הפסיכולוגיה של התשוקה 

מתן צורה לחומר- פיסול-הוא פעולה של הידיים (או לפעמים של הראש). מימוש של רצון -של רציה, והפיכתה לאובייקט בעולם. במסורת היהודית האדם נוצר מחומר, כויר. במסורת האסקימוסית -הוא נוצר משלג וקרח. בעולם דמיוני בו שולטות הדבורים- החומר דרכו מתעצבים החיים הוא שעווה או דונג. על פי הוודה ההינדו (האלף השני לפני הספירה), היקום התחיל, לא באור או במילה  כמו במסורת היהודית-נוצרית, אלא בתשוקה, בזרע האל-המזדווג.

אוגסט רודן

 בשנת 1907 ברנרד שו היה אחד מהעשירים והמפורסמים הרבים שישבו כמודל לפסל דיוקן של אוגוסט רודן בן ה-67. שו אף כתב בצניעות חשודה כי מתישהו הוא מצפה שייזכר רק כ"נושא לפרוטומה של רודן: אהיה לא ידוע בכל דרך אחרת". ארבע שנים לאחר מכן ביקשה מועצת הכפר של רודן, מיודון, תרומה לארגון צדקה מקומי. "אתם רוצים אחד מהפסלים שלי או כסף?" הוא שאל את חברי מועצת העיר. "אנחנו מעדיפים כסף, מסייה רודן."

התהילה, שהגיעה באיחור לרודן, כבר נעלמה.

ארבעים שנה קודם היה רודן עוזר  פסל בשכר גרוע בבית חרושת לפורצלן בבעלות המדינה, מעצב קצר ראייה, מזוקן וחסון של כלי קרמיקה מסחריים שעבד באפוד סרוג ישן, מכנסיים כחולים חסרי צורה ונעליים ענקיות ובלויות. בעבודתו (כפי שכתב על פסל אחר) הוא "ביצע את הפשע הבלתי נסלח אז, של הקניית חיים לאבן באמצעות תאוות הבשר; הוא פיסל בגמישות ותשוקה; האחרים פיסלו ביד מתה ונקמו בעצמם בכך שהאשימו אותו במעשה מגונה".

רודן היה מצבור של פרדוקסים, וכפי שאני חושד הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת. הוא נכשל כל חייו בסיום עבודות גדולות, ובכל זאת חיפש בעל כורחו הזמנות חדשות. גאון לא נעים, נרקיסיסט.  הוא לא נתן לשום דבר, ביום תהילתו, להפריע לסיפוק העצמי וההאדרה העצמית שלו; 

אבל בגלל אופי התחרות באותה תקופה  על ביצוע  פסלים מונומנטליים, אף אמן גדול אחר לא היה נתון יותר למגבלות הבלתי-אמנותיות המחניקות של ועדות אזרחיות. אדם חסר אידיאלים, קורבני, שחיזר אחר פטרונים ופוליטיקאים.  ועם זאת התשוקה שלו לפיסול קדמה לכל תשוקה אחרת.

במהלך השנים הרזות, בהן חי עם תסכול ואכזבה, הוא תואר לעתים קרובות כפסל זבל שיוצר גרוטאות. וכאשר, בשנת 1909, בשנתו ה-70, הוא התמיד ביצירת דמויות מקוטעות ומעורפלות - "גדמי פסלים שנשלפו מדלי החימר שלו", כינה אותם מבקר - הם נראו לצופים ולמבקרים לא כאמנות המקדימה את זמנה  אלא "כיצירה של אמן שרוף שחוזר על עצמו לעתים קרובות מדי".

