אמנות ככלי טיפולי של אמנים בעצמם

  הגן המפורסם בג'יברני, שקלוד מונה תכנן וביים כמו סרט אפי גדול, ושאותו צייר ללא הרף במשך שלושים השנים האחרונות לחייו, היה המוזה ואהבתו האחרונה של האמן. ההתמסרות הזו מדהימה יותר, כשאנחנו לוקחים בחשבון שבמשך רוב העשור האחרון שלו, מונה בקושי הצליח לראות. הוא צייר הכל - את הפריחה והסוכות, את הערבות הבוכיות ואת חבצלות המים, את העונות המתחלפות - מהזיכרון. כבר דיברנו על "אמנות כערובה לשפיות"  דרך עבודה של לואיז בורז'ואה-וכבר תארנו דרך ציורו של מונק -הצעקה את הקרבה בין שיגעון ואמנות. במאמר זה ננסה להציג כ-פסיכולוגים תל אביב בסדנה לתהליכים יצירתיים עוד תיאור של הדרך שבה משבר או אובדן יכול להעיר כישורי התמודדות רדומים ולפתח דרך יצירתית חדשה. 

מונה עם ראייתו השלמה, דחף את האימפרסיוניזם לקצוות ההפשטה; צורה מרומזת ורופפת לא הייתה חדשה עבורו. מה שהשתנה כאשר הקטרקט טשטש את ראייתו, היתה השלווה האופיינית של הקנבסים שלו. לוח הצבעים שלו התעצם ועבודת המכחול שלו, שפעם נחשבה עדינה הפכה לתוקפנית. מונה צייר כעת את הגן השליו שלו דרך עדשת התסכול והזעם שלו.

מה מאפשר לאמן להגיב לנסיגה מוחצת ביכולתו  כמו עיוורון, או חרשות אצל בטהובן  ביצירתיות מחודשת? שני אמנים  בני זמננו - הצייר הניו יורקי צ'אק קלוז, והאמנית ג'יני רופנר, פסלת זכוכית שזכתה להערכה בינלאומית -מציגים בראיונות  כמה מהתשובות שלהם. שניהם שרדו טראומות פיזיות הרסניות באמצע הקריירה ופיתחו דרכים להפוך את גופם הפגום לכלי יצירתי.

קלוז -עבודה מוקדמת. ציור דיוקן עצמי-היפר ריאליסטי. פסיכולוג ברחובות על יצירתיות כהתגברות על נכות.

"קלות, אני חושב, היא האויב הגדול של האמנויות", אומר קלוז בראיון לאטלנטיק . "חשוב לשמור על תסכול, דרגת קושי... לדחוף את עצמך לעשות משהו שלא עשית קודם". קלוז שנפטר ב2021, הפך לצייר ידוע בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה העשרים , תוך כשעשה שימוש בכושר ההמצאה הטכני שלו כדי ליצור סוג מהפכני של דיוקנאות -ענק, מדויק, מפורט כמו תמונות צילום.  קלוז עבד בצורה שיטתית. הוא השתמש ברשתות כדי להעתיק, בנה צבע בשכבות, ויצר משטחים מתנודדים על ידי אלפי סימנים בודדים. הדימויים התמוססו בהדרגה לאורך הקריירה שלו -מהדיוק של זיפים על הסנטר של פיל, דיוקן משנת 1969 של המלחין פיליפ גלאס, לתעתועים של כרומטיות פסיכודלית כמו בציור השמן -לוקאס השני מ-1987. כאן, קלוז צייר את פניו של חברו לוקאס סמאראס כאילו הבד הוא בריכה שפניה נשברות בהטלת אבן. פניו של סמאראס מתפשטים באדוות של צבע קרוש מנקודה מרכזית אחת.

כאמן, קלוז אהב לדחוף את עצמו לפינה ואז למצוא מוצא. "תמיד הייתי סוג של  פותר בעיות", אמר. "למעשה, תמיד הייתי יותר  יוצר בעיות יותר מאשר פותר אותן- שאל את עצמך שאלה מעניינת וסביר יותר שתהיה לך תשובה מעניינת." עם זאת, לפעמים האתגר הוא חיצוני. "פעם בכמה זמן", אמר קלוז, "מגיע אירוע או אירוע משמעותי שמשנה איכשהו את הדרך שבה אתה חושב או נראה."

