אימון פסיכולוגי בשבח הגמגום

"לצאת מאזור הנוחות שלך- זה קשה בהתחלה, כאוטי באמצע, ומדהים בסופו של דבר... כי בסופו של דבר, זה מאפשר לך עולם חדש לגמרי!!
עשה  נִיסָיוֹן.."

- Manoj Arora, "ממרוץ העכברוש לחופש כלכלי"

שמי זיו אייל (יולי) , מנהל "הסדנה" -מרכז לאמנות ולטיפול פסיכולוגי יצירתי, המאגד הן מורים לאמנות בתחומים שונים, והן פסיכולוגים, פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים- המאמינים שיצירתיות היא מרכיב מרכזי בבריאות הנפשית ובעצם תחושת החיות שלנו . אני בוגר הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה אנליטית המוכר על ידי American Psychological Association )- ובעל .M.A בפסיכולוגיה ואמנות (התמחות בתהליכים יצירתיים).  בעל ניסיון רב בטיפולי פנים אל פנים וטיפול מרחוק (שירות "פסיכולוג אונליין"). אני רואה ביצירתיות -במובנה הרחב והעמוק ביותר, את מרכזה של היכולת שלנו כבני אדם להתמודד עם המציאות- זו הפנימית וזו החיצונית.  "להיות אותנטי" -כותבת סימון דה בבואר-"פירושו להפוך ליצירתיים ולתבוע בעלות על מי שאנחנו, על האני שלנו, המעוצב באמצעות הבחירות שלנו."

אפילו לגמגם כמו שצריך אני לא יכול-ברגע שאני מחויב לגמגם -יוצא לי דיבור רהוט, רהוט מידי, רהוט עד הגזמה.

שבת בבוקר, עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע –אשתה שוב...) עוד מעט אמשיך להתווכח אתך - על העילגות שבפיסול ובציור, שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי. האור אפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה). העשב מאחורי הבית כמעט בולע אותו. מגיע לגובה אדם, כשהכלב רץ ונובח שם הוא נעלם לגמרי –רוח רפאים מזיזה את העשב בתנועות נמרצות.   .אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב  הכול חי, מיליוני דבורים באורגיה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים. 

אני מאמין גדול בעילגות ובגמגום-באופן כללי , ובאופן ספציפי בלימוד, ועוד יותר ספציפי בלימוד ציור ובלימוד פיסול (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות). כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם. בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמתי, של שינוי -דרך הגמגום והעילגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד). ואולי זה לא מקרה שמשה –זה שהוביל את ישראל למולדת חדשה- היה מגמגם דגול-כבד פה ולשון. כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו. אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו חדש.  אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. .

 פיקאסו אמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר כמו ילד. ציור ורישום, ופיסול, וצילום (ראליסטיים ולא ראליסטיים), עוסקים באבחנות אודות המציאות(באופן מסוים האומנות משנה את המציאות או לפחות את הדרך שבה אנו חווים אותה)-הדבר הקשה ביותר אולי הוא לעשות את המציאות לחדשה, ללא מוכרת, ללא ידועה. ועוד משהו: כשאתה מורה (גם לציור ולפיסול )- אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם  ולהיות עילג לידך.

אלה -צעקות-ציור בשמן

גמגום אמתי  הוא סוג של נכות, הוא בגידה של הגוף. הוא אינו עניין של בחירה. אני משתמש כאן בגמגום כדימוי ואני יודע כמה קשה לתאר את הייסורים והכאב של מי שצריך לחיות עם גמגום. "כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שהעולם אכן קיים. ויותר מכך, כשאתה מגמגם אתה מאבד ביטחון בכך שאתה קיים." אומר יוחאי עתריה במאמר הנפלא  "לשון שלי ,טובה ובוגדנית"

חוג פיסול קרמי ברחובות-אירנה.

חוג פיסול רחובות-מעיין

אפוקסי לעץ-רונן שוורץ-אקליפטוס, אפוקסי ליציקה על עץ, פיגמנט פסטה שחור.

גמגום חשוב גם בהקשר של טיפול ופסיכותרפיה-אולי אפילו מהותי. תהליך פסיכותרפי שאין בו חלקים של גמגום ושתיקות, חשוד בעיניי.