סדנת חשיבה יצירתית: חסם הריאליזם

 חשיבה "מציאותית" כמחסום

 אחד המחסומים העומדים בפני חשיבה יצירתית היא מה שקרוי לכאורה ראליזם , או חשיבה מציאותית. קורסים וסדנאות לחשיבה יצירתית מנסים לסייג ולהגדיר את עצמם כמעשיים או מציאותיים, כלומר לספר לך שיש בהם תועלת או במילים ברורות-אפשר לשלם עם זה במכולת. אני מכיר את המבוכה מול אנשים ורעיונות הנראים לא עקביים או מנותקים מהאדמה, אבל מרגיש לא פחות תסכול מול חוסר היכולת לחלום, הנשענת על רציונליות מעשית לכאורה. תחושת הבלבול מול מהי המציאות? וכמה ניתן למתוח אותה?, מה מוצק מה ומה נוזלי?, כמה אנחנו מקובעים באמיתות שלנו?, וכמה אנחנו נשענים על הניסיון שלנו?-הן שאלות על שדה המשחק בו פועלת היצירתיות. ההרגשה היא שאנחנו גם מציאותיים מידי וגם לא מספיק מציאותיים בו בזמן.

שאלת המציאות היא אחת השאלות שהעסיקו את המדע, הדת, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והאמנות מראשיתם. אנסח זו אולי בדרך פשוטה יותר- שאלת המציאות הטרידה את האדם מאז שהפך אדם, כלומר פיתח תודעה. אחת התמונות הגרעיניות העמוקות המלוות את התרבות המערבית, הדמיון והחשיבה הרציונלית וזו שאינה רציונלית -היא משל המערה של אפלטון 

אפלטון מתאר את האנושות כקבוצת אסירים הכלואה במערה כך שאינם יכולים להזיז את ראשם. המציאות עבורם היא הצללים המוטלים על קירות המערה, וההדים המוחזרים מהקירות. כשאחד האסירים מצליח לברוח מהמערה ועיניו מסתגלות בתהליך מכאיב ואיטי אל האור, הוא  מחליט לחזור אל חבריו הכלואים במערה, לספר להם על המציאות הצבעונית והתלת ממדית בחוץ ולשחרר אותם. הם לא רק מבטלים את דבריו אלא מחליטים לרצוח אותו כיוון שהוא מסוכן,  כדי לא להתעוור מהאור.

כחול- ציור של מרק רותקו

 חלום או פרדוקס הפרפר של ג'ואנג דזה .  מתאר את אותה תפיסה של הטלת ספק בהכרה ובתפיסת המציאות שלנו בתרבות אחרת -באחד מכתבי היסוד של הטאואיזם -" פעם ג'ואנג דזה חלם שהוא פרפר, פרפר שעף ומרפרף בקלילות, שמח בעצמו ועושה כרצונו, הוא לא ידע שהוא  ג'ואנג דזה. לפתע התעורר והנה הוא מוצק וללא ספק  ג'ואנג דזה. אבל הוא לא ידע אם הוא  ג'ואנג דזה החולם שהוא פרפר, או פרפר החולם שהוא ג'ואנג דזה. בן  ג'ואנג דזה והפרפר חייבת להיות איזו הבחנה! זו נקראת -שינוי הצורה של הכל." (ווטסון 18)

העידן שלנו קרוי לעיתים עידן ה'פוסט אמת' ככינוי גנאי, אבל במובנים רבים הוא עידן ה'פוסט מציאות'. מציאות וירטואלית, מציאות לא מציאותית.  כפי שהראה אירווינג גופמן ("הצגת העצמי בחיי היום יום" 1989) הגדרת המציאות היא חברתית לא רק במובן של הדרך בה אנו תופסים הסכמים ומוסדות חברתיים, אלא ברמה הגופנית ממש, ברמת חושים ופיענוח המידע החושי. מה אנו רואים ומה לא נראה, ואיזה מטען רגשי ניתן לקלט. באופן מתמיד אנו עורכים משא ומתן באינטראקציות שלנו על הגדרת המציאות. במציאות כזו הנשלטת על ידי רשתות חברתיות, איננו יודעים להבחין כבר מה מציאותי ומה לא. אמיתות שנראו כחקוקות באבן קורסות. ילדים בני 8 מעלים סרטון לטוק טוק וגורפים מיליונים, הכלכלה הלא מציאותית מגלגלת כסף רב יותר מהתעשייה הקשה, תאוריות קונספירציה הופכות לתופעות כלכליות ופוליטיות ומתפשטות בזמן קצר. אנשים שלא היית קונה מהם מכונית, הופכים לנשיאי המעצמה הגדולה בתבל. לא פלא שאנחנו מבולבלים. אנו מצד אחד נסוגים אל תוך עצמנו מתוך תחושת חוסר הבנה של המציאות ומצד שני מתחילים להאמין שהכל אפשרי. כולל לא למות. אני נתקל באמירה: "אני יודע שאני יכול לעשות הכל", מפי אנשים שלא עשו כמעט ולא עושים. ישיבה על גדת אגם העשייה והמציאות מבלי לנסות ולהתמודד עם התסכול והקשיים של המציאות ולבחון את היכולות באופן מעשי -נפוצה. קל לחלום כשהכל לא מציאותי או מציאותי במידה שווה. מאידך הפריצות הגדולות, השינויים הגדולים, נעשים לא פעם על ידי אנשים צעירים שלא יודעים שדברים מסוימים -בלתי אפשריים, שניסיונם אינו מגביל אותם.

גם המדע שואל באופן מתמיד את השאלה מהי המציאות? ואולי יותר מכל תחום אחר עוסקת בכך הפיזיקה. כל מי שמנסה להבין את הפיזיקה המודרנית חש במגבלת הדמיון שלו כשמדובר על התאוריות העכשוויות, עולם בעל חמישה ושישה ממדים, הסתירות בן תאוריית הקוונטים לתאוריית היחסות, הקושי עם סיבתיות וכדומה. לעיתים נדמה שכדי לעסוק בפיזיקה מודרנית צריך לקבל את מגבלות הדמיון האנושי בנוגע למציאות, ולעסוק בנוסחאות מתמטיות.

טענה מרחיקת לכת יותר ורדיקלית יותר, טוען דונלד הופמן בסרטון שלמטה, הוא שואל האם האבולוציה (שהיא הישרדות המותאם) רואה יתרון בקליטת המציאות בצורה נכונה, האם זו תכונה אבולוציונית  דומיננטית. כלומר האם נוצרה סלקציה טבעית של מינים או יחידים התופסים באופן מציאותי את העולם. (וכולנו מכירים דוגמאות של יחידים או קבוצות המצליחים בזכות תפיסת מציאות מעוותת). דרך אנלוגיה למשחק מחשב הוא טוען שאין שום צורך לשחקן להבין את המציאות המכנית החשמלית של משחק המחשב כדי לזכות בתגמולים (לנצח במשחק). אין התאמה בן ראיית המציאות לפעולה יעילה במציאות, לפיכך אין סיבה להניח שהגנים של אלו הרואים את המציאות בצורה מדויקת יזכו לעדיפות על אלו שלא וכך תתקבע התכונה כתכונה הישרדותית. הופמן מנסח תאוריה על יתרון "ממשק התפיסה המותאם" לעומת תאוריה על "תפיסה מציאותית מותאמת". (כמו להגיד שיכול להיות יתרון למי שרואה למשל את החיים כמרוץ או כמלחמה, על תפיסה רב גונית ומלאת סתירות של החיים. כל מה שהתאוריה האבולוציונית למעשה אומרת הוא שעליך לנצח, או להשיג את חברך, אין לזה קשר עם המציאות אלא עם חוקי המשחק.) "עקרון ההכבדה" שנוסח על ידי החוקר הישראלי אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל אביב מדגים ורציה לעיקרון זה, דרך קרני האיילים וזנב הטווס. טווסים ואיילים פתחו במהלך האבולוציה איברים מוגזמים לחלוטין, שלא רק שאין בהם תועלת הישרדותית אלא שהם למעשה נטל וסכנה לבעל החיים.  קרני האיילים יכולים להגיע לגודל ומשקל עצום, לסבך אותם בסבך, ולמנוע מהם הימלטות מטורפים, כך גם זנב הטווס. תפקודם העיקרי הוא בטקסי החיזור אחר נקבות. מדוע שנקבה תעדיף זכר הלוקח הלוואות לצורך קניית ג'יפ גדול על פני זכר המראה הגיון כללי מציאותי?, מדוע הטווסית תעדיף זכר עם זנב גדול? באיזו דרך שני אלו הם איתות למטען גנטי טוב?. עיקרון ההכבדה מנוסח כך: "כדי שמסר יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו של פרט מסוים, והסימן מתבטא בצורות שונות של הכבדה, שהיא בלתי כדאית לרמאי, כלומר למי שאינו בריא או כשיר.
כדי שהסימן יהיה אמין ויקשה על פרט אחר לזייפו, האות צריך להיות יקר מבחינה אבולוציונית ולהקשות על יכולת ההישרדות של הפרט. כך, אם פרט מזייף אות שעלותו גבוהה - כלומר, מפגין תכונה שלמעשה אין לו, ושאינו יכול לעמוד בעלותה, מכיוון שכשירותו המעשית נמוכה - הדבר יעלה לו ביוקר, לעיתים עד כדי כישלון בהשגת מזון, בפוריות או בהתחמקות מטורפים." במילים פשוטות הטווס אומר לנקבה- אם שרדתי עם זנב כזה, זה אומר שאני חזק באמת. זו לא חולצה שקניתי בחמישה שקלים בשוק, זה הדבר האמתי, בואי למיטה. (הנה הלך לאיבוד המיתוס שכל כך רציתי שיהיה נכון, על כך שגברים עם מכונית גדולה -הם בעלי איבר קטן).

דיויד שרינגלי-פיסול

 הפוסט מודרניזם ובעיקר הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר, הציגו את מושג הסִימוּלָאקְרָה כדי לתאר את ייצוגי המציאות שלנו שאיבדו קשר או מקיימים קשר מעוות ובדרך כלל חיצוני עם המציאות שנועדו לייצג. אנחנו מדגמנים חיים כתחליף ודימוי לחיים ואושר- דרך צילומי אינסטגרם שלנו מחייכים במסעדות. אנחנו אוכלים עוגיות שהושקע מאמץ רב יותר בנראות המזמינה שלהם מאשר בטעם.  כולנו הפכנו לאנשי יחסי הציבור של העשייה שלנו יותר מאשר לעסוק בעשייה עצמה. אנחנו לא יודעים כבר להבחין בן התחושה לאיך שהיא מצטלמת, הצלחה נמדדת בכמה רואים אותך, ונראות מתורגמת להצלחה. מתברר לנו שאם אנו מחייכים, אנחנו מאושרים, ולא להפך. מה זה לעזאזל מציאות?

מלכודות אור-עבודה בסדנה לפיסול