צפייה באמנות כתהליך פעיל ודיאלוג

חוג ציור למבוגרים ברחובות-נולן( Nolan Simon)

"הפעולה היצירתית לא מתבצעת בידי האמן לבדו, הצופה הוא שמביא את העבודה במגע בעולם החיצוני על ידי פענוחה,  ופרשנות האיכויות הפנימיות שלה-ועל ידי כך מוסיף את תרומתו לתהליך היצירתי." מרסל דושאן 

מה קורה בתוכנו כשאנו רואים ציור? , משתתפים בהופעה?, או קוראים ספר?. כיצד אנו מבינים ומפענחים אמנות וכיצד היא משפיעה עלינו?. האם כולנו רואים את אותו פסל? מי מחליט מה המשמעות של עבודת אמנות?, האמן? הצופה? מבקר האמנות? האם יש ספר ללא קורא? ציור ללא צופה?

ההבנה שהצופה , הקורא, המאזין, או המבקר בתערוכה הוא שותף פעיל ביצירה מתחילה לנבוט בתחילת המאה העשרים  במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומוצאת ביטוי במגוון תאוריות בתחומי האמנות שונים. ההנחה שעבודת האמנות היא דבר מה אובייקטיבי , קבוע ומנותק מהצופה מוחלפת בהבנה שמדובר בדיאלוג דינמי.  

ג'ון ברגר אחד ממבקרי האמנות החשובים של המאה העשרים אמר: "היחס בן מה שאנו רואים ובן מה שאנו יודעים, לעולם לא נפתר". הצופה , הקורא, המאזין -מגיע עם עולם הידע שלו, עם המטען הרגשי והעולם התרבותי שלו, עם העבר שלו ונפגש ביצירת האמנות. המשמעות ,החשיבות, העצמה של האמנות הם תוצר של מפגש זה. כל צופה במובן עמוק יוצר מחדש את יצירת האמנות ברגע שהוא נפגש בה. "תורת הפערים" שניסחו מנחם פרי ומאיר שטרנברג עוסקת בדרך שבה אנו מבינים טקסט. בבסיסה של תורת הפערים נמצאת הטענה, שהקורא משלים "פערים" ברצף הטקסט במהלך הקריאה, ושמשום כך "הבנה" של הטקסט אינה אלא אוסף ההשערות שהקורא יוצר כדי להשלים פערים אלו. כדי להבין טקסט חייב הקורא להשלים את הפערים מתוך עולם הידע שלו.

היכן ומתי ראינו דבר מה משפיעים על מה אנחנו רואים. ההקשר יוצר את התוכן. ומכוון שכך מתפתחת תפיסה חדשה של אמנות. המשתמשת בהקשרים בצורות שונות כחלק מהמוצר האמנותי.  מרסל דושאן -בוחר בחפצים יומיומיים -'מכוערים'-מכניס אותם למוזיאון -וההקשר הופך אותם ליצירת אמנות. אנדי וורהול מצייר מוצרי צריכה, בקבוקי קוקה קולה, פחיות מרק.  ומגדיר את האמנות דרך ההקשר הצרכני והכספי. ("אני לא יודע היכן נגמר המלאכותי ומתחיל האמתי"). מה שעושה אמנות לאמנות היא הנכונות לשלם עליה ככזו. המחיר הוא שמגדיר מהי אמנות ראויה וטובה. 

 אנו חיים בתקופה שבה המציאות עצמה הופכת ללא מציאותית בגלל שכל אחד תובע לעצמו מציאות משלו. אין יותר מציאות אחת, יש מראה שבורה המחזירה חלקי השתקפויות. ולא רק שהיא שבורה, כמו במראות המעוותות בלונה-פרק  כל שבר יוצר עיוות משלו. "אני מאמין באורות עמומים ומראות מעוותות" אמר אנדי וורהול-נביא האינסטגרם.

