עבר, עתיד, זיכרון ושינוי: כשהעתיד בוחר עבר

זה הטיפול האחרון ביום. כבר חושך בחוץ, ואני חושב על שיחת הטלפון שגרמה לי להגיד לה להגיע, ועל הרעד בקול שלה שמנע ממני לדחות את הפגישה לשבוע הבא.

היא יושבת מולי ואומרת שהיא לא יודעת אם לעזוב. כשהיא מדברת על האפשרות להישאר, היא מספרת על עשרים שנות נישואים שבהן היו משברים, אבל גם חברות, ילדים, נסיעות, תקופות שבהן ידעו למצוא זה את זו מחדש. היא זוכרת את הפעם שבה כמעט נפרדו ובכל זאת נשארו, ואת השנים הטובות שבאו אחר כך. בתוך הסיפור הזה המשבר הנוכחי הוא אולי עוד פרק קשה בקשר שכבר הוכיח שהוא יודע להשתנות.

כעבור זמן קצר אנחנו מדברים ברצינות על האפשרות האחרת, ואז עולים זיכרונות אחרים. הערב הראשון שבו הרגישה לבד לידו. השנים שבהן משהו נעשה צר יותר. דברים שוויתרה עליהם. משפט שאמר לפני חמש־עשרה שנה ושאז נשמע מקרי, ועכשיו נשמע כמעט כמו הכותרת של הסיפור שלהם והמקום שהוא נתן לה בתוכו.

שום עובדה לא השתנתה, אבל נדמה כאילו יש לפניה שתי ביוגרפיות שונות של אותם נישואים. אחת מובילה להישארות, אחת לפרידה, ואף אחת מהן אינה בהכרח שקר.

אנחנו רגילים לחשוב שבחירות גדולות נעשות כך: יש לנו עבר, אנחנו מבינים ממנו מי אנחנו, ואז אנחנו מחליטים מה לעשות בעתיד. אבל לפעמים הסדר מתהפך. לפני שהעתיד נבחר, האפשרויות העתידיות כבר מתחילות לארגן את העבר. כל דרך שאנחנו מסוגלים לדמיין מתחילה להראות לנו אדם אחר שכבר היינו.

ואז אני חושב שוב על שיחת הטלפון שלה. האם באמת שמעתי רעד בקול שלה, או שאולי פשוט לא רציתי עדיין לחזור הביתה, לוויכוחים המרים שנשארו מאתמול? גם הסיפור שאני מספר לעצמי על השעה האחרונה מתחיל להשתנות לפי המקום שאליו אני רוצה להגיע.

אולי אין לנו עבר אחד

הפסיכולוגיה של הזיכרון כבר מזמן ויתרה על הרעיון שזיכרון הוא ארכיון שבתוכו נשמרות הקלטות נאמנות של מה שאירע. במודל ה־Self-Memory System של מרטין קונווי וכריסטופר פליידל־פירס, זיכרון אוטוביוגרפי אינו פשוט דבר שמוצאים; הוא נבנה מתוך יחסים מתמשכים בין הידע האגור על חיינו לבין ה־working self — המטרות שלנו, הדימויים העצמיים והדברים שחשובים לנו עכשיו. היחס דו־כיווני: הזיכרונות משפיעים על המטרות שלנו, אבל גם המטרות הפעילות משפיעות על הגישה אל הזיכרונות. [1]

זה נשמע כמעט מובן מאליו עד שמגיעים לרגע שבו יותר מעתיד אחד עדיין פתוח.

אדם שנשאר במקצוע יכול לזכור את הרגעים שבהם הרגיש שהוא בדיוק במקום הנכון. אותו אדם, כשהאפשרות לעזוב נעשית ממשית, יכול להיזכר בשעמום שהיה שם כבר לפני עשר שנים, במקצוע האחר שכמעט למד, בהזדמנות שלא לקח. הזיכרונות האלה לא נולדו עכשיו. אבל עכשיו הם נעשו ראיות.

ומכאן אפשר להגיע לטענה קצת פחות טריוויאלית: לפני החלטות גדולות אנחנו יכולים לחיות לזמן־מה עם יותר מביוגרפיה אחת של עצמנו. לא מפני שהעובדות משתנות, אלא מפני ששני עתידים אפשריים מסדרים את אותן עובדות אחרת.

מי שאומר לעצמו “אני נשאר” אינו רק בוחר את מחר. הוא מתחיל לראות את השנים שקדמו לבחירה כחלק מרצף שיש בו התמדה, מחויבות והיכולת לעבור משברים. מי שמתחיל לחשוב “אני עוזב” אינו רק מציע מחר אחר; הוא מגלה בתוך אותן שנים את ההחמצות, הסדקים והרגעים שבהם אולי כבר ידע.

לא תמיד ברור איזה מן הסיפורים אמיתי יותר. לפעמים דווקא עצם חוסר ההכרעה מאפשר לשניהם להיות אמיתיים לזמן־מה.

העבר אינו פלסטלינה

כאן קל מאוד להחליק אל השפה הטיפולית המוכרת של “לכתוב מחדש את הסיפור שלנו”. זו שפה מפתה מדי.

דברים קרו. אנשים אחרים זוכרים אותם. יש מכתבים, תצלומים, תיקים רפואיים, חשבונות בנק, צלקות, ילדים, אנשים שפגענו בהם, בחירות שלא ניתן לבטל. העבר אינו חומר שאפשר לעצב כרצוננו.

גם קונווי ועמיתיו מדגישים את המתח שבין coherence — הצורך שלנו לבנות זיכרון שמתאים לזהות ולמטרות שלנו — לבין correspondence, הדרישה שהזיכרון יישאר קשור לעולם ולמה שאכן התרחש. הזיכרון אינו צילום, אבל מכאן לא נובע שכל סיפור טוב באותה מידה. [2]

החופש נמצא במקום צר ומעניין יותר. בתוך כל חיים יש הרבה יותר אירועים, פרטים וקשרים מכפי שאפשר להחזיק בסיפור אחד. אנחנו מוכרחים להחליט מה היה מרכזי ומה שולי, מה היה התחלה ומה היה מקרה, איזה רגע ניבא משהו ואיזה רגע פשוט עבר.

הבחירה אינה בהכרח בין אמת לבין המצאה. לעיתים היא בין כמה ארגונים אפשריים של חומר אמיתי.

אפשר לומר: “תמיד הייתי האדם שנשאר”, ולמצוא לכך היסטוריה. אפשר לומר: “כל חיי ניסיתי לצאת”, ולמצוא גם לכך היסטוריה. לפעמים שני המשפטים מוגזמים. ולפעמים שניהם נכונים באופן מטריד.

אבל בשלב הזה חסר משהו אם אנחנו מדברים רק על פעולת הזיכרון בתוך האדם. כי לא כל הגרסאות האפשריות של העבר מקבלות אותו כוח.

לא כל העברים האפשריים מקבלים אותה זכות להיות אמת

בדף על הילד המועדף והשעיר לעזאזל עסקתי במשפחה שמחלקת לילדים תפקידים ואז קוראת את העבר לאור החלוקה הזאת. ילד אחד נעשה “האחראי”, אחר “הבעייתי”. מרגע שהתפקיד התייצב, אינספור אירועים מן הילדות מתחילים להיראות כהוכחות לכך שהילד היה כזה מאז ומתמיד. התוצאה שנוצרה בתוך מערכת היחסים מוצגת בדיעבד כאילו רק חשפה תכונה שהייתה שם מלכתחילה.

קראתי לזה שם הטלת הגורל למפרע.

יש כאן שלב נוסף מעבר לכך שהזיכרון גמיש. השאלה אינה רק אילו זיכרונות יעלו, אלא למי יש סמכות לקבוע מה פירושם.

אח אחד זוכר בית חם; האחר זוכר בית שבו פחד כל הזמן. ייתכן ששניהם זוכרים משהו אמיתי. אבל אם ההורים, האחים, התמונות באלבום והסיפורים שחוזרים בארוחות המשפחתיות כולם תומכים באחד מהם, שני הזיכרונות אינם מגיעים לעולם עם אותו כוח.

כפי שניסחתי שם: לשניהם יש זיכרונות — רק לאחד יש מוסדות.

גם בכתיבה הנרטיבית העברית כבר מופיעה המשפחה כמעין “ארכיון חי”: לא רק מקום שבו נשמרים זיכרונות, אלא מערכת שמחליטה מה יישאר במרכז, מה יישאר בשוליים, ומי מחזיק בזכות לספר מה קרה. [3]

זה חשוב משום שהעתיד אינו מסדר את העבר בתוך חלל ריק. הוא עושה זאת בתוך יחסים של כוח. אפשרות חדשה של מי שאני עשוי להיות זקוקה לעיתים לא רק לזיכרונות חדשים, אלא למאבק עם הארכיון שכבר אומר מי הייתי.

והתנועה הזאת אינה נעצרת במשפחה.

אחד העם: מן העתיד אל העבר

לפני יותר ממאה שנה כתב אחד העם מאמר שנקרא פשוט “עבר ועתיד”. הוא ניסה לומר מהו “אני”, והציע שהאני הוא החיבור של הזיכרון עם הרצון — של העבר עם החפצים והתקוות לעתיד. ואז כתב משפט מוזר:

“דרך גידולה הוא בסדר מהופּך: מן העתיד אל העבר.” [4]

במובן הפשוט הוא מדבר על גיל. לילד יש מעט עבר והרבה עתיד; ככל שהחיים עוברים, היחס מתהפך. אבל אחד העם עצמו אינו נשאר ברמה האישית. הוא עובר אל העם.

גם לעם, הוא אומר, יש “אני” שנוצר מחיבור בין זיכרונותיו לבין רצונותיו לעתיד. והוא מוסיף שגם החומר שנותר מן העבר מקבל את צורתו לפי “חפציו לעתיד”.

כאן המשפט נעשה הרבה יותר מעניין. אם העתיד משתתף בקביעת צורתו של העבר, ויכוח על העתיד לעולם אינו רק ויכוח על מה שעדיין לא קרה. בשלב מסוים הוא מתחיל לשנות גם את השאלה: מאין בעצם באנו?

מחקר עכשווי על collective future thinking מראה שהדרך שבה אנשים מדמיינים את עתיד המדינה קשורה לזהות הלאומית שלהם, לאופן שבו הם מעריכים את מצבה בהווה, וגם להתנהגות אזרחית ופוליטית. [5] אבל כדי לראות את הקשר בין עבר לעתיד לא צריך להישאר במחקר. אפשר לראות אותו כמעט מדי יום בשפה הפוליטית.

מדינה שמתלבטת על עתידה מתחילה להתווכח על עברה

מי שמבקש “להחזיר את המדינה למה שהייתה” חייב לייצר עבר נוסטלגי שבו המדינה אכן הייתה פעם הדבר הטוב שאליו צריך לחזור. מי שמבקש מהפכה ימצא בהיסטוריה מסורת של מרידות. מי שמבקש פיוס ימצא רגעים של שותפות. ומי שרוצה להזהיר מפני אסון עתידי ימצא בעבר סדרה של אזהרות על חורבן הבית שלא נשמעו.

אותו ארכיון מאפשר כמה היסטוריות.

לכן מאבקים על עתיד המדינה נעשים מהר מאוד מאבקים על ספרי לימוד, ימי זיכרון, שמות רחובות, מוזיאונים, אנדרטאות והמילים שבהן אנחנו מכנים מלחמות. לא משום שהעבר הוא שקר שניתן להמציא מחדש, אלא מפני שהשאלה מה מתוך העבר יהיה מרכזי כבר מכילה בתוכה שאלה על העתיד.

ישראל של השנים האחרונות הופכת את המנגנון הזה לשדה קרב גלוי.

איך יקראו למה שעברנו?

ב־19 באוקטובר 2025 קבעה הממשלה שהשם הרשמי של המלחמה שהחלה בעקבות 7 באוקטובר יהיה “מלחמת התקומה”, במקום “חרבות ברזל”.

המילה עצמה כבר מספרת סיפור. “תקומה” אינה רק שם למלחמה. היא מציבה את האסון בתוך תנועה שאת סופה היא כבר יודעת: נפלנו, קמנו.

אבל הציבור לא בהכרח קיבל את הסיפור הזה. במדד של המכון למדיניות העם היהודי מנובמבר 2025, 42% מן הנשאלים העדיפו את השם “מלחמת שבעה באוקטובר”, ורק 16% בחרו ב“מלחמת התקומה”; הבחירה השתנתה גם לפי הזדהות פוליטית. [6]

זה מעניין משום שהוויכוח אינו רק על שם. אלה שני מקומות שונים בעתיד שמהם מסתכלים לאחור. “שבעה באוקטובר” משאיר את השבר במרכז. “התקומה” כבר הופך אותו לפרק בתוך סיפור שבו אנחנו יודעים מה בא אחריו.

השמות אינם משנים דבר ממה שהתרחש באותו בוקר. אבל הם נאבקים על השאלה מה אותו בוקר יהיה בעוד שלושים שנה.

והמאבק הזה אינו רק מילולי. ביולי 2026 חוקקה הכנסת את חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה של 7 באוקטובר, הכולל בין היתר מנגנונים ממלכתיים של הנצחה, תיעוד, מוזיאון וארכיון. החוק עצמו מגדיר מטרות של שימור הזיכרון הלאומי והנצחת הטבח, החטופים, הגבורה והחוסן. [7]

זה רגע מוזר. העבר עדיין כמעט הווה. אנשים שהיו שם חיים בתוכנו, והוויכוח על אחריות, משמעות ואפילו על השפה שבה נכון לתאר את מה שקרה עדיין פתוח. ובכל זאת כבר קמים המוסדות שיחליטו מה יישמר, באיזו צורה, ומה יפגשו הדורות שלא היו שם.

במשפחה כתבתי שלאחד יש זיכרונות ולאחר יש מוסדות. במדינה, המוסדות נעשים גלויים עוד יותר.

גם האנלוגיה שאנחנו בוחרים כבר מכילה עתיד

כשאנחנו אומרים “זה כמו יום כיפור”, “זה כמו השואה” או “זה כמו מלחמת העצמאות”, איננו רק משתמשים בעבר כדי להסביר את ההווה. אנחנו בוחרים מסלול.

אם האירוע נקרא דרך השואה, נכנסים אל הסיפור רדיפה, הישרדות, ביטחון וחוסר האפשרות לסמוך על העולם. אם הוא נקרא דרך יום הכיפורים, במרכז עומדים הפתעה, מחדל, אחריות והשאלה מי ידע ומה לא רצה לראות. אם הוא נקרא דרך “תקומה”, האסון מקבל את מקומו בתוך רצף של התאוששות לאומית.

כל אחת מן האנלוגיות לוקחת חומר אמיתי מן העבר. אבל היא גם מכינה פעולות שונות בעתיד.

לכאורה אנחנו מושכים מטאפורה לאחור כדי להבין את מה שקורה עכשיו. למעשה המטאפורה כבר אומרת לנו לאן ללכת.

הנה אחד העם מנבא אותנו: החפצים לעתיד נותנים צורה לעבר.

אבל גם כאן צריך להוסיף את שאלת הכוח. לא כל אנלוגיה זוכה באותו זמן מסך, באותו תקציב, באותה נוכחות בספרי לימוד ובאותו מעמד בטקס ממלכתי. כמו בתוך המשפחה, יש יותר מסיפור אפשרי אחד — אבל הסיפורים אינם שווי כוח.

ואז מופיעה טכנולוגיה שמשנה את הבעיה פעם נוספת.

הבינה המלאכותית אינה משנה רק את העתיד

רוב הדיון בבינה מלאכותית פונה קדימה. אילו מקצועות היא תחליף? מה היא תדע לעשות בעוד חמש שנים? האם היא תעלה על האדם? כיצד צריך לחנך ילדים לעולם שבו היא קיימת?

אבל הטכנולוגיה החדשה פועלת גם בכיוון ההפוך.

היא גורמת לנו לחזור אל העבר ולשאול אם בכלל הבנו נכון דברים שכבר חשבנו שאנחנו מבינים.

הבינה המלאכותית עושה זאת עכשיו לכמה מן המילים שבהן אהבנו במיוחד להגדיר את האדם: אינטליגנציה, יצירתיות, הבנה, חשיבה.

במשך שנים פעולות מסוימות שימשו אותנו כראיות לקיומן של התכונות האלה. אדם פותר בעיה מורכבת — אינטליגנטי. אדם משחק שחמט ברמה גבוהה — אינטליגנטי. אדם כותב טקסט מורכב — מבין שפה. אדם יוצר דימוי חדש ומפתיע — יצירתי.

ואז מערכת מלאכותית מתחילה לבצע את אותן הפעולות.

ברגע הזה אפשר לשאול: האם המכונה רכשה את התכונה האנושית?

אבל אפשר לשאול שאלה אחרת, מטרידה יותר:

האם הפעולה הזאת בכלל הוכיחה את מה שחשבנו שהיא מוכיחה?

כשהמכונה עוברת את המבחן, גם המבחן עומד למבחן

מאמר שפורסם ב־2024 בכתב העת Intelligence מציע להבחין בין artificial achievement — הישגים וביצועים גבוהים של מערכת במשימות — לבין artificial intelligence במובן הרחב יותר. המחברים טוענים שהראיות הנוכחיות תומכות בצורה ברורה יותר בקיומם של הישגים ומומחיות מלאכותיים מאשר במסקנה שכל הישג כזה מעיד על אינטליגנציה. [8]

זו הבחנה מעניינת משום שהיא פועלת בשני הכיוונים. היא אומרת משהו על המכונה, אבל היא גם מחזירה אותנו אל הפסיכולוגיה של האדם ושואלת: אילו דברים החשבנו במשך השנים לראיות לאינטליגנציה רק משום שאצל בני אדם הם תמיד הופיעו יחד איתה?

לפני מחשב שמסוגל לשחק שחמט טוב מאיתנו, לא היה צורך גדול להפריד בין משחק שחמט מעולה לבין מכלול התהליכים שאנחנו קוראים להם אינטליגנציה. לפני מודלי שפה, שפה שוטפת והבנה הופיעו כמעט תמיד באותו יצור. לכן היה קל לחשוב שהאחד הוא חלון ישיר אל האחר.

הטכנולוגיה מפרידה דברים שהיו צמודים זה לזה.

וברגע שהיא מפרידה אותם היא משנה בדיעבד את הדרך שבה אנחנו קוראים את הקשר שהיה ביניהם בעבר.

העתיד החדש לא שינה שום אדם שכבר עבר מבחן אינטליגנציה. אבל הוא עשוי לשנות את מה שאנחנו חושבים שהמבחן הוכיח עליו.

AI והבעיה הישנה של יצירתיות

הדבר נעשה אפילו חד יותר ביצירתיות.

במשך שנים הגדרות מקובלות של תוצר יצירתי התמקדו בתכונות כמו חדשנות, ערך ושימושיות. כל עוד בני אדם היו כמעט היחידים שייצרו באופן שיטתי תוצרים כאלה, לא היה צורך דחוף להפריד בין התכונות של היצירה לבין התהליך של היוצר.

ואז הגיע AI גנרטיבי.

הוא מייצר טקסטים, דימויים, מוזיקה, קוד ורעיונות שאנשים יכולים לשפוט כחדשים, שימושיים ולעיתים מפתיעים. דו"ח ה־OECD על מדדי יכולות AI מ־2025 מנסה בדיוק להתמודד עם הבעיה הזאת: ברמות הראשונות של מדד היצירתיות ניתן לדבר על ערך, חדשנות והפתעה, אבל ברמות הגבוהות יותר נכנסים שאלות של כוונה, הערכה עצמית והסתגלות. [9]

מאמר של Matteo Da Pelo ב־AI & Society מנסח גרסה חריפה יותר של הפרדוקס: מערכות יכולות להפיק תוצרים שעומדים בקריטריונים המקובלים של חדשנות ושימושיות, גם אם — על פי טענתו — אין להן קוגניציה, כוונה או אותנטיות מן הסוג שאנחנו מייחסים ליוצר האנושי. [10]

המעניין אינו רק אם נקבל את ההגדרה שלו.

המעניין הוא שהמכונה הכריחה אותנו לפתוח מחדש הגדרה שחשבנו שכבר הבנו.

אולי בלבלנו בין היצירה לבין היוצר

נניח שמודל מייצר ציור שאני מוצא מצוין. השאלה הרגילה היא: האם ה־AI יצירתי?

אבל אפשר לשאול שאלה אחרת: מדוע חשבתי קודם שציור מצוין מוכיח בהכרח משהו מסוים על מה שקרה בתוך מי שיצר אותו?

לפני AI לא היינו חייבים להפריד. הציור הגיע יחד עם אדם: עם גוף, ביוגרפיה, החלטה להתחיל, חומר שמתנגד, יד שאינה עושה בדיוק מה שהראש רצה, בחירה להשאיר טעות או למחוק אותה, אפשרות להיכשל, רצון לומר משהו, ומישהו שיש לו משהו להפסיד מן התוצאה.

כל הדברים האלה הגיעו באריזה אחת, ולכן יכולנו לקרוא לכולם יחד: יצירתיות.

עכשיו הטכנולוגיה מפרקת את האריזה. היא יכולה לתת לנו חלק מן התוצאה בלי חלק מן הדברים שהתלוו אליה בעבר, ופתאום אנחנו מגלים שבתוך המילה “יצירתיות” החבאנו כמה שאלות שונות. האם התוצר חדש? האם הוא טוב? האם מי שיצר אותו התכוון למשהו? האם הוא מסוגל להעריך את מה שעשה ולשנות אותו? האם היצירה משנה גם את היוצר? האם למישהו יש משהו על כף המאזניים?

AI לא בהכרח נותן תשובה לשאלות האלה.

הוא גורם לנו לגלות שלא היינו חייבים לשאול אותן קודם.

וזו דוגמה אחרת לגמרי לאופן שבו עתיד משנה עבר. כאן איננו פשוט בוחרים זיכרון אחר. משהו חדש מופיע בעולם ומאלץ אותנו לשאול אם המושגים שבעזרתם פירשנו את העולם הישן היו גסים מדי.

אבל אולי אנחנו פשוט מזיזים את קו השער

צריך לחשוד גם במהלך הזה.

בכל פעם שמכונה מצליחה במשימה שהייתה שמורה לאדם, אנחנו יכולים לומר: לא לזה התכוונו. שחמט? זו לא אינטליגנציה אמיתית. כתיבה? זו לא הבנה אמיתית. ציור? זו לא יצירתיות אמיתית.

אפשר להמשיך כך לנצח ולהשאיר את “האנושי באמת” תמיד מטר לפני המקום שאליו המכונה הגיעה.

אבל גם הטענה ההפוכה נוחה מדי: המכונה עשתה X, לכן כל מה שקראנו לו אינטליגנציה או יצירתיות אינו אלא X.

ייתכן ששתי התגובות מחמיצות משהו.

לפעמים טכנולוגיה חדשה אינה מוכיחה שהמושג הישן היה שגוי. היא מפרידה בתוכו דברים שקודם לא הייתה לנו אפשרות להפריד: שפה והבנה, תוצר יצירתי וחוויה יצירתית, פתרון בעיה וידיעה שיש בעיה, הישג ואינטליגנציה.

אחרי ההפרדה אי אפשר לחזור לגמרי למושג הישן.

העתיד החדש משנה מה נחשב ראיה בעבר

זו אינה תופעה ייחודית ל־AI. תיאוריה חדשה יכולה לעשות זאת. טכנולוגיה חדשה יכולה לעשות זאת. גילוי חדש יכול לעשות זאת.

התיאוריה האבולוציונית לא שינתה את המאובנים, אבל אחרי דרווין הם כבר לא אמרו בדיוק את מה שאמרו קודם. תורת החיידקים לא שינתה בדיעבד את החום של אדם שמת במאה השמונה־עשרה, אבל היא שינתה את מה שאנחנו חושבים שקרה לו.

העובדות נשארו במקום.

מה שנחשב בהן ראיה השתנה.

וזה אולי אחד האופנים העמוקים ביותר שבהם העתיד משנה את העבר. לא משום שאנחנו משקרים לעצמנו, ולא משום שאנחנו יכולים לבחור כל סיפור שנרצה, אלא מפני שידע חדש מאפשר לנו לגלות שקשרים שנראו הכרחיים לא היו הכרחיים.

AI עושה עכשיו דבר כזה לאופן שבו קראנו בני אדם. אולי מבחן מסוים לא מדד בדיוק את מה שחשבנו. אולי תוצר מסוים לא הוכיח את כל מה שייחסנו ליוצר. ואולי דברים שנראו קודם שוליים — גוף, כוונה, היסטוריה, סיכון, יחסים, משמעות — נעשים מרכזיים דווקא משום שהצלחנו לייצר חלק מן התוצאה בלעדיהם.

ואז AI מקבל גם מקום בארכיון

אבל יש עוד סיבוב.

עד עכשיו AI היה אירוע חדש שמאפשר לנו לקרוא אחרת דברים ישנים. בו בזמן הוא מתחיל להיות גם אחד הגורמים שדרכם אנחנו ניגשים אל העבר עצמו.

זה התחיל עוד לפני מודלים גנרטיביים. מנועי חיפוש, רשתות חברתיות ויישומי תמונות אינם רק מחסנים. הם מחליטים מה יעלה בחיפוש, איזו תמונה תופיע כ“זיכרון”, איזה אירוע יקבל שוב את תשומת הלב ואיזה יישאר קבור.

AI גנרטיבי עושה עוד צעד. הוא לא רק מוצא חומר מן הארכיון. הוא יכול לסכם אותו, לחבר בין מקורות, להחליט מה נראה רלוונטי, להציע סיבתיות ולנסח סיפור.

Andrew Hoskins כותב ב־2026 שה־AI הגנרטיבי והסוכני משנה באופן יסודי את הדרך שבה חברות מייצגות את העבר, ניגשות אליו, מוצאות אותו ומאבדות אותו, חושפות ומסתירות אותו. [11] בישראל כבר מתקיים דיון מקביל על זיכרון השואה בעידן שבו פלטפורמות ואלגוריתמים קובעים יותר ויותר מה יוצג, באיזה הקשר ובאיזה עומק.

וכאן שאלת הכוח חוזרת.

לא כתחליף לשאלת הזמן, אלא כהמשך שלה.

מי יספר לנו מי היינו?

נניח שבעוד עשר שנים תהיה למערכת AI גישה למיילים שלי, לתצלומים, לטקסטים שכתבתי, ללוח השנה שלי ולשיחות ששמרתי, ואשאל אותה: מתי בעצם התחלתי לרצות לעזוב?

זו נשמעת כמו שאלה עובדתית. אבל אין בארכיון קובץ בשם “הרגע שבו התחלת לרצות לעזוב”. המערכת תצטרך לבחור, לחבר ולפרש. לקבוע מה היה סימן מוקדם ומה היה אירוע חסר חשיבות, מה מצטרף לרצף ומה נשאר בחוץ.

במילים אחרות, היא תעשה פעולה שאנחנו עושים כל הזמן כשאנחנו בונים זיכרון אוטוביוגרפי — רק שהפעם היא תעשה זאת מתוך ארכיון גדול בהרבה מזה שאנחנו מסוגלים להחזיק בעצמנו.

אותה שאלה קיימת ברמה הלאומית. אם בעתיד תלמיד ישאל מערכת: למה אירע 7 באוקטובר?, הוא לא יקבל פשוט “את העבר”. מישהו, או משהו, יצטרך להחליט היכן מתחיל הסיפור. ב־6 באוקטובר 2023? בהתנתקות? באוסלו? ב־1967? ב־1948? בשואה? בציונות?

גם אם כל העובדות שיופיעו בתשובה יהיו נכונות, אין תשובה ניטרלית לשאלה איפה מתחיל הסיפור ומה הופך לסיבה.

וזה מחזיר אותנו אל המשפחה ואל המדינה. לא כל הזיכרונות האפשריים מקבלים אותו כוח להפוך להיסטוריה. אלא שבעולם החדש אחד המוסדות שמארגנים את העבר עבורנו עשוי להיות מערכת שאינה רק שומרת מסמכים, אלא גם קוראת אותם, בוררת ביניהם ומספרת לנו מה הם אומרים.

מן העתיד אל העבר

אחד העם לא יכול היה לדמיין AI, אבל המשפט שלו נעשה עכשיו מוזר יותר: “מן העתיד אל העבר.”

ברמה האישית, עתיד שאנחנו מתחילים לדמיין יכול להפוך זיכרונות מסוימים לרלוונטיים ולהשאיר אחרים בשוליים. לכן ברגעי הכרעה אנחנו יכולים לחיות עם יותר מביוגרפיה אחת של אותם חיים.

אבל לא כל ביוגרפיה אפשרית זוכה לאותו תוקף. משפחה יכולה להחזיק גרסה רשמית של ילד. מדינה יכולה לתת לעבר שם, מוזיאון, יום זיכרון וארכיון. השאלה אינה רק מה אפשר לזכור, אלא למי יש כוח לקבוע איזה זיכרון יתקבל כעבר המשותף.

וטכנולוגיות חדשות יכולות לעשות דבר שלישי. הן אינן רק בוחרות בין פירושים קיימים; לפעמים הן גורמות לנו לגלות שהמושגים שבעזרתם פירשנו את העבר לא היו מספיק טובים. AI מאלץ אותנו כרגע לעשות זאת לאינטליגנציה, ליצירתיות, להבנה ואולי לעצם המושג של יצירה.

ועכשיו הוא מתחיל גם להשתתף במלאכת הזיכרון עצמה.

לכן המטאפורה הרגילה של הזמן אולי פשוטה מדי. העבר מאחורינו, ההווה כאן, העתיד לפנינו — כאילו הדרך כבר סלולה ורק צריך להתקדם עליה.

אנחנו חיים במערכת משונה יותר. מה שהיה מגביל את מה שאנחנו מסוגלים לדמיין; מה שאנחנו מסוגלים לדמיין משנה את מה שאנחנו מוצאים במה שהיה; כוח קובע אילו מן האפשרויות יקבלו מעמד של היסטוריה; ודברים שעוד לא ידענו שאפשריים יכולים, כשהם מופיעים, לשנות אפילו את פירושן של עובדות ישנות.

בסוף הפגישה היא עדיין לא יודעת אם לעזוב.

אני גם לא יודע אם היה רעד בקול שלה.

יכול להיות שבעוד שנה היא תאמר על הערב הזה: “כבר אז ידעתי.” ויכול להיות שתאמר: “הייתי קרובה לעשות טעות איומה.”

אותה שעה, אותו חדר, אותה שיחת טלפון.

אבל עד שהעתיד יקרה, אנחנו עדיין לא יודעים איזה עבר היא תהיה.

מקורות

[1] Conway, M. A., & Pleydell-Pearce, C. W. (2000). The construction of autobiographical memories in the self-memory system. Psychological Review, 107(2), 261–288.

המודל המרכזי של Self-Memory System: זיכרונות אוטוביוגרפיים נבנים מתוך יחסי גומלין בין הידע על חיינו לבין המטרות הפעילות של ה־working self.

[2] Conway, M. A., Singer, J. A., & Tagini, A. (2004). The Self and Autobiographical Memory: Correspondence and Coherence. Social Cognition, 22(5), 491–529.

המאמר מנסח את המתח בין התאמת הזיכרון לזהות ולמטרות של האדם לבין הצורך לשמור קשר עם מה שאכן התרחש.

[3] כהן, ב' (2025). הארכיון המשפחתי: על דרידה, זיכרון ושיח נרטיבי. פסיכולוגיה עברית.

מאמר המתאר את המשפחה כ“ארכיון חי” ומעלה במפורש את שאלת הסמכות: מי מחזיק בזכות לספר מה קרה, מה נשמר ומה נדחק לשוליים.

[4] אחד העם — עבר ועתיד.

המאמר שבו אחד העם קושר בין זיכרון לרצון ובין עבר לעתיד, הן אצל היחיד והן אצל העם.

[5] Wang, Q., & Mert, N. (2025). Collective future thinking at a time of geopolitical tension. Trends in Cognitive Sciences, 29(5), 393–396.

על האופן שבו דמיון העתיד הקולקטיבי קשור לזהות לאומית, להערכת מצבה של החברה ולהתנהגות אזרחית ופוליטית.

[6] המכון למדיניות העם היהודי, מדד החברה הישראלית, נובמבר 2025.

בסקר העדיפו 42% את “מלחמת שבעה באוקטובר”, לעומת 16% שבחרו בשם הרשמי “מלחמת התקומה”; נמצאו גם הבדלים משמעותיים לפי הזדהות פוליטית.

[7] הכנסת — חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה ביום כ"ב בתשרי (שמחת תורה) – 7 באוקטובר, התשפ"ו–2026.

החוק מעגן מנגנונים ממלכתיים של זיכרון, תיעוד והנצחה, ובהם רשות זיכרון, אתר הנצחה, מוזיאון וארכיון.

[8] Gignac, G. E., & Szodorai, E. T. (2024). Defining intelligence: Bridging the gap between human and artificial perspectives. Intelligence, 104, 101832.

המאמר מבחין בין artificial achievement/expertise לבין artificial intelligence ומזהיר מפני הסקת אינטליגנציה ישירות מביצוע מוצלח במשימה.

[9] OECD (2025). Introducing the OECD AI Capability Indicators — Creativity Scale.

מסגרת המשווה יכולות AI ליכולות אנושיות. במדד היצירתיות, רמות גבוהות יותר כוללות לא רק ערך, חדשנות והפתעה אלא גם שאלות של כוונה, הערכה עצמית והסתגלות.

[10] Da Pelo, M. (2025). Artificial creativity: can there be creativity without cognition? AI & Society.

דיון בפרדוקס של מערכות המסוגלות ליצור תוצרים העומדים בקריטריונים מקובלים של יצירתיות למרות הטענה שאין להן כוונה, קוגניציה או חוויה סובייקטיבית מן הסוג האנושי.

[11] Hoskins, A. (2026). AI & collective memory. Current Opinion in Psychology, 67, 102156.

סקירה על האופן שבו AI גנרטיבי וסוכני AI משנים את הייצוג, הגישה, החשיפה, ההסתרה והארגון של העבר הקולקטיבי.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).