ומכאן ומטה - אני מתחיל לדבר את עצמי לגעת- זרם התודעה: אמנות מהעולם, מילים משום מקום: 

אני חושב הרבה על תפקידו של החוסר וההעדר בתהליך היצירתי ובמה שמעורר את היצירה. מבקר האמנות -ג'ון ברגר, ניסח זאת כך-"ציור אמתי נוגע בהיעדר. היעדר שאלמלא הציור, היינו אולי לא מרגישים בו, ובכך היינו מאבדים אותו." והפסיכולוג האנגלי וילפרד ביון מדבר על "האין דבר"(no-thing) כשומר של חיי הנפש.  החוסר מתבטא בצורות רבות, הכמיהה, תחושת הגלות, שפה זרה, אהבה מסובכת.  האין, הרעב, הפחד  והתהום -הוא מה שגרם לאנשים הקדמונים -לצייר ביזונים, איילות, וממותות, על קירות המערה. ואולי בדרך אחרת -אני מדבר על תפקידו של המוות כחלק מהחיים. "הוא ממלא לי את הראש כפי שרק מי שאינו נמצא, יכול". אני מדבר על כמיהה ועל אחותה החורגת- הציפייה,  כמרכיב מהותי באמנות. אני מדבר על הפרדוקס הטבוע בתקווה.

חיים מקריים-ענת

"תקשיב", היא הפסיקה אותך בקוצר רוח. "הלמנטו היא הקינה המוזיקלית האופיינית לברוק. היא מבשרת את הופעת האופרות הראשונות. את הלמנטו שרה בדרך כלל אישה המקוננת על איש אהוב שנטש, נספה או שנפרד בדרכו למלחמה. בוטדאס, ביתו של הקדר הקורינתי, מסמנת על הקיר את גבולות צלליתו של אהובה החייל לפני יציאתו לקרב. היא מבקשת לשמור לעצמה את דמותו. בוטדאס אינה ציירת. הציור נולד מתוך כורח. הפרדה מאיש אהוב הביאה לעולם את הציור. אין זו תמונת פרידה תיאטרלית שבה נופלים הנאהבים זה על צוואר זה בבכי. בדממה העמוקה  בוטדאס מרוכזת במלאכתה. היא לא מביטה על החייל שלה אלא על צלו המוטל, זה המבשר את מותו הקרוב. ידה אשר חצתה את סיפו של עולם הצללים, מבקשת בעצם פעולת הציור לגאול את אהובה. וממש כמו אורפאו  המבקש לחלץ את אורידיצ'ה מהשאול, גם היא נמנעת מלהביט בו. ציור דיוקנו  של החייל הוא למנטו ויזואלי, ומלאכתה של הציירת היא כמלאכת המקוננת. בה במידה שהיא נפרדת מהחייל שלה היא מבקשת להשעות את הפרידה ולבטלה. הציור אינו משלים עם האבדן הצפוי ומבקש להשאיר את מושאו בארץ החיים ואף להשיבו מהשאול אם תעה לשם." רונית מטלון-שלג. "לא יהיה כלום, כי אין כלום"-בנימין נתניהו.

אניש קאפור-סאן ג'אנרו -2003

איב קליין כותב על אמנות התנועה שלו-'התהום':

"לא אהבתי את אין-דבר, את ההעדר, אבל לא יכולתי להימנע מלפגוש את הריקנות, את הריקנות העמוקה, את העומק של הכחול." 