 "החוויה"  הופכת למושג מהותי, מסעדות לא מוכרות לנו אוכל, הן מוכרות לנו חוויה שהאוכל הוא חלק ממנה ולפעמים לא החלק המהותי.   אנחנו נוסעים ללובר לראות את המונה ליזה שראינו אלפי פעמים בצילומים בגלל ההקשר ובגלל החוויה. גם האמנות משחקת בחוויות. הצופה הוא חלק מההתרחשות, חלק פעיל. מייצגים, פסלים,  סרטים-מנסים לעטוף את הצופה במציאות חדשה שהדיאלוג הוא חלק ממנה. אנחנו בחיפוש מתמיד אחרי טכנולוגיה אינטראקטיביות באמנות. סדרות טלוויזיה בהם הצופים קובעים את ההמשך. פסלים שנוכחות ופעולת המבקר משנה אותם, עבודות אמנות בהן מוזמן הצופה לקחת חלק בתהליך העבודה.  ה"הרגשה" הופכת למושג מוצק: אי אפשר להתווכח על מה שאנו מרגישים. יש לזה תוקף של עובדה במציאות.

כל זה יוצר כמובן גם זרם נגדי-אנחנו כמהים לעולם בטוח ומוצק שלא משתנה כל רגע. אנחנו בוחרים במנהיגים סמכותיים. הדת שמציעה אמת מוחלטת או לפחות נקודת מבט יציבה- בתהליך של תחייה. אנחנו מנסים לכמת ולמדוד ערכים ותחושת כגון אושר ובדידות, כי זו הדרך שלנו להפוך אותם למושגים מציאותיים. מציאותי , אני מתכוון, נמדד דרך כסף. מה שאין לו ביטוי כספי-חסר משמעות. לאושר יש ערך מהרגע שמתברר שהוא גם מושג כלכלי. "מדד האושר" הופך להיות פונקציה כלכלית שמדינות מתחרות בניהן כדי להשיגה. היצירתיות מקבלת כבוד-כיוון שמתברר שיש לה ערך כספי בשוק העבודה.

פיסול בבטון קורס-הדס דיאמונט"לעולם לא יסופר עוד סיפור אחד כאילו הוא הסיפור היחיד"-ג'ון ברגר

חוג ציור למבוגרים-אוון-(Owen Gent)

" כשמשהו מרגש אותך בציור או בקטע מוזיקלי, מה שמרגש הוא שאתה שומע את המשפט האחרון בשיחה שניהלת כל חייך, כשאתה רואה ציור, אינך רואה רק את הציור הזה. אתה רואה כל ציור שאי פעם ראית." בריאן אינו בסרטון בסוף דף זה.

חוג ציור למבוגרים בתל אביב-אוון(Owen Gent)

"אני רוצה שהצופים יעלו את האסוציאציות שלהם, ויחוו את החוויה של עצמם, באופן נפרד מהתפיסה שלי את העבודה. אני מקווה שהעבודות שלי יוצרות חוויה לא מילולית, גם אם לכמה שניות, כי נדמה לי שאז אנחנו חווים חוויה טהורה לפני שאנו ממציאים סיפורים ופרשנות." אריק זמית-התהליך של יצירת אמנות

חוג פיסול בחימר-אנה זאנתי

"סיפור אינו כמו דרך שאתה עוקב אחריה...זה יותר כמו בית. אתה נכנס ונשאר שם לזמן מה, נודד בתוכו להיכן שבא לך, נשאר איפה שאתה מחבב, מגלה איך החדר והמסדרונות מתייחסים אלו לאלו. כיצד העולם בחוץ משתנה כשהוא נראה דרך החלונות. ואתה , המבקר, הקורא משתנה גם, בכך שאתה שוהה בחלל הסגור הזה-בן אם הוא רחב וצלול או מלא פניות חדות, מרוהט בדלילות או מלא ברהיטים. אתה יכול ללכת ולחזור והבית, הסיפור תמיד מכיל יותר ממה שראית בפעם הראשונה. ויש גם תחושה חזקה שהוא נבנה לצרכיו שלו, ולא רק כמחסה או כדי למשוך אותך."-אליס מונרו- סיפורים נבחרים.

" אני חושב תמיד על המשמעות של חבישת משקפיים. כשאתה מתרגל למשקפיים -אתה לא יודע כמה רחוק אתה יכול לראות. אני חושב על כל האנשים שחיו לפני שהומצאו המשקפיים, זה בטח היה מוזר, כי כל אחד ראה אחרת, בהתאם לכמה גרועה הייתה הראיה שלו. עכשיו המשקפיים יוצרים ראיה אחידה של שש-שש. זו דוגמה איך כולם הופכים דומים יותר. כל אחד יכול היה לראות אחרת-אילולי המשקפיים." אנדי וורהול