סדנאות למבוגרים : הזר בתוכנו

"רובנו נשארים זרים לעצמנו, מסתירים את מי שאנו, ומבקשים מזרים אחרים, המסתירים את עצמם-לאהוב אותנו."

לאו בוסקליה

 "איפה אני אהיה שוב אני? איפה הוא יהיה שוב הוא? על זה אני בכלל לא רוצה לחשוב."-הדס.

" לראות הכל מחדש כל הזמן, להתחיל באופן בלתי פוסק מאפס, משמעו להרפות מגרסאות בנויות של העצמי, כך שהאדם יוכל להיסחף." מייקל אייגן -תחושת המוות הנפשי. 

הזר הוא ה"לא אני", האחר, הלא רצוי, הלא מובן, המורחק, מעורר הסלידה והמאיים. במובן הפסיכולוגי  אלו אותם חלקים דחויים שלנו, המפחידים אותנו, ה'צל' כפי שכינה אותו יונג. מי שאנו פוחדים להיות, מי שהזהירו אותנו מפניהם. אותם חלקים המעוררים בנו גועל, דחייה ופחד. המיניות האחרת שלנו, הילד החלש הבכיין עם הנזלת, הילדה השמנה שעשו עליה חרם, הרכיכה שאנו מרגישים בפנים, הבלתי ראוי למאכל.

"הקוטביות של חוזק חולשה-טעונה מאוד בחברה. טוב להיות חזק ורע להיות חלש....עם זאת ישנו חוזק בחולשה וחולשה בחוזק-'בסערה, עץ האלון נשבר, קנה הסוף מתכופף', מציע הטאו-טה-צ'ינג. ויתכן שאחת מזעקות הקרב הגדולות שבכל הזמנים היא 'הענווים (והחלשים) המה ירשו את הארץ.'...עלינו להקדיש תשומת לב למושג התולעת. כאשר  אנו חושבים על חולשה אנחנו חושבים על תולעת. 'חתיכת תולעת' אנחנו זועקים בשאט נפש. זעקה של דחייה לגלגנית. התולעת מקושרת עם השפלה, תוקפנות ערמומית, תחושה של להיות בלתי ראוי."-מייקל אייגן

הזרים בתוכנו- הג'וקים, התולעים, החולדות, הנחשים, הקרונה. כל מה שעלול להיכנס לנו לבית, ונצטרך לחטא אותו אחריו. העובדים הזרים, הפליטים, האתיופים, אבל גם הקופאיות הרוסיות, וגם הדוסים עם הבגדים השחורים החמים האלו-איזה ריח יש להם. ( לא אכפת לי שיהיה לי ילד הומו, אבל שלא יחזור בתשובה). 

והזר הוא גם זה שבחוץ והחוץ שבפנים-החופש, האפשרות של חופש: את זוכרת אחרי הצבא? שכל מה שרצינו זה לנסוע למקום אחר, לברוח מכאן, לא לעצור, להמשיך לנסוע לנצח, להיות זרים לנצח, משוחררים. התרחקנו מכל מי שהיה ישראלי. חיפשנו חופש אמתי, ורק הזרות סיפקה את זה, הזרות המוחלטת שהיא החופש המוחלט. לעמוד בשדה תעופה בקצה העולם לבחור טיסה לפי הצליל של המקום, לרדת מהאוטובוס בעיר צדדית, לחיות בחדר להשכרה, לשכוח איך לדבר עברית, להיות לא שייך. להישכח, חסר שורשים, שייך לעצמך בלבד ("זו לא ההצגה שלנו-אתה מבין?"), לחשוב שיכולת להישאר כאן בכפר הזה לתמיד, בשלווה הזו, להתחתן עם מקומית, לגדל כאן ילדים, לא לחזור לעולם.

וגם הערים הגדולות באמת, ניו יורק, ברלין, לפעמים גם תל אביב. בהן אתה מבין שכמעט כולם זרים. המבטא המקומי הוא העיוות הזר. זו לא העברית המשובשת של הילד העולה החדש בכיתה שגורמת לך לחשוב שהוא מפגר, אלא האנגלית-צרפתית, שבה אתה מתאהב, כי הבחורה ממול כל כך יפה, והשפה הזו שהיא בליל של שפות, נשמעת לך הדבר הכי סקסי ששמעת אי פעם. הערים הגדולות שנותנות לך את החופש להמציא את עצמך מחדש, בלי מבטים מקבעים שליוו אותך כל חייך, בלי ציפיות שגורמות לך לרוץ כמו משוגע,. בלי מי שהיית בבית ספר ובצבא. בלי ליל הסדר וכינוסים משפחתיים. להיות זר זה להיות חדש, להיות אחר, להיות חופשי.

"הוא זר, הוא משום מקום, הוא מכל מקום, אזרח העולם, קוסמופוליטי, אל תשלח אותו חזרה לשורשים."

"להישלל מהורים, האם משם מתחיל החופש?"

"או האם עלי להכיר בזה, שבחרתי להיות זרה בארץ אחרת, כיוון שאני כבר זרה מבפנים?" -ז'וליה קריסטבה-זרים לעצמנו.

אז זו עסקת החבילה? המתח שבן המוכר והבטוח לזר, התנועה המתמדת בן לבנות לעצמך בית, לבן לנסוע בפנים לארצות אחרות, ליפול ולעוף לתהומות וגבהים. מושג הזר כרוך במושגים אחרים-הכנסת האורחים, ההתמסרות , ההיעדר. ובמושג היצירתיות כשלעצמו.

אמנות, כל אמנות, היא דרך לגלות את הזר לפתוח לו דלת להכניס אותו פנימה. דרך לספר לעצמך על על עצמך, להמציא את מי שאתה במובן מסוים, לקחת בעלות על עוד חלקים ממך. הזר הוא במובנים רבים המפתח ליצירתיות-כיוון שהוא החדש, האחר, אפשרות למציאות חדשה.

למעשה לא היו לנו את הרגשות שאמרנו שיש לנו עד שלא אמרנו אותם. לפחות לי לא היו , לנסח אותם היה להמציא אותם, כך הם  הפכו שלי" -פיליפ רות- שלום קולומבוס.

הייחוד של האמנות הפלסטית , של הציור, הפיסול- שאולי גם משותפת עם אומנות התנועה, זה המסלול עוקף מילים. מילים יכולות להיות בעיה, הן מפגישות, בצורה מנוסחת מידי לפעמים, עם המפחיד. ציור או פסל יכול להתפרש בצורות רבות, אנחנו לא תמיד מבינים מה יצרנו, או מבינים רק בדיעבד. וה"שהייה" הזו משחררת אותנו מהצנזורה הפנימית. לכן אפשר להגיע רחוק ועמוק יותר.

"תנאי הכרחי לאותה תנועה נפשית שאותה מנסה לשרטט אייגן הינו אובדן הצורה, אובדן העצמי, אבדן הקיים. אין זה מקרי כי שלושה מתוך שבעת הפרקים התאורטיים  של הספר מוקדשים לתורתו של ביון  ולניסיון הבלתי פוסק בה לנוע בין קיום לחוסר קיום. את הפרק הראשון פותח אייגן במשפט המוקשה מעט, המהדהד לכל אורך הקריאה בספר: " מבחינתו של ביון, המונח ש'אינו דבר' משמש כשומר של חיי הנפש" בועז שלגי-הקדמה למייקל אייגן

הדס דאימונט -פסלים בבטון, 

חוג פיסול בבטון ראשון לציון

חוג פיסול רחובות

סדנת פיסול רחובות

קורסים לפיסול

סדנה לפיסול

עבודות בציור ופיסול בעיסת נייר-לא של הדס

jפיסול בעיסת נייר-חוג , הזר