קורס אפוקסי -תרגיל בצבע-תיקי אורגד

"התהום מעוררת משיכה, לפעמים בלי שנהיה מודעים למשיכה הזאת. יש אנשים שאותם היא מושכת כמגנט. אלה שיכולים להציץ, להביט מטה ולחוש שהם מסוגלים לקפוץ. אני אחת מאלה. אני מסוגלת לקפוץ אל תוך הריק, ליפול כדי להיות-בסוף חופשיה, גם אם מדובר בחופש חסר תכלית, בחופש שלא יתקיים לאחר מכן. חופשיה רק כל עוד נמשכת הנפילה"-קלאודיה פיניירו-מזל קטן

 Julio Larraz, 2015

"אי אפשר לראות את הדמויות של ג'קומטי בלי הריק סביבן....בדידות, ריקנות כלום... דמות עם חלל הריק סביבה, שהיא באיזו דרך מאוד מדויקת -דמות שהיא שלד של דמות, נטולת אדם וגם , בוא נגיד, אנושית ואקספרסיוניסטית. באותו מובן שהיא מעוררת בך רגשות עזים. אם אתה מסתכל מקרוב אתה רואה פנים ממשיות. זה במובן מסוים מה שפרנסיס בקון, או בקט ניסו להעביר, העברת אופי אישי ונטילה ואיון של האופי האישי בו בזמן. ג'קומטי מציע את האפשרות שאין אופי, אין אנחנו, כנוכחות אמיתית בציור או בכתיבה.. ג'קומטי חזר על עצמו שוב ושוב מנסה לזקק את הגרעין, ובאותו זמן כל עבודה שלו נראית חדשה, כאילו הוא עושה אותה בפעם הראשונה, כאילו הוא מגלה אותה בפעם הראשונה....אתה שואל את עצמך לאן הדמות הולכת? אבל הוא לא מתעניין בזה, אין הקשר לדמויות שלו, אין להן מטרה. אלו דמויות המופשטות מכל מציאות, מהזמן, מזהות אישית. ובאותו זמן יש בהן תחושה ממשית של אדם, של גוף. אתה לא יכול להחזיק בזה. זה מצד אחד סמל של אדם, יצוג מופשט , אם במילותיו של לאקאן -"האמיתי הוא מה שמתנגד להפוך לסמל בצורה מוחלטת, אז זה אינו אדם ממשי ובאותו זמן זו תמצית של כל מה שאמיתי ואנושי, אתה מכיר אותו, מתוכך-ומתוך המציאות סביבך." קולם טובין על ג'קומטי

"אני לא יודע מי אני ומי הייתי, אני יודע פחות ופחות מאי פעם. אני לא מזהה את עצמי עם עצמי. הכל מלא סתירות. אבל אולי נשארתי בדיוק כפי שהייתי בגיל 12-ילד קטן."-של אלברטו ג'קומטי וגם "האושר הוא לא תקווה, אלא באיזו דרך מוזרה גם זיכרון...כולנו מלכים בגלות." של צ'סטרטון

Lage Lindell - 1970s.

"כשאנו מחפשים את הנוגדן, או התרופה שתרפא אותנו, זה 'החדש' שאפשר למצוא על ידי קפיצה ללא נודע. עלינו לצאת למסעות  בסקס, ספרים, ארצות אחרות, למרות שאנו יודעים שאלו יובילו אותנו לתהום, שהיא כשנופלים אליה, הנוגדן היחידי שיש."-רוברטו בולנו. על האמנות של אי הידיעה

ויש את ניטשה שנוגע בפחד מהתפרקות ושיגעון וכותב על כך שאם תביט לתהום די זמן היא תביט בך חזרה, ( קרסלי קול כותבת בפראפרזה עליו- "התהום אינו מביטה בך חזרה-היא קורצת לך.") גם הוא כמו אלבר קאמי חושב שאנחנו מנהלים את חיינו מסביב לאותו בור שצריך להביט לתוכו--אבל שואל ברגעים של אנושיות-מי יכול לעמוד בכך?

" וכשהדיכאון מזכיר לנו שהוא יחזור, מערכת איסוף המידע שלנו מארגנת את חכמתה ומדווחת לנו את העובדות הבאות: (1)אין מה לעשות. (2)אין לאן ללכת. (3)אין מה להיות. (4) אין אף אחד לדבר אתו או להכיר אותו. ללא רגשות טעונים במשמעות, המשאירים את מוחך בנתיב ישר וצר, תאבד את שווי המשקל ותיפול לתוך תהום של צלילות. לאדם מודע, צלילות היא קוקטייל ללא מרכיבים, תבשיל צלול כזכוכית שישאיר אותך תלוי מעל למציאות. עם ידע מוחלט על כך שיש רק כלום מוחלט, שהוא הכאב מוחלט אם אתה מחפש משמעות בחייך."-תומס ליגוטי

Francesco Clemente, Midnight Sun II, 1982

"גן העדן היחידי -הוא גן העדן שאבד" של מרסל פרוסט וגם "למה אני מתאהבת תמיד במה שאי-אפשר?" של יענקלה רוטבליט ויהודית וגם: "אהבה היא פשוט 'העדר האני' שניתן למישהו אחר. אלוהים כשמזמינים אותו ממלא את החלל של כל אהבה נכזבת, לפיכך אהבה היא הדרך שבה אדם מתקרב אל אלוהים, בלי קשר לכאב המהדהד ממנה."-(Criss Jami, Venus in Arms). אבל גם: "נראה לי שפשוט להיות אדם זה דרמטי מספיק לכל אחד. אתה לא צריך להיות מכור להרואין או משורר בהופעה כדי להרגיש בצורה עזה. אתה רק צריך לאהוב מישהו." ניק הורנבי-'איך להיות טוב'.

טושירו קימורה

"אבל עכשיו, אני יודעת, איך היעדר יכול להיות נוכח, כמו עצב שניזוק, כמו ציפור שחורה." (אשתו של הנוסע בזמן-אודרי ניפנגר) וגם: "כמובן שאפגע בך. כמובן שתפגעי בי. כמובן שנפגע זה בזה. אבל  זה התנאי לקיום. אביב משמעו לקבל את הסיכון לחורף, להפוך לקיים, לנמצא, משמעו לקבל את הסיכון של ההיעדר."-(אנטואן דה סנט אכזופרי-מנון)

ג'אן מישל בסקייה

"אדם יכול להיוולד רק במקום אחד, אבל הוא יכול למות כמה פעמים במקומות שונים, בגלות, ובבתי כלא,

ובמולדת המשתנה על ידי כיבוש ודיכוי לסיוט" של מחמוד דרוויש. אבל גם "כל אחד צריך לצאת מהגלות שלו, בדרכו שלו" של מרטין בובר.

"גלות היא חלום על חזרה  מלאת תהילה, גלות היא חזון על מהפכה: אלבה לא סט הלן. זהו פרדוקס ללא סוף: להסתכל קדימה כל ידי מבט מתמיד לאחור. גלות היא כדור שנזרק גבוה לאוויר."-סלמן רושדי-הגרסה השטנית.

" צער כמו מיניות, מזכיר לנו כמה אנחנו יותר מידי עבור עצמנו. כמה אינטנסיבית יכולה להיות האהבה שלנו, והכמיהה שלנו." אדם פיליפס (האומץ להיות אני) "בן אדם, לפעמים לוקח לך הרבה זמן כדי להישמע כמו עצמך" של מילס דיוויס

Kathy DeZam Beynette"כנראה שכולנו, כותבים וקוראים גם יחד. יצאנו לגלות. או לפחות סוג מסוים של גלות, כשאנו עוזבים את הילדות מאחרונו...המהגר הנווד, הנוסע, המהלך בשנתו-כולם קיימים, אבל לא הגלות, מאחר שכל סופר הופך לגולה פשוט על ידי ההעזה שבספרות, וכל קורא הופך לגולה פשוט על ידי פתיחת ספר."-רוברטו בולנו

Charles Keeping
בפרידה, הצד המאוהב פחות-אומר את המילים הרכות"-של מרסל פרוסט, אבל גם "אמנות תישאר הפעולה המדהימה ביותר של המין האנושי שנולדה מהמאבק שבן טרוף וחכמה, בן מציאות ודמיון."-מגדלנה אובוקוביץ

Joyce Koskenmaki
"אין מדבר בזיכרון שיש לי ממך"

מחמוד דרוויש

קיקיי סמית

"גלות אינה מצב גאוגרפי, אתה יכול להיות בגלות במולדתך, בבית שלך, בחדר שלך"

מחמוד דרוויש

Cornélia Konrads. מעבר

"ההיסטוריה לועגת גם לקרבן וגם למקרבן"

מחמוד דרוויש

Christian Liaigre.

"הדימוי של פלסטין, גדול יותר מהמציאות שלה"

מחמוד דרוויש

לורטה לוקס

לרוע המזל, זה היה גן עדן

"אני אוהב נשים, שהתשוקות החבויות שלהן, גורמות לסוסים להתאבד באורוות"

מחמוד דרוויש

פרט, ציור, צילום
אני זקן עכשיו, או לפחות לא צעיר, וכל דבר שאני רואה מזכיר משהו שכבר ראיתי, כך שאני לא רואה שום דבר בפעם הראשונה באמת,

 זו קללת הגיל, כל דבר משקף דבר אחר"
ניל גיימן

כמעט תמיד הפחד מעצמנו, הוא שמושך אותנו למראה-אנטוניו פורצ'ה

Javier Rodríguez

"כאמן פרנסיס ביקון תמיד ניסה להיות טוב יותר, אתה לא מגיע, לא היה בזה טעם אם היית מגיע, הוא היה מפסיק לצייר ב1962 אם היה מסופק."

תוקפנות ויצירתיות

פרחים הם חסרי תקווה, כי התקווה היא מחר, ולפרחים אין מחר"

אנטוניו פוצ'ה

יש גיל שבו אתה מצפה שהעולם יתמלא תמיד בדברים חדשים, ואז מגיע יום שבו אתה מבין שזה לא יהיה כך בכלל, אתה מבין שהחיים יהיו דבר עשויי מחורים, העדר, אבדנים, דברים שהיו שם והם כבר לא. ואתה מבין גם שתצטרך לגדול מסביב ובן החורים." הלן מקדונלד-H is for Hawk

Pol Ledent

כשאמות-לא אראה את עצמי מת-בפעם הראשונה

אנטוניו פוצ'ה

Jean-Gilles
"אהבה אינה דבר טבעי,להפך -היא זקוקה למשמעת, ריכוז, סבלנות, אמונה, והתגברות על נרקיסיזם. זוהי לא תחושה-זה אומנות."

אריק פרום

"אהבה ילדית אומרת אני אוהב אותך כי אני זקוק לך, אהבה בוגרת אומרת אני זקוק לך כי אני אוהב אותך"-אריך פרום

"היא אחזה במעקה והביטה למטה, גדוד של מוניות צהובות זועמות גדש  את 

צומתי הרחובות מתחתיה. היא שאפה ועצרה את נשימתה. היא זכרה שקראה

איפשהו שפחד גבהים מסווה משיכה לנפילה. פתאום זה נשמע לה הגיוני להחריד.

לולא הייתה חושבת על קפיצה, העמידה על הקצה לא הייתה מעסיקה אותה כלל.

היא דמיינה את עצמה נופלת. דמיינה איך זה יהיה, לצלול מטה, לאבד את עצמך ככה, 

להיות חשובה יותר מכל רק רגעים ספורים ובבת אחת להיעלם. 

 היא דמיינה את ההקלה האדירה אחרי שגומרים עם הכל; ואז חזרה פנימה ונעלה את הדלתות."

אנטרקטיקה-קלייר קיגן

עוד על הפעילות שלנו:

חוג ציור רחובות, חוג פיסול רחובות