בעשורי ההצלחה הקודמים, רודן יצר מוניטין קולוסאלי . הוא היה אמת המידה שמולה נמדדו אמנים אחרים; יריביו היחידים היו יוונים בני  אלפי שנים ואיטלקים מתים זה מאות שנים. כמוהם העדיף לפסל עירום,(ראו פסלים של נשים: תולדות הניכור)  גם כאשר התכוון להלביש אותם בבגדי חימר בשלב מאוחר יותר. "אחר כך", הסביר, "אני צריך רק לזרוק בד על {הדמות} והכל רוטט בנקודות שבהן הוא נוגע בגוף." זה היה הסוד, לטענתו, של האנרגיה בפסלים שלו, אבל המבקרים ראו סוג של אוננות מינית בגישה  שלו, איכות אובססיבית מינית בפסלים הפיגורטיבים. אלה שעבדו איתו, כותב פרדריק גרונפלד בביוגרפיה של על רודן, "הסכימו שחלק גדול מהתשוקה המינית שלו הפכה לפיסול בחימר", וחברים דיברו בהתנצלות "על הצורך הבלתי נשלט שלו לממש ולגעת בידיים, את התשוקה שלו למגע ולליטוף".

במהלך עבודתו - ("בואו נעבוד, נעבוד; השאר זה כלום", היה רודן אומר) - הוא היה מעביר את אצבעותיו על אינספור גופן של נשים ששימשו כמודל לעיתים בהסכמתן ולעיתים לא. "אישה עירומה, איזה מראה מפואר!" הוא נהג לקרוא בקול רם.  והנשים ששירתו אותו וגם ישבו עבורו כמודל סיפקו  את החיות והמשמעות של חייו ואמנותו אבל גם ביטאו את ההרס והסדיזם שלו . גוון ג'ון הייתה מוכנה למות למענו, ולאחר שדחה אותה, עשתה זאת: קמיל קלודל, עוד תלמידה-פילגש, נמחצה כל כך בגלל הנטישה שאחיה, המשורר פול קלודל, החביא אותה בבית משוגעים במשך 30 שנה. השחקנית היפנית Ohta Hiso, שימשה כמודל עד כאב במשך שעות בכל פעם, במה שרודן כינה "הגישה הגוססת". הרוזנת אנה דה-נואיס, לבושה ככל שהוא אפשר, נזכרה ש"המבט שלו הפשיט אותה ערומה".  הדוכסית דה צ'ויסול (לבית קלייר קודר מניו יורק), שהשתלטה על עסקיו וגם על מיטתו, העלתה את המחירים של פסליו וגם את התיאבון שלו לכסף. כשחבריו הכריחו אותו לבסוף לעזוב  אותה, אפילו הניו יורק טיימס דיווח על סוף המונופול שלה על רודן.

קורס פיסול -הנשיקה-אוגסט רודן

רק רוז בורה נשארה איתו בסוף, שלווה ונאמנה, חולקת את קטעי חייו שהוא הרשה לה לחלוק, כשהיא אוהבת אותו למרות העדר התהילה וההצלחות של שלבי חייו הקודמים. הוא החזיר לה על מסירותה רק שבועיים לפני מותה בפברואר 1917, והתחתן איתה כששניהם  היו חולים עד מוות. בצנע בזמן המלחמה, ללא פחם בחורף, אחד העדים למראה כתב , "הזקנים  המסכנים הללו... הסובלים מהקור... נשארו במיטה מהבוקר עד הלילה, מחזיקים זה את ידיו, מיטה ליד מיטה,בזמן שהם מדברים על חיי הקושי הנוכחיים שלהם ונזכרים בימיהם הצעירים. זה היה ירח דבש מקורי להפליא."

רודן עצמו החזיק מעמד. בנובמבר הגיע אורח מטעם האקדמיה הצרפתית והזמין אותו סוף סוף להציג את עצמו כמועמד לחברות. כשהוא בשלבי דיכאון, דמנציה ותשישות  ויודע מעט  מאוד על הנעשה סביבו, חתם רודן על הבקשה, אבל זה היה "מאוחר מדי בשבילו להיבחר כבן אלמוות". פסק הדין יינתן במקום אחר.

