אני מרותק מצדדים טכניים בפיסול (כן, אני יכול לחוש התרוממות רוח בחנות לכלי עבודה או לציוד טכני. הידיים שלי מגרדות, 'אני חייב לקנות את המשור הזה',לבדוק את הדבק ההוא, קטלוגים של חומרים אני קורא כמו ספרות יפה).
אבל אני מרגיש שהעמדה של הצד הטכני במרכז- חוטאת לעניין. ומהו העניין? התהליך היצירתי עצמו, הפלא שמתרחש(איפה?בראש? בידיים -על גבי השולחן ממול?) כשנכנסים לעשיה, כשגוש חימר, או קלקר,או עץ-מתחיל לרכוש חיים משל עצמו, אישיות,כשאתה מפנה ממנו את המבט וחוזר ומסתכל כדי לגלות שהוא משרה עליך קסם. כשאתה מאבד את המציאות החיצונית מאבד אפילו את עצמך הרגיל ולכמה שעות נמצא במקום אחר.
הצורך לדבר, להביע את עצמך, לעשות, לשנות, להגדיר זהות (האם זה מקרי שאלוהים לא משחק בקוביות, לא מצייר - אלא מפסל?)
(בעד שילוב של חומרים שונים וטכניקות שונות בפיסול)
האנושיות עצמה הוגדרה בצורה ישירה ע"י הפיסול בחומר. על פי היהדות, אלוהים צר את האדם. (ומיד מתמלא תיסכול-ומתאבל על מה שעשה)
יש לפיסול את הכח לגעת בעומק ריגשי וסמלי יוצא דופן, אולי כי מבין כל האומנויות הפלסטיות - זוהי הגופנית והחושנית ביותר.
ובכל זאת אני חוזר קצת לצד הטכני: כשאתה מגלה חומר חדש או טכניקה
חדשה, הם מיד מוצאים איזה שקע ב ד.נ.א. של הדימויים המבקשים לבקוע -
להתחבר אליו. לעיתים בצורה ישירה ולעיתים מכיוון שהנושאים הטכניים האלה מחייבים אותך להתמודד בדרך חדשה עם הדפוסים הישנים שלך).
זהו רק מבחר קטן מהנושאים והטכניקות בהם ניתן לגעת ב"סדנא" בתחום הפיסול. אנו רואים כאמור בטכניקה לא מטרה בפני עצמה אלא כלי המשרת את הפסל, מה את\ה רוצה לעשות? התפקיד שלנו הוא לספק לך את כלים ,שיטה,גרוי,מסלולים), נשתדל להציע דרכים שיענו בצורות שונות על מה שפסל מחפש בפסל. כמובן ננסה להראות את הפיסול שלך בהקשר של עולם האמנות העכשווי.
פיסול -יציקה בבטון עם פיגמנט [איילת שקד, חוג פיסול רחובות]
ב"דינמיקה של היצירה" מדבר אנתוני סטור על התהליך היצירתי. אחד העקרונות בהם
הוא מטפל זו היכולת לדחות את "הפתרון" של התהליך הזה: להתלבט, לאפשר לרעיונות
ול"הפרעות" חיצוניות לחדור, לפתוח מחדש קווים ושאלות.
גם לזמן יש תפקיד: הוא לא פעם מאפשר פרספקטיבה חדשה ולהתנתק מהתקבעות.
לכן, גם אני מאמין שצריך לעבוד במקביל על יותר מעבודה אחת, ולדלג בן תחומים
שונים. צילום, למשל, ישנה את הגישה שלך לפיסול. (עוד מחקר בנושא הסחות דעת ויצרתיות)
הסתכלו למטה על הסוסים העשויים חלקי עצים ותראו את הקשר לפסיפס ולקולאג'.
"לפסלים יש שדה מגנטי משל עצמם ,יש להם יכולת לחלק את החלל ,גם ללא קירות .אני לא פעם מעצבת פינת ישיבה מסביב לפסל,או מתחת לציור,הוא מסוגל להשפיע על האנרגיה של המקום -על האינטימיות,על ההרמוניה וגם על הדינמיות והתנועה.זו עוד נוכחות שיושבת שם איתך והיא יכולה להיות דומננטית או מרגיעה,תוקפנית או משכינת שלום."(רות אייל חוג פיסול וציור שוהם)
במוביילים שלו ('מרצדות' - אומרים בעברית. איזו מילה יפיהפיה...)
אומנות,פיסול, ציור כרוכים במשחק. קלדר, פיקאסו, מירו, שיחקו ללא הרף.
עולם האומנות שלהם הוא מגרש משחקים.
אבל אני מאמין שכל יוצר משחק - יש כאלה שפשוט מעדיפים משחקים יותר רציניים
פיסול קרמי [פיטה זקון, חוג פיסול באר-שבע]
סדרה של פרחי סחלב מחומר
בועז ועדיה עובד באבן ציפחה המונחת בשכבות לגובה. יליד 51 למד באבני אצל שטרנשוס(הקומה השניה ברחוב אילת יפו), ב1975 עבר לניו יורק (רחוב מרסר 48 -בסוהו).זה שינה לו את הקריירה-
המקום הנכון והזמן הנכון(גלרית הנדרד אייקרס,גלריית או קי הריס). הוא מופיע באוספים חשובים בכל רחבי העולם.עבודות האבן שלו כולן בתבנית אחת-אנשים-געגועים .כאן סרטון על תהליך העבודה על "דוד"( חוג פיסול חולון.חוג פיסול מודיעין)
פיסול בחימר
סדרה של עדנה
פיסול בחומר [נעמי רינת, חוג פיסול רחובות]
אני אוהב את הביטוי 'פואטיקה של ההיעדר': איך האין חשוב יותר מהיש;
הדרך שבה המילים מתקבצות כדי ליצור את השתיקה שלאחריהן.
הצורה שבה החומר בפסל סביב - חשוב פחות מהחור או החלל שהוא מגדיר.
הדרך שבה כניסה לפרטים, חידוד של פרטים במקום אחד -
צועק את העדרם במקום אחר.
"החיים אינם נמדדים במספר הפעמים שנשמת אלא במספר הפעמים שנעתקה נשימתך"
(אה! השפה! לעולם אני מאמין שצריך להכיר את השפה המקצועית
של מדיום - אבל לצאת ממנה. לדבר ב'ספרותית' על פיסול;
לדבר ב'צילומית' על ציור - שליטה בשפות זרות משנה את התודעה,
כמו שגם, ובדרך אחרת, גם לגוף, למגע, לחוויות לא מילוליות
יש יכולת כזו.
בפיסול קיים המושג הטכני, שלכאורה נראה דל ומוגבל - "חלל נגטיבי" -
אבל גם הוא בדרכו מעורר מחשבה.
ויניקוט סבור, שהשתיקות הלא מילוליות בטיפול אנליטי עשויות להיות פוריות
לא פחות מן החילופין המילוליים.
"אצל האמן מכל תחום שהוא ניתן לגלות דילמה פנימית הנובעת מקיום בצוותא
של שתי מגמות, הצורך העז לתקשר והצורך העז עוד יותר לא להתגלות."
"...את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים.
ובכל זאת בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם",
של כולם, אפילו המלה הראשונה שלו, מלה יפה כמו "אור", הלב שלי
גם נחמץ קצת, באפס קצהו, כי חשבתי - מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה,
וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס
את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש
הזאת בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה?" (גרוסמן, "שתהיי לי הסכין")
שינוי בהרכב הטכני של החומר הפיסולי,מאפשר להגיע לפרטים עדינים
ומורכבים,(כף היד והאצבעות )
פיסול בבטון
שלוש עבודות בבטון,המדגימות טכניקות שונות,עבודות על בסיס פליסטרן מוקצף המאפשרות זרימה חלקה ותנועה. (איילת שקד ,רונית מרקו).למטה מבני קונכיות מרשת ברזל ועליה בטון-חני הוכמן(חוג פיסול גבעתיים)
לעתים הפסלים הטובים ביותר נוצרים מחיבור של חלקים, מאיסוף ומבחירה
לפעמים באמנות אולי גם במקומות אחרים, צריך לשכוח מאיפה באת ולאן אתה הולך. צריך להסתכל איפה אתה נמצא, להסיט את נקודת האיזון מהתכנון וההוצאה לפועל המדויקת של הכוונה המקורית, אל היכולת לראות מה יצא.
להסתכל בעיניים רעננות על איפה הפסל נמצא כרגע ולהבין מהן אפשרויות שגלומות בו, גם בניגוד לכוונה המקורית.
נדמה לי שזה קליי שאמר, שאם אתה מעקר את המיקריות מתוך האומנות - הוצאת מתוכה את היצירתיות.
שני דימויים כדי להסביר חלק מהכוונה:
סירת המשוטים מול סירת המפרש.
סירת המשוטים - קשורה לחתירה למטרה - להתקדמות בקו ישר
(לינארי) - בדרך הקצרה והמהירה ביותר. ועם זאת, היא שייכת
לטווחים קצרים, לכח אגו ולשרירים (להוצאה לפועל).
המפרשית מתמלאת מהרוח, במובן מסויים, ויש בה הרבה פחות
שליטה ויכולת לכוון במדויק. היא מתיחסת
למתח בן ה'אני' לבין כוחות אחרים. לא תנווט בה בנמל.
אבל לא תגלה בסירת משוטים את אמריקה...
לעיתים קרובות פסל שנשבר מהווה נקודת פתיחה חשובה (כמו בחיים, יגידו, בטח, המומחים לחיים )לעבודת פיסול מורכבת יותר וטובה יותר.
רונית יצרה פסל שטוח שמתפקד גם כפיסול תאורה (הבעיה היא המצלמה שלי שלא מצליחה להעביר את זה...). נדמה לי, שהרגישות למרקם ולצבעים קשורים לכך שרונית גם עובדת בסדנא על ציור ציורי ענק מופשטים (שהצבע הוא העניין העיקרי בהם)
פיסול בטכניקה מעורבת (רחובות)
שילוב של חומרים וטכניקות (החוכמה היתה לפסל את החלק העליון של הגוף בצורה קלה מספיק, וחזקה דיה, כדי שאפשר יהיה למתוח עליו את החבל.)
פיסול היפר ראליסטי
רון מואק (Ron Mueck)פסל יליד אוסטרליה שהחל את דרכו כאיש אפקטים בסרטים ('המבוך' עם דויד בואי) מפסל בחימר על שלד מתכת ואז יוצק פוליאסטר ויוצר פסלים היפר-ראליסטיים מדהימים - בדרך כלל ענקיים או קטנטנים.
פיסול בבטון (שוהם, רות אייל)
עם כל היתרונות הנפלאים של הפיסול ברשת, שגם אנחנו משתמשים בה לא מעט, יש טכניקות פיסול נוספות בבטון המביאות לתוצאות ראליסטיות אפילו יותר (פסלי הבטון הללו הם בגודל טיבעי)
פיסול בנייר, עיסת נייר (שוהם)
אני גאה מאוד ביכולת שלנו ללכת עם כל תלמיד את הדרך אל האומנות 'שלו' ולעבוד במגוון טכניקות וצורות הסתכלות.
פסלי עיסת הנייר הללו, עם המראה המעט בובתי שלהם והחושני מאוד (בסגנון הפין-אפ של שנות החמישים), והדיוק בבגדים.
"אל תזלזל במה שצבע עשוי לעשות לפסל, אין אפשרות להיות מקורי אלא על בסיס של מסורת, אך המסורת מועילה רק אם היא מעניקה הזדמנות לחדשנות". (ויניקוט, "משחק ומציאות
פיסול בחומר ושימוש בפסיפס [פיטה זקון, חוג פיסול באר שבע]
פיסול בניר /עיסת נייר
שתי גישות שונות
לשימוש בעיסת נייר. שתי גישות שונות לפיסול.
פיסול סוריאליסטי
נינה לוי (ברוקלין) משתמשת גם היא בטכניקות פיסול היפר-ראליסטיות (היא מפסלת ביציקות פיברגלס צבוע).
גרוסמן כותב היכן שהוא על אימהות ו' אי- מהות'-על הדימיון המילולי, על ההכלה המילולית. התחושה של נשים בשלב מסויים- האימהות גוזלת מהן משהו, יוצרת חלל ריק בתוכן, לא כל אשה, לא כל הזמן. אבל מותר לדבר על זה...
אני זוכר את התחושה, כשהלכתי ברחוב והסתכלתי בחלונות ראווה והבנתי שאני מסתכל בכל (הנה אני מחפש ורודים וטורקיזים ובובות מענינות, והמשכי שיחות שלנו על רפונזל, ואיך עיוורים מרגישים) - דרך העינים של סהר, הבת שלי, לא דרך העיניים שלי - באותו רגע היתה בזה (לצד תחושת המלאות והעומק, כאילו צמח בי רחם תמידי, המילה 'זיבורית' - עולה במוחי - אותה משקולת שהיו מטעינים על ספינות כדי ליצבן) - גם תחושת אובדן, כמעט חרדה (שכמובן לאחר מכן מתפוגגת)על התנוונות של חלקים בתוכי.
שימוש בחפצים ישנים, תוספות, צורות צביעה חדשות (את רגלי החומר של הקערה משמאל עישנו כדי לקבל אפקט של פיח).
פיסול קרמי
לא תמיד אפשר להגדיר מה עושה ציור או פיסול מסויים מרתק עבורי, אבל מרלן מילר עושה פסלי קרמיקה כאלה. אני מסתכל בהבעת הפנים (אני, שכל הזמן אומר לתלמידים שלי להקצין את הדרמה - מודה שהפסלים הללו מראים אפשרות אחרת - את הדרמה הכבושה) ורואה משהו בשל בפנים האלה. משהו שלם אבל לא נטול עצב. וכמובן, תחושה שיש סיפור מאחור.
הכחול האולטראמרין הנפלא (מרלן עובדת בצבעי אקריליק על הפסל), ושוב - הקשר שבן ציור ופיסול.
בכל פעם שתלמיד לוקח על עצמו משימת דיוקן - בין אם בציור ובין אם בפיסול - אני תוהה אם הוא יודע באיזה ים עמוק הוא שוחה.
[בטוח שלכאן אתה רוצה להכנס? לפעמים- בא לי לשאול אותו...]
המורכבות הריגשית, הפרדוקסים הרגשיים שעולים בכל עבודה כזו, הם במובן מסויים התייחסויות למורכבות ולפרדוקסים של היוצר עם עצמו [שלא להזכיר את מורכבות התחושות שלו כלפי
מושאו של הדיוקן].
"הדמות שהשתקפה במראה לא היתה שלי. לא, הדמות נראתה כמוני בדיוק, בזה אין כל ספק. אבל אין כל ספק גם שזה לא הייתי אני.... אם לומר במדויק מובן שזה הייתי אני. אבל זה הייתי אני חוץ ממני. זה הייתי אני כפי שלא הייתי צריך להיות" (הרוקי מוריקמי "ערבה עיוורת עלמה נמה").
ג'ורג' סיגל יצר פסלים מיציקות תחבושות גבס על גבי בני אדם, ונחשב לאחד מאבות האומנות המנוכרת העירונית. הוא סיפר פעם שזה לא פשוט כפי שזה נראה. העבודה הלכאורה טכנית כל כך (עטיפה בתחבושת גבס) לא עבדה היטב, אלא עם אנשים שהוא הכיר ושהיתה לו איזו סוג של מערכת יחסים רגשית עימם. ברקנרידג'(James Breckenridge) יוצר זיקה בן דיוקן וקניבליזם (חישבו על שבטים האוספים גולגלות של יריביהם במסעות המלחמה).
יצירת דיוקן היא מעין הפנמה מאגית של דמות חיצונית. "וזהו בעצם הדיוקן - סוביקט שהפך לאוביקט, אוביקט המשמר צורה ועוצמות סוביקטיביות." פרויד דן בדיוקן (במקרה הזה - העצמי - אבל כמובן שלא רק), כהגנה בפני עובדת המוות והכיליון :
"...שכן הכפיל היה במקורו ערובה מפני שקיעת האני, 'הכחשה נמרצת של כוחו של המוות' ... יצירה זאת נעשית בתרבותם של המצרים הקדמונים מגיע לאומנות של עיצוב דמויות מתים בחומר בר קימא" (אוטוראנק, "המאויים")
"אין בנימצא יצירת אומנות גדולה מדיוקן גדול" (הנרי ג'ימס, "ג'ון ס. סרג'נט")
ארנסט גומבריך מדבר על אמנים שהמצוירים בדיוקנאות מעשה ידיהם נוטים לדמות להם עצמם לא פחות מאשר לאוביקטים אותם ציירו (The mask and the face)
"...וכך יסתבר שמה שהיה מונח על הכף מאז ומעולם הרי זו סגולתן הרצחנית של התמונות, רוצחות הממשות, רוצחות הדגם שלהן עצמן, כשם שהאיקונות בביזאנץ נתפסו כרוצחות הזהות האלוהית". (ז'אן בודיאר)
דיוקן בעידן המצלמה: "הצילום גובר על הציור הממטי ביכולתו למסור מידע חזותי(למשל על פניו של אדם),מפשט ומוזיל את תהליך יצירתם ושיכפולם הטכני של הדיוקנאות, הופך את היצוג או ההיתיצגות
האישיים לאפשרות שווה לכל נפש...וסופם שהם דנים את כל עניין היצוג החזותי לבאנליות פחות או יותר גמורה "(John Berger-"no more protraits").
ואני- אני חושב על הקשר האינטימי-התהליך הרגשי שגורם לציירים ולפסלים להתאהב במודלים שלהם
(האם אנחנו לא בוחרים באנשים האלו מתחילה- כיוון שיש שם משהו שמהדהד בנו שיכול להתפתח ).
"עד היום כשאני מתבונן באלבום הזה, דומה עלי שאני קורא רומן גדול, סיפור אהבה שנוסך בי השראה. במאמר שהתפרסם עכשיו על ווית, מיד אחרי מותו, התפרסם גם ציטוט רלוונטי שלו: 'האומנות מסוגלת להגיע רק אל המרחקים והעומקים שהאהבה מסוגלת להגיע אליהם' " (מאיר שלו על ציורי הלגה של אנדרו ווית)
"אני לא יכול לרשום כל אחד,חייבת להיות משיכה הדדית ,מה מושך בדיוק , אילו הייתי יודע ,לא הייתי מצייר,זו הרגשה מבפנים ,שאתה חייב לרשום את מי או את מה שניצב מולך ויהי מה.עם גברת דנב לא
היתה אנטימיות.כשאני רואה אישה יפה,אני רוצה לרשום אותה . אז אני רושם.כיוון שאנני יכול ללטף אותה,אני מלטף אותה במכחול .ואני בטוח שדירר חשב כך על הנשים שצייר." אביגדור אריכא בן שמונים,(ראיון בהארץ)28.4.09
