פיסול רמת השרון: חוג, קורס, לימודים

חוג הפיסול ברמת השרון

(אין לנו סדנה קבועה ברמת השרון , האפשרויות הן הסדנה לפיסול בתל אביב או הסדנה הניידת שלנו-במידה ותתרכז קבוצה).

מה מייחד אותנו

מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות בתחום הפיסול, ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר- דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.

אנחנו מציעים דרך אחרת עם דגשים שונים ללימוד פיסול:

 #  התמקדות בתהליך היצירתי, -שוב ושוב מראים מחקרים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" של התהליך

מאפשרת להגיע למרחק גדול יותר ולעומק רב יותר מהתמקדות בתוצאות.

  # דיאלוג, מפגש-לא לימוד על פי תכנית לימודים נוקשה.

 לימוד פיסול ואמנות  בכלל הם פעולה של אינטראקציה. תקשורת. של שני בני אדם לפחות

(גם לקבוצה יש חשיבות)-המביאים את עצמם למגע דרך עבודה משותפת,

. דרך היכולת להבין זה את זה בכמה מישורים.

    # גיוון,-שימוש בכמה שפות פיסוליות ואמנותיות ?(אני מתעקש ללמד ציור ופיסול וגם לגעת בצילום).

פתרונות יצירתיים עובדים כפי שמטפורה עובדת בשפה: היכולת לעבור למרחב אחר של התייחסות.

לדרך אחרת של חשיבה. באמנות זה מרכיב מרכזי.

   # פרדוקסים, סתירות, מתח-  החלפת תפיסה של איזון  בתפיסה של מתח דינמי.

   # מרחב של חוסר ודאות-של אי ידיעה-עבודה בפיסול ובאמנות בכלל חייבת לכלול בתוכה את "אי הידיעה".

לדעת הכל על מה שאתה עומד ליצור - לדעת הכל על עצמך- זה להרוג את המרחב היצירתי.

  #  הרס,-הפחד לקלקל ולהרוס הוא אחד החסמים היצירתיים הגדולים.

 מחקרים על יצירתיות מראים שמה שמאפיין אמנים הממשיכים ליצור

זו הנכונות למרוד בעצמם-למרוד בהישג שלהם, יצירתיות היא מחזוריות של הרס ובניה.

   # התמסרות-היכולת להיכנע לתהליך , לפסל, לחומר- לא לשלוט בו.

     "המרחק הנכון"-להיכנס ולצאת, להחליף נקודת מבט,  להתרחק ולהתקרב.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם,

#  הנכונות לגמגם, למעוד ללמוד, לקחת סיכון- איך אפשר ללמוד משהו חדש בלי זה?,

איך אפשר לעשות משהו חדש בלי זה?

זכות הגמגום

על נושאים אלו ועוד תוכלו ללמוד במאמרים באתר.

טכניקות ונושאים עיקריים בהם נעסוק

יציקות בחומרים שונים

פיסול בחימר וקרמיקה

פיסול בבטון ופיסול סביבתי

טכניקות מעורבות: פיסול אפוקסי ופיסול קרמי

עבודות עץ עם אפוקסי -אנו מציעים מגוון סוגי אפוקסי למכירה- וסדנאות אפוקסי ברמות שונות..

פיסול בעיסת נייר

פיסול בסיליקון

פיסול בחוט ברזל

פיסול ברשת מתכת

טיפול כאמנות, אמנות כטיפול -הפסיכולוגיה של ג'יימס הילמן

"כמובן, תרבות מטריאליסטית בצורה מאנית ומסיבית כמו שלנו יוצרת התנהגות מטריאליסטית בקרב אנשיה, במיוחד בקרב אותם אנשים שלא עברו דבר מלבד הרס הדמיון שתרבות זו מכנה חינוך, הרס האוטונומיה שהיא מכנה עבודה, והרס הפעילות שהיא מכנה בידור."- ג'יימס הילמן, "היו לנו מאה שנים של פסיכותרפיה והעולם הולך ונעשה רע יותר."

ג'יימס הילמן, דמות מכוננת בפסיכולוגיית העומק, חולל מהפכה בהבנתנו את הנפש בכך ששילב אותה עם מיתוס, דמיון ונשמה. עבורנו כפסיכולוגים בתל אביב, הרואים ביצירתיות האנושית את מנגנון הליבה של המצאה עצמית מחדש, הרעיונות של הילמן מציעים מסגרת תיאורטית  עמוקה. הביקורת שלו על גישות רדוקציוניסטיות בפסיכותרפיה, הדגש על "פואטיקת הנפש" ותיאוריית גורלו המולד של הפרט ("תורת הבלוט")  שמות במרכזן אמנות ויצירתיות. חיבור זה בוחן כיצד הפסיכולוגיה הארכיטיפית של הילמן מיידעת גישה טיפולית ותפיסה מורכבת של עשיית אמנות והוראת אמנות- המעניקה עדיפות ליצירתיות כמהות של שינוי , במיוחד באמצעות ציור ופיסול.

ברוס ניומן-פיסול עכשווי-האמן כיוצר מיתולוגיה

"...אתה מוצא את הגאונות שלך על ידי התבוננות בהשתקפות של חייך. הדימוי הנראה לך מראה את האמת הפנימית שלך, כך שכאשר אתה מעריך אחרים, מה שאתה רואה הוא מה שתקבל. לכן, חשוב ביותר לראות בנדיבות, אחרת תקבל רק את מה שאתה רואה; לראות בחדות, כך שתוכל להבחין בתערובת של תכונות ולא בגוש כללי; ולראות עמוק לתוך צללים אפלים, אחרת תוטעה."― ג'יימס הילמן, "צופן הנשמה: בחיפוש אחר אופי וייעוד"

כפסיכולוג בתל אביב, מורה לאמנות ואמן חזותי, אני מוצא שהרעיונות של ג'יימס הילמן מעשירים את העשייה שלי בכל התחומים. הבנה שאיננו פועלים בחלל ריק , אלא בעולם בעל מבנה עומק מסוגים שונים, המעצב את הדרכים הנתונות לנו. מציאות נפשית בה העבר, ההווה והעתיד מתערבבים, חלל דחוס המאוכלס בארכיטיפים, רוחות רפאים, שדים וסיפורים. 

"לא לקוות לכלום, לא לצפות לכלום, לא לדרוש כלום. זהו ייאוש אנליטי."-- ג'יימס הילמן, "התאבדות והנשמה"

.הפסיכולוגיה הארכיטיפית  של הילמן יוצרת מתח יצירתי ודינמי בין תפיסה של גורל דטרמיניסטי לבין תפיסת האדם כיוצר של עצמו. היא מזמינה אותנו לראות את נפש האדם לא כבעיה קלינית שצריך לתקן, אלא שדה "נשמה". חי עם דימויים ומשמעות. הן בעשיית אמנות והן בטיפול הפסיכולוגי,  אנו מכירים בכך ש"תהליך יצירת אמנות פעיל ותהליך יצירתי" מעשיר חיים בתוך הקשר הטיפולי. הילמן תיאר את הנפש בתור "שדה חי של נוכחות ארכיטיפית" במקום קבוצה של אבחנות פסיכיאטריות יבשות. הוא התעקש שהטיפול יטפח את חוש הנשמה על ידי הפעלת דמיון. ב Re-Visioning Psychology הוא דחף לפסיכולוגיה פיוטית, מיתית - כזו הרואה במטופל, אמן, הפועל במרחבים רווי משמעות, יופי ומסתורין. הפתולוגיה של הנפש כפי שהוא רואה אותה נובעת מהצמצום והנוקשות שלה, המתבטאת בעיקר בחוסר היכולת לדמיין אפשרויות ואופק חדש. 

הילמן טען כי לב הטיפול הנפשי כמו גם למידת אמנות אינם ניתוח אינטלקטואלי אלא יצירה הדדית זוגית חדורת מעורבות בדמיון.

"אהבה לבדה אינה מספיקה. בלי דמיון, אהבה מתעבה לסנטימנטליות, חובה, שעמום. מערכות יחסים נכשלות לא משום שהפסקנו לאהוב, אלא משום שהפסקנו לדמיין."

- ג'יימס הילמן טען שלב הטיפול  איליו הוא מכוון הוא "פיתוח חוש הנשמה" וכי שיטת הטיפול היא "טיפוח הדמיון". במילים אחרות, אנו כמורים ומטפלים עוזרים לתלמידים ולמטופלים לראות אחרת ולהתחבר לאפשרויות שהם לא רואים בעצמם או במציאות. זה הרעיון העומד בלב הסדנה לתהליכים יצירתיים.  במקום רק לתייג או לתקן התנהגויות אנו עוסקים ביצירת מרחב חדש של אפשרויות שאפשר לחשוב עליו כתהליך של קולאז' או שזירה של דימויים היוצרים אפשרויות חדשות לתוך חיינו.

Bruce Nauman -פסל אלומיניום ותיל (שלוש חיות גדולות)

"אני כבר לא יכול להיות בטוח אם הנפש בתוכי או שאני בתוך הנפש..."

המושג של ה"שלישי": (מתייחס בדרך כלל בטיפול לגוף הנפשי שנוצר במפגש ודיאלוג דרך יצירה משותפת של המורה, או המטפל והתלמיד או המטופל), מורחב אצל  ג'יימס הילמן כמו בתפיסות רבות אחרות העוסקות בטראומה חברתית וקבוצתית, לדיאלוג שלנו עם הסביבה החברה והתרבות אליה נולדנו.  מושג זה של נשמה - או הליבה, של גוף ונפש -נובע מהדרך בה  קורא הילמן פילוסופיה עתיקה ותפיסות דתיות, בצורה המתכתבת עם תפיסותיו של ביון על המיכל והמוכל: הנפש אינה ממוקמת רק בתוכנו, אנחנו שקועים בנפש, שוחים בה ונושמים אותה.  אנו לא נולדנו אל תוך חלל ריק ולא חיים בריק אלא  מאכלסים "קוסמוס בעל נשמה". עבור הילמן, כל רגש, סמל או חלום הם נוכחות חיה של הנשמה, ניצוץ של חיבור. לכן העבודה עם הדמיון (באמצעות סיפורים, ציורים, חלומות או פיסול) היא דרך המיילדת את הנשמה. הפעיל והסביל כאן מתערבבים. אנו גם נכנעים למציאות וגם יוצרים אותה במקביל. אנו עובדים עם חומרי הגלם הנתונים לנו מראש ליצירת משהו חדש. כפסיכולוג בתל אביב העובד עם מבוגרים שסבלו מהתעללות בילדות הייתי מוסיף שדימיון כפי אני חושב עליו, מערב תשוקה ורציה וכל אלו מחייבים אומץ. כיוון שברגע שאתה רוצה או יוצר מציאות בדימיונך, אתה הופך פגיע. אתה הופך לבן ערובה של הרצונות שלך שעלולים להילקח. לרצות לקוות ולדמיין זה לקחת סיכון לאובדן. 

"מבחוץ ובפנים, חיים ונפש, מופיעים כמקבילות "בהיסטוריה של המקרה" (תיאורי מקרה) וב'היסטוריה של הנשמה'." תולדות מקרה הן ביוגרפיה של אירועים היסטוריים בהם אדם לקח חלק: משפחה, בית ספר, עבודה, מחלה, מלחמה, אהבה. תולדות הנשמה לעתים קרובות מזניחות לחלוטין חלק או רבים מהאירועים הללו, וממציאות באופן ספונטני בדיות ו"נופים פנימיים" ללא קשרים חיצוניים משמעותיים. הביוגרפיה 

של הנשמה עוסקת בחוויה. נראה שהיא אינה עוקבת אחר כיוון חד-כיווני של זרימת הזמן, והיא מדווחת בצורה הטובה ביותר על ידי רגשות, חלומות ופנטזיות... החוויות הנובעות מחלומות מרכזיים, משברים ותובנות המגדירות את האישיות. גם להן יש "שמות" ו"תאריכים" כמו האירועים החיצוניים של תולדות מקרה; הן כמו אבני גבול, המסמנות את הקרקע האישית של האדם. ניתן להכחיש סימנים אלה פחות מאשר את העובדות ה

חיצוניות של החיים, שכן לאום, נישואין, דת, עיסוק ואפילו שמו של האדם עצמו, כולם ניתנים לשינוי... תולדות מקרה מדווחות על הישגים וכישלונות בעולם העובדות. אבל הנשמה לא השיגה ולא נכשלה באותו אופן... הנשמה מדמיינת ומשחקת - ומשחק אינו מתועד על ידי דיווח…כאשר תולדות מקרה מציגות רצף של עובדות המובילות לאבחון, תולדות הנשמה מציגות דווקא תהפוכות קונצנטריות המצביעות תמיד מעבר לעצמן... איננו יכולים לקבל תולדות הנשמה דרך תולדות מקרה."-- ג'יימס הילמן, "התאבדות והנשמה".

Richard Pousette-Dart (1916-1992), תנועה ללא תזוזה 1970, ציור שמן על בד

במקביל, הילמן ניסח מחדש את מה שאנו מכנים פָּתוֹלוֹגִיָה. במונחים ארכיטיפיים, סימפטומים והתמוטטויות הם לא רק כישלונות של האגו; הם "מציאות דמיונית" – ביטויי נפש מתחננים להישמע. הוּא קרא תיגר על המדיקליזציה והפתולוגיזציה של הדמיון ועידד מטפלים לעסוק בסימפטומים כמטאפורות  ודימויים במקום לדכא אותם. למעשה, הילמן כתב כי קריסה פסיכוטית או דיכאונית יכולה לפעול כדרך "להחזיר את [הסובייקטיביות] לעומק בנפש", ומאפשרת לנשמה להופיע שוב בעולם. מניסיוני, הן באמנות והן בטיפול פסיכולוגי יש מקום רב לכאוס ולא רק לסדר.  הרעיון התרפויטי (המופיע אצל אוגדן, מיטשל, גאנט, ביון ואחרים) הוא שמגע במה שנראה כמו כאוס בטיפול יכול למעשה להיות חומר הגלם של הטרנספורמציה כאשר אנו מצליחים להיות נוכחים בו. "השימוש של האנליטיקאי בשיגעון, אם הוא נעשה בשירות תהליכי הצמיחה ולא רק עבור אוננות נרקיסיסטית, מאפשר למטופל להתחבר למה שהוא הניח שלא ניתן לשאת אותו. החוויה יכולה להתחבר לעצמה על פני תקופות של התמוטטות במידה והאדם מקבל בעלות על השיגעון ולומד את האמנות של מתן האפשרות לשיגעון לתרום לתנועה הכוללת. כפי שמדגישה מילנר, מה שנראה כמשוגע, ואולי הוא אכן משוגע, יכול להתברר כמציל. ללא שיגעון האדם אינו יכול להיות חופשי באמת. למרות שאי שפיות אמיתית משעבדת באופן מחריד." -כותב הפסיכואנליטיקאי מישל אייגן.- ב-"תחושת המוות הנפשי".

Rebecca Stevenson פיסול בשעווה-טיפול