קלוז -עבודה מאוחרת, ציור הפנים האנושיות הופך לפיקסלים, פסיכולוג בתל אביב על האמן כאדם שבור.

עבור קלוז האירוע ההוא התרחש בדצמבר, 1988, כאשר קריש דם חסם עורק בצווארו והותיר אותו משותק מתחת לכתפיים. הוא היה בן ארבעים ושמונה וכבר צבר את ההכרה שרוב הציירים רק חולמים עליה. לאחר תקופה ממושכת של שיקום, חזר קלוז לצייר. הוא לא היה צריך  להמציא לעצמו בעיות צורניות: היו לו בעיות מהותיות יותר -איך להניח צבע על קנבס.  בהדרגה הוא החזיר לעצמו מספיק שליטה בידיים כדי לתקוע מברשת באגרופו ולהזיז אותה עם שרירי זרועו העליונה. הוא שכר עוזרים כדי לבנות פיגומים ומכונות בסטודיו שלו כדי שיוכל לנוע על פני הקנבסים גדולים כשהוא יושב על כיסא גלגלים.

בשנת 1991 הציגה גלריית פייס תערוכה של יצירתו החדשה של קלוז. חברו, המחזאי ג'ון גואר, ראה את ההצגה וכתב: "העבודות החדשות עצרו את נשימתי. הנוף עדיין הוא הפנים האנושיות שבוהות בך, אבל כל האובייקטיביות המרשימה נעלמה. אני זוכר שהסתובבתי בגלריה וניסיתי לשאוף  כולם פנימה לתוכי. הסתכל על הדיוקן של אפריל. איך קלוז מצא את הגן המסנוור של מונה בג'יברני בפניה של אפריל?"

ציור דיוקן של אפריל-צ'אק קלוז. טיפול פסיכולוגי דרך מאבק אמנותי.

ההשוואה ראויה, כי קלוז מוצא את הפנים האנושיות מרתקות עד אין קץ כמו שמונה מצא את הגן שלו: זה היה הנושא היחיד שלו לאורך כל הקריירה שלו. קלוז אמר שההתפתחות של עבודתו לא השתנתה בגלל השיתוק : הוא בעצם המשיך מהמקום שבו הפסיק, ועבד מול  השליטה המוטורית העדינה הפגועה שלו כאילו הייתה עוד בעיה פורמלית שיש לפתור. לוח הצבעים שלו חי יותר כעת, והוא מודה שהמעורבות הרגשית שלו בעבודה גדולה יותר. הציור, הוא אומר, הוא חגיגה. אבל הוא מסרב בתוקף לקחת קרדיט על אומץ לב או עקשנות יוצאת דופן, ובמקום זאת קושר את היצירתיות המתמשכת שלו לאופטימיות המולדת שלו ומזל טוב. "היכולת שלי להיות מסוגל לחזור לעבודה, שאנשים חושבים שזה עניין כל כך גדול, היא גם תוצר של להיות אמן מאוד מצליח והעובדה שהרווחתי הרבה כסף. אם לא הייתה לי תמיכה מהגלריה שלי והחברים שלי, אם לא יכולתי להמשיך ולהרוויח, לא הייתי יכול להרשות לעצמי לבנות סטודיו נגיש לכיסאות גלגלים וכל מה שאני צריך. מישהו אחר עם אותו רצון לחזור לעבודה לא היה יכול היה מסוגל לעשות זאת."

צאק קלוז -ציור דיוקן מאוחר. פסיכולוג בראשון לציון על יצירת האמנות כמאבק להשגת שליטה בעולם.

.ג'יני רופנר  טוענת "שחוסר  כסף הוא אנלוגי לנכות, ואפילו עבור האדם כשיר זה באמת דורש יצירתיות על מנת לעשות מה שאתה רוצה כשאין לך הרבה כסף." בעיני רופנר, להמציא ולמצוא  כסף הוא רק עוד אתגר שרוב האמנים מתמודדים איתו כל הזמן. אבל היא חושבת שקלוז צודק  לגבי חשיבות  ההצלחה הקודמת והשם האמנותי שקלוז יצר לעצמו-קודם לארוע. בלי זה, "זה לא משנה כמה כסף יש לו", היא אמרה לי. "אף אחד לא היה לוקח אותו ברצינות. הוא היה נזרק לתוך ההגדרה  הזו של 'אמן נכה'".

גם לרופנר היה מזל מהבחינה הזו. עולם האמנות כבר הכיר בה  כשבשנת 1991, בגיל שלושים ותשע, תאונת דרכים הותירה אותה בתרדמת למשך שישה שבועות.  מוחה סבל מטראומה קשה. כשהיא סוף סוף יצאה מהתרדמת הארוכה, רופנר איבדה הרבה מיכולת השימוש בצד שמאל שלה (היא שמאלית), הדיבור שלה הפך  איטי וקשה, הראייה שלה היתה כפולה ורוטטת ללא הרף  אבל הייתה לה בעיה נוספת שמונה וקלוז לא התמודדו איתה . מעבר לתוצאות הפיזיות של ההתרסקות: -- רופנר לא ידעה מי היא.

ג'יני רופנר-פיסול בזכוכית-לימודי פיסול כאמצעי לשיחזור הנפש

הזיכרון שלה נמחק. לא היה לה שמץ של מושג באמנות, וכל תפיסותיה האסתטיות נעלמו. כשנשאלה , איך היא הייתה מסוגלת ללמוד מחדש את עצמה ואת יצירות האמנות שלה, היא צחקקה. "למרבה המזל", היא ענתה, "היה לי ספר..." במהלך ההחלמה היא ישבה ולמדה תמונות של עבודתה. היא הרגישה  לדבריה, שזה היה כמו לפגוש חברים ותיקים שנעדרו הרבה מאוד זמן.

לפני התאונה שלה, רופנר עסקה ביופי בצורה סקסית, דקורטיבית ושופעת , ולעתים קרובות שילבה אייקונים קלאסיים של נשיות ביצירות זכוכית המנורות שלה, בעבודתיה שלאחר הטראומה רופנר מעמידה ניגודים: שילוב חומרים כמו פלדה וזכוכית כסמלים של חוזק ושבריריות. לעתים קרובות היא עובדת בגדול, יוצרת מיצבים קרנבלסקיים -- למשל, The Beauty of Perception/The Perception of Beauty . היופי מתעתע יותר כעת מתמיד.

ג'יני רופנר-פיסול בזכוכית, אפוקסי ופגמנטים. פיסול שקוף במסגרת סדנת אפוקסי.

עבור רופנר, המשבר היה ההזדמנות לחזור ולבדוק מחדש את הבחירות האסתטיות שלה - בעצם כדי ליצור את עצמה מחדש כאמנית. דומה שרבות מההחלטות האמנותיות שלה נשארו עיקביות -- היא עדיין אוהבת את הרבגוניות של זכוכית  ומחומרים שקופים כמדיום, היא אוהבת אקסטרווגנטיות של צבע ושל צורה, היא לא יכולה לעמוד בפני משחקי מילים ומשחקי מחשבה -- אבל היא הוסיפה נחש לגן  שלה . כעת היא משרטטת מתח בין יופי לסכנה; היא חושבת דרך הסתירות והפרדוקסים . כאמנית זכוכית רופנר כבר הייתה רגילה לעבוד עם עוזרים, כך שהאילוץ  להסתמך עליהם לא היה שינוי דרמטי עבורה כמו עבור קלוז. כעת במקום לשרטט את העיצובים שלה, היא בדרך כלל מתארת את הרעיונות שלה בעל פה לעוזריה, ואז מפקחת על ההרכבה וההתקנה. היא התחילה לצייר שוב, מאמנת את זרועה הימנית , מתכנתת מחדש את הדחפים של המוח. "זה נראה די מוזר לומר שאני מרגישה ברת מזל שקיבלתי את ההזדמנות הלימודית הזו",-היא אומרת. 

ג'יני רופנר-פיסול שקוף,עבודה מאוחרת , טיפול נפשי עצמי דרך עשיית אמנות