. הוא  פיסל בחימר בעיקר. כאשר עוזריו יצרו מודלים מוגדלים מחימר; לאחר מכן עשו תבנית ויצקו את העבודה בגבס. אסיסטנטים כאלה - עוזרי פסל כפי שהיה רודן עצמו פעם- זכו לשכר נמוך ומעט מאוד הכרה , לא משנה כמה היו כישרוניים, או אפילו גאונים. בטקסים של חשיפת "האדם החושב" לתפארתו הגדולה של רודן, הנרי לבוס, שהגדיל את דמות החימר הקטנה ליציקת  ברונזה גדולה , פנה לאחר הנאום אל רודן והתלונן, על כך שלא הוזכר, "כן, ואף מילה בשבילי!" ."טוב," התפרץ רודן חסר הנדיבות , "מותר לך לקחת את חלקך במה שנאמר." 

 

פיסול על פיסול, קורנליה פרקר עוטפת פסל של רודן

הפסיכולוגיה של התשוקה והתאווה

פיסול בחוט ברזל, שברי זכוכית, אפוקסי ותאורה.

כפסיכולוג בתל אביב אני חושב  שאנחנו משתמשים בעיקר במונח 'כוח רצון' כדרך להתגבר על הרצון או התשוקה.   רצונות ותשוקות  מתעוררים כל הזמן בתוכנו, עד שיוחלפו ברצונות נוספים. ללא זרם רצונות ותשוקות מתמשך זה, לא תהיה עוד סיבה לעשות דבר: החיים ייעצרו. אנשים המאבדים את היכולת לרצות ולהשתוקק-  מאבדים את  הרצון לחיות. בטווח הקצר אנו מכנים זאת שעמום,  וכשזה הופך למשבר מתמשך זה הופך דיכאון.

פיסול בחוט ברזל במסגרת הסדנה-דורון.

כפסיכולוגים בתל אביב אנו יודעים שהרצון והתשוקה הם שמניעים אותנו ונותנים לחיינו כיוון, תנועה ומשמעות.  נולדנו מתוך תשוקה ואיננו יכולים להיזכר בתקופה בה היינו בלעדיה. אנחנו כל כך רגילים לרצות שאנחנו לא מודעים לרצונות שלנו, המורגשים רק כשהם מאוד אינטנסיביים, או כשהם באים בעימות עם הרצונות האחרים שלנו או עם המציאות. אך תשוקה יכולה גם להפוך להתמכרות.  בעיית עודף תשוקה היא הפרעת האכילה של תקופת השפע המודרנית. "הזלילה הגדולה". עודף גירויים גורם לעודף תשוקות עד לפגיעה עצמית. עודף התשוקה הופך לחוסר סיפוק כרוני שאי אפשר להתמודד מולו או אי אפשר להתמקד בו, לבחור, לקבוע גבולות של אני. כנגד עודף התשוקה התפתחה פסיכולוגיה של הימנעות והתנזרות-סוג של אנורקסיה נפשית-אותה מתאר קפקא באמן התענית.

אלכסנדרו בואיז על פי הרונומוס בוש-פיסול קרמי

הפסיכולוגיה של הימנעות מתשוקה

"לאחר שנחבלתי פעם אחר פעם  על קרנות התאווה והתיעוב, אני מתחילה לסגת משניהם גם יחד. אני מחליטה להפסיק לרצות. לגבי זו תפנית מוזרה; ניחנתי בתאבון בריא ומעודי לא שאפתי לענותו בסיגופים. אבל ההחלטה החדשה הזו היא חלק בלתי נפרד מההיגיון של מצבי. מאחר שאיני יכולה להשיג כלום, אילו המשכתי לרצות לא היה קץ לתחושת הקיפוח שלי. היא הייתה הופכת לדבר קבוע, כמו כאב שיניים מתון. איני יכולה להרשות לעצמי כאב שיניים כזה; איני יכולה להרשות לעצמי לרצות. כמו רודף תענוגות שהיה לנזיר והוא מוכיח את  נחישותו  על ידי שהוא מביא  את עצמו למצבים מפתים, כך אני יכולה  להלך עכשיו  בין שמלות  טפטה ולבני משי בלי לחוש שמץ של פיתוי. נעשיתי חסינה בפני התאווה; את סכנת הרצייה  אני גודעת באבה.

באותו להטוט של התודעה אני מתחסנת מפני הקנאה. אילו קראתי דרור לרגש הקנאה, לא היה קץ גם לזה. הייתי נאלצת לקנא בכל אחד, בכל רגע ורגע. אבל באמצעות הניתוק החדש הזה שלי, אני יכולה ללטוש עיני אל מה שיש לידידי כאילו הם חיים בעולם אחר. בתוך העיוות המרחבי הזה שקבעתי בו את מקומי אין זה משנה כלל שהם גרים בבתים גדולים עם חצרות רחבות ידיים ובריכות שחייה, ומכוניות והמון חצאיות וחולצות וזוגות נעליים. בדרך הזו אני יכולה לחייך בנועם להנאותיהם ולהזדהות  עם בעיות החיים הטובים שלהם. אני יכולה לעשות זאת כיוון שהפכתי את עצמי ללא פגיעה. אולי הם היו כועסים אילו שיערו את גודל אדישותי, אבל אין להם מושג… כשמתגלגלים לידי באקראי ספרים על זן, אני מרגישה כאילו מצאתי אישור להחלטה שגמלה בי. כן, כמובן, ניתוק הוא הדבר שיש לשאוף איליו. איזו חשיבות יש לחוויות המתעתעות האלו שאני חווה? כשאני קוראת את ד"ט סוזוקי באוטובוס מלא, ובמיטה סביבי בפרצופים הנראים לי כה סתמיים  וחסרי הבעה, אני חשה תחושת ניצחון. על כל זה אני יכולה להתגבר, אני יכולה כמעט לגרום לזה להיעלם...

 שני עשורים לאחר מכן , כשאופנת הדתות המזרחיות כובשת בסערה את תרבות הנגד, נדמה שאני מבינה את הייאוש הכלל אמריקני הזה המניע את המומרים החדשים לשיר את המנטרות שלהם באשרמים מסן פרנסיסקו ועד האפר סייד של מנהטן. בשורת הניתוק הולמת את תרבות השפע בדיוק כפי שהיא הולמת חברה החיה בעוני מרוד. היא משגשגת  הן בנסיבות שבהן צרכיו של האדם נהיים מסוכנים משום שידוע בוודאות שלא יוכל לספקם. והן כשהם נמשכים לכיוונים כה רבים שהם מסכנים את שלמותו, את אחדותו של האני, אכן לרצות יותר מידי, לרצות את הדבר הלא הנכון, לרצות את מה שאינך יכול להשיג, זו אחת ההגדרות של המצב האנושי; כולנו נאלצים ללמוד לעשות איזו פשרה שאפשר לחיות איתה בן האני שאינו יודע שובע. לעולם ובן עיקרון המציאות שתמיד לוקה בחסר. ואולם אמריקה היא ארץ הערגה, ואולי בשום מקום אחר אין התשוקות חשופות לגירויים פרועים שכאלה; בשום מקום אחר לא קשה כל כך להגשים את הפשרה. לנוכח מתקפותיו הלא פוסקות של השפע קשה להסכים להיות אישיות אחת בלבד, ועל מנת להגשים את הזהות הפשוטה הזאת, אדם עלול להיגרר לדרכים קיצוניות. דרך אחת היא להיכנע לגמרי, לשחק את המשחק עד הסוף; דרך אחרת היא לוותר לגמרי על כל תאווה כל שהיא- פתרון שבני דורי מנסים אותו זה זמן מה בלהט כן ועקר כל כך. דרך שלישית היא לעשות את שני הדברים  גם יחד: לשחק את המשחק ולדעת שהוא אשליה. ואולי באמריקה הכסף הוא כוח כה עצום עד שהוא נעשה לכוח דתי, אלוהות מתעתעת, הדורשת או סגידה או הכשרה רוחנית."

אווה הופמן-"זרה בן המילים".

סדנאות אפוקסי- יציקת פסלים תלת ממדיים וכן אפוקסי למכירה-ראה אפוקסי מחיר.

קורסי ציור ראשון לציון- שרון

-חוג פיסול למבוגרים-רעות.