לימוד אמנות-על היחסים בין הקשבה להוראה
"אנחנו לא רואים את הדברים כמו שהם, אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו" -אניס אין.
"אנחנו לא רוצים רק שיקשיבו לנו, אנחנו רוצים להשתנות כתוצאה מכך"-אדם פיליפס
attention מתורגם לתְּשׂוּמַת לֵב, טִפּוּל, דְּאָגָה, הִתְחַשְּׁבוּת; קֶשֶׁב. 'צומי', אבל שדה המשמעות הלשוני כולל גם נושאים כמו סקרנות, הבחנה, זיהוי, ריכוז, מודעות, בדיקה ותפיסה. וכמובן איך אפשר לדבר על קשב בלי הפרעת קשב.
אני חושב על לימוד אמנות (לימוד כהוראה של אמנות וגם לימוד כלמידה של אמנות) כהקשבה. קשב פנימה, וקשב החוצה למישהו או משהו. אני חושב שעשיית אמנות עוסקת בחיפוש מתמיד אחר דרך שונה של הקשבה ותפיסה. (גרעין המדע הוא הקשב, כמו גם ליבת הפסיכותרפיה).
חשוב להבחין שכשאנחנו מדברים על קשב, אנחנו מדברים על מושגים רבים שהם לא פעם סותרים ופרדוקסליים. האם קשב הוא מצב של ערנות ופתיחות החוצה, או שקשב כרוך תמיד בבחירה ואבחנה בן גירוים, האם כדי להקשיב אני צריך להחליט למה-אני לא מקשיב? ואם כך- איך אני מחליט? ומתי?. האם הקשבה היא תהליך של קליטה בלבד, או שלא ניתן להקשיב באמת בלי מערכת של ציפיות, מושגים וסכמות( מילים, שפה). מה שבולט למשל כשלומדים רישום. ואם כך -הקשבה היא מושג נלמד, לא רק נלמד אלא נתון באופן מתמיד להשפעות ומניפולציות , הן פסיכולוגיות ואישיות ( כשאת בהריון-העולם מוצף פתאום בנשים בהריון, בתינוקות ובחרדות). והן חברתיות ותרבותיות(" גידול וחינוך ילדים בכל תרבות או מעמד, מגייס ומכניס אותם למשטר של הקשבה; אומר להם במילים ברורות למה שווה להקשיב ואיך זה משתלם, כמו גם איזו תשומת לב הם אמורים לרצות, ואיך הם צריכים להשיג אותה...כל סוגי הדת, מוסר, אמנות, פוליטיקה ותרפיה-מארגנים ומקדמים סוג מסוים של קשב. ובדרכים שונות אומרים לנו; לאן להסתכל ולמי להקשיב, מה בעצמנו ראוי להערכה, ועל פי אלו ערכים אנו נשפטים, במה בעצמנו עלינו להתעניין, ובמה עלינו לא להתעניין."-אדם פיליפס-'קשב'). וגם איך אנחנו מקשיבים רגשית? האם אנו יכולים להקשיב לאדם אחר באמת? לארח אותו בתוכנו? האם יש דרך להקשיב שהיא לא דרך הדהוד של עצמנו?
יש מתח מתמיד עבורי כמורה לאמנות בן שתי עמדות סותרות-בן ללמד ובן להקשיב, בן סוג של פסיביות דרוכה, מצפה- לבן אקטיביות של הוראה, של לימוד דרכי ביטוי-וטכניקות. הקשבה היא אולי הפסיביות האקטיבית ביותר שאני מכיר, להקשיב זו עבודה הדורשת משאבים רבים ומשאבי הקשב שלנו מוגבלים, לכן אנו נוטים לשמוע ולא להקשיב, להשתמש באוטומט. כשמבינים כמה מורכב תהליך ההקשבה, אין ברירה אלא להתייחס אליו כתהליך יצירתי של יצירת משמעויות, תהליך של מסע משותף.
אני לא יכול להפריד הקשבה מדיאלוג, ממשחק המסירות שמבהיר ומחדד, מהחיפוש יחד ומהיצירה יחד של מערכת עיכול משותפת, של שפה משותפת. למה אני מקשיב כשאני מקשיב? דרך מה אני מקשיב? כמה אני נותן לתלמיד ללמד אותי? נדמה לי שכמו בכל נושא כשאתה הופך את התהליך משקוף לנראה, יש אפשרויות לעצור את האוטומטיות שלו ולנסות צורות הקשבה אחרות.
הקשבה היא תהליך למידה מתמיד של המקשיב למה זה להיות מי שאינו, דרך מי שהוא. הבנה של האחר דרך ארגון וסיור פנימי בעצמך , ולפעמים תוך הטלת ספק בעצמך. זהו תהליך פרדוקסלי -של צלילה פנימה כדי להבין את החוץ, או להפך תהליך של קריעת חלון כדי להתבונן בחדר, לתוך עצמך וחיפוש אחר חוויה פנימית ואישית מאוד שתאפשר התחברות אל האחר. במובן העמוק של הנושא-כדי להקשיב עליך להיות מוכן להשתנות.
ללמד נכון מחייב סוג של מתח אקטיבי -אקטיביות קשובה : קשובה לקצב, לרגישויות, להיסטוריה האישית, למזג וליכולת של התלמיד לעבד ולהפנים את החומר הניתן. קשובה למקום הרגשי של האחר ברגע נתון, קשובה גם למצב הרגשי שלי ולמה שאוכל לתת עכשיו , למפגש האפשרי בינינו, אם ככה כדי ללמד צריך כנות.
הוראת אמנות , לימוד פיסול, לימוד ציור- שונה מכל הוראה אחרת כיוון שמטרה שלה היא ביטוי רגשי של עולם פנימי.
קל להחטיא את מה שאמור להיות דיאלוג ולאנוס דרכי ביטוי, ותכנים שמזייפים עבור התלמיד. קל להרוס. הלוואי ויכולתי להימנע מזה בכלל, אני חושב שזה בלתי אפשרי. אפשר רק שוב ושוב לנסות לתקן.
"לא כל תקשורת היא עדות ליחסים אמיתיים. האבחנה הזו היא מהותית להכרה בכוח הכפול של המדיום לבנות ולהרוס את תחושת ההוויה האותנטית. לדוגמה, הליך רכישת השפה עלול להפוך לתהליך של דיכוי מוחלט של ההבעה הסובייקטיבית הטהורה. משמעותה העמוקה של ההצהרה היא בעובדה שיש מציאות נפשית, שהיא מחוץ למדיום"-ד, ויניקוט.
"הניתוח הצליח אבל החולה מת" כל כך קל להרוג את החולה תוך קריסה לאחד הקטבים של המתח הזה, אם אהיה רק אוזן, אם אתן לתלמיד רק לבטא את עצמו , זו לא תהיה שיחה , אלא מונולוג שבו אני רק קהל (נכון קהל זה דבר חשוב אבל -כמו במופע סטנד-אפ ההופעה עלולה להתדרדר מהר מאוד להתפרעות נרקיסיסטית),ואם אתמקד רק בתוצאה כפי שעושים בתי הספר לאמנות-יש סיכוי גדול שנחמיץ את המשמעות הרגשית של יצירתיות, את הפנים שקודם לחוץ. "חיי ממש כולם-מפגש".
"הרוח מופיעה אל האדם כאשר הוא עונה ל"אתה" שלו. האדם מדבר בלשונות רבות – לשונות של שפה, של אומנות, של מעשה – אבל הרוח אחת היא כאשר האדם עונה ל"אתה" שמציץ מבין החרכים וקורא לו מן המסתור"-מרטין בובר.
בסופו של דבר מה שמאפשר למידה- מה שמאפשר שינוי, זה המפגש שבן שני אנשים, וסוג של ברית שהם כורתים בניהם.
ברית זו מאפשרת אמון ,הנחוץ להעברת ידע במובן העמוק.
ההבדל המהותי בן הוראת אמנות, הוראת ציור, ולימוד פיסול, לבן הוראה מסוג אחר היא שציור ופיסול הן שפות טבעיות, הן אופני ביטוי שהיו כאן לפני, הן אופני ביטוי טבעיים של העולם הפנימי של הילד, והן יצירתיות מטבען, הפחד להרוס צריך להנחות מורה לאמנות לא פחות מהרצון לבנות. ועם זה חדוות ההרס היא משהו שחשוב ללמד ,היא חלק מהותי מעבודת האמנות, היא חלק מהותי מהשחרור (לכן בעיני מחלקות האמנות של מוסדות ההשכלה הגבוהה אינן מקומות ללימוד אמנות, הם עושים משהו אחר שם, משהו שקשור במיון, ודירוג, בשיפוט ערך, בראיה החברתית של יצירות אמנות, בכלכלה של האמנות. נכון ולא נכון, טוב או לא טוב ,יפה או לא יפה, אלו מושגים חשובים אבל חיצוניים , הם קשורים לביקורת האמנות -לא לאמנות, והם תמיד תלויים בהקשר תרבותי וחברתי נלמד וזמני (ולעתים הם מגוחכים, ולא יכולים להישפט בזמנם שלהם.) כשמלמדים ילדים אמנות העולם הפנימי נמצא בהשג יד , דרקונים ונסיכות, פיות מפלצות, ככל שמתבגרים העולם הפנימי פחות נגיש.