדמנות לתרגול קבלה. היא תרגלה את מה שהטיפה לו.

 הלב שפעם  במהירות, ובפחד בשנות ה-20 לחייה, המשיך לפעום עוד 60 שנה. רגע לפני שהיא מתה בגיל 87 ב-1990, וויקס אמרה לאחייניתה הבכורה שעבודתה עדיין תהיה רלוונטית בעוד 50 שנה. ואכן עד היום, ספריה רבי המכר, עדיין מודפסים, ועוזרים בדיוק באותו אופן בו עזרו כאשר פורסמו לראשונה.

קורס פיסול ראשון לציון

פיסול בטכניקה מעורבת