הפסיכולוגיה של הצמד היצירתי בתוכנו.

"אנחנו לא יוצרים לבדנו, אפילו כשאנחנו לבד".

"בשביל ציירים זהו מצב בלתי נסבל או כמעט בלתי נסבל…אתה פוחד להתחבר עם אנשים, אתה פוחד לנוע, כמו אחד מאותם מצורעים היית רוצה לקרוא לאנשים מרחוק: אל תתקרבו אלי יותר מידי…הייתי רוצה לדבר עם אנשים כמו ב93, צריך לעשות כך וכך… אך האם זה הזמן להתאחד ולדבר? ואולי מוטב, היות ואנשים רבים כל כך נרדמו ואינם רוצים להתעורר, לדבוק בדברים שאתה יכול לעשות לבדך, בדברים שרק אתה אחראי להם וחייב לעשותם, כך שהישנים יוכלו להמשיך לישון ולנוח…אני חושב עליך כך, ברור שאתה אחד השומרים, לא אחד הישנים-לא היית מעדיף לפקוח עין תוך כדי ציור ולא תוך כדי מכירת תמונות?" -מכתבים לתיאו-וינסנט ואן גוך. במכתב זה שנכתב ב1883 מבטא ואן גוך האת המתח שבן בצורך להיות לבד ("אל תתקרבו אלי") לבן עוצמת הקשר הכמעט סימביוטי שלו עם אחיו תיאו, שנוהל רובו ככולו מרחוק באמצעות מכתבים. מצב סימביוטי שמתבטא אפילו בכנויי הגוף-בהם "אתה" ו"אני"- מוחלפים זה בזה, אתה אחד ה"שומרים"- אבל האם לא היית מעדיף להיות במקומי? ולצייר?

שמי זיו אייל (יולי) . אני פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות. מנהל "הסדנה" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בחיות ובבריאות הנפשית . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association - ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול פסיכולוגי בזום. אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

בספרו על הצמד היצירתי (ראה מאמר קודם כאן), "כוחם של השניים"  מראה  ג'ושע וולף שנק  כיצד זוגות וצמדים  יוצרים "אורגניזם אחד", ומתקשרים באמצעות שפה פרטית. בספרו הוא מתחקה אחר אורך חייהם של זוגות יצירתיים שונים, מהפגישה הראשונה שלהם ועד להיפרדות דרכיהם. הוא מתאר  וריאציות אפשריות רבות:

ארכיטיפ הכוכב והבמאי (ג'ורג' בלנצ'ין וסוזן פארל, וורן באפט וצ'רלי מונגר, מוהנדס גנדי ומהאדב דסאי).

הזוג התחרותי (לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, אן לנדרס ואחותה, אביגיל ואן בורן ).

 והשותפות הנסתרת (טייגר וודס והקאדי לשעבר שלו סטיב וויליאמס). התוצאה היא תצוגה של זוגות יצירתיים, החל מאלה עם חיכוך ותשוקה ה"מדברים זה עם זה בפראות, כמו כלבי ים הנלחמים מזדווגים יחד על מזח" ועד לאחרים, כמו מרס קנינגהם וג'ון קייג', ש"מתנהגים בכבוד כמעט חמור זה לזה , כמו שני נזירים."

"מכתבים למשורר צעיר" של ריינר מריה רילקה מהווה את עמוד השדרה הסיפורי של הפרק הקטן האהוב עלי בספרו של שנק- על "האחר" של הנפש, "הזר מבפנים" התהליך היצירתי  עם כוח לא ידוע כלשהו., שנק נוגע בעדויות על התהליך המסתורי אך הנצחי הזה, מפול סיימון המתאר כיצד הוא כותב שירים על ידי התנהגותו כ"מקלט תדרים",  דרך הרצאת ה-TED של אליזבת גילברט על יצירה המשותפת עם המוזות ועד רילקה שקיבל את השורה הראשונה של שירו  "אלגיות דואינו" "מִי, לוּ זָעַקְתִּי, הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלִי מִבֵּין מַעֲלוֹת מַלְאָכִים?" מהלא נודע על ידי סוג  של התגלות בשעה שטייל על שפת הים האדריאטי. "לנוכח ההכתבה שניתכה עלי בסערה שכזאת אני רואה את עצמי בדמותו של יוחנן המטביל באי פאתמוס, שכתב בשתי הידיים, ימינה ושמאלה, כדי שלא להחמיץ חלילה ולו מילה אחת מן המוכתב"

"הנקודה היא", כותב שנק, "אנחנו לא יוצרים לבדנו, אפילו כשאנחנו לבד".

בספרו אומר שנק . "אני בין האנשים היותר מבודדים  שאני מכיר", "ביליתי את רוב חיי הבוגרים לבד. גם כשאני בחברת אחרים, אני נאבק על מנת להפנות את תשומת ליבי כלפי חוץ, ולא לעבר המלמול והצעקות המתמידים בראשי". עם זאת , דווקא בדידותו  של שנק נותנת לו לדבריו- תובנה שלא תסולא בפז: הטבע האמתי של השותפות הזוגית או הדרמה של הדיאלוג קיימת גם בתוך האדם. השניים קיימים גם בתוך האחד. אנחנו שנים או יותר משניים בתוכנו באופן מתמיד, והעיקרון הזוגי  משתרע גם בתוך אותו זיווג חמקמק - מערכת היחסים של הפרט עם הקול הפנימי שלו. הדיאלוג הפנימי.

אולם יצירה עם בן זוג פנימי אינה מספיקה . שנק מזכיר לנו זאת בציטוט שנבחר ממכתב ששלחה אמילי דיקינסון לתומס וונטוורת' היגינסון וביקשה לדעתו על שירתה: "מר. היגינסון, האם אתה עסוק מדי מכדי לומר אם המשפט שלי חי? המוח שלי כל כך קרוב לעצמו שהוא לא יכול לראות בצורה ברורה ואין לי מה לשאול.". אותה אמילי דיקנסון שלא יצאה מביתה מחדרה במשך 30 שנה ויחסיה עם החוץ נעשים באמצעות מכתבים בלבד. "בּוֹרֶרֶת הַנְּשָׁמָה חַבְרוּתָהּ שֶׁלָּהּ –אֲזַי – סוֹגֶרֶת הַדֶּלֶת …רְאִיתִיהָ – מִנִּי אֻמָּה רַבָּתִי –בּוֹחֶרֶת אֶחָד –אֲזַי – סוֹגֶרֶת שַׁסְתּוֹמֵי תְשׂוּמַת-לִבָּהּ –כָּאָבֶן." (תרגום-אברהם רגלסון).

בהקדמה, שנק מזכיר את ה"כימיה" שעזרה לו לכתוב והיוותה השראה לפרויקט - מערכת היחסים שלו  עם איימון דולן, שערך גם את ספרו הראשון, "המלנכוליה של לינקולן", וגם את הספר הזה.

 באפילוג בסוף הספר ,הוא כותב על חווית התקשורת היצירתית עם דולן כחוויה של זעם מתפרץ ההופך אט אט לסוג של הבנה הדדית: "חייתי כל נושא שאני מתאר כאן דרך מערכת היחסים שלנו", כותב שנק, על החוויה הלא קלה מבחינתו. כל זה   הפך "דוגמה לכימיה שהתכוונתי לחקור".

 "איימון, בסבב העריכות האחרון שלו, הורה לי לסיים את הספר בקריאה 'לאמץ את האפשרות של קיום ויצירה של  זוגות יצירתיים בחיינו'", אבל, אומר שנק, "אני בהחלט לא מרגיש כמו אדם הנמצא בעמדה המאפשרת לו לכוון אחרים". הוא מתוודה על אין סוף מועדי סיום והגשה שהוחמצו, ועל כך שדולן  הוביל אותו לסיים את כתב היד שלו בכפייה. כאשר, הוא חשש שהוא לא יסיים כראוי את המחקר שלו על הזוג  היצירתי בגלל הקשיים עם שלו.

"כשאני אומר שיש צורך בשני אנשים (לכל הפחות) כדי לחשוב את החוויה המטרידה ביותר של האדם, איני מתכוון לכך שאנשים אינם מסוגלים לחשוב בעצמם; אלא שכל אחד מגיע לנקודה בחשיבתו/ חלימתו, שמעבר לה לא יוכל להתקדם...כפי שביון מנסח זאת, 'היחידה האנושית היא זוג; יש צורך בשני בני אדם כדי ליצור אחד'' להשיב חיים שלא נחיו. תומס ה. אוגדן- פסיכולוג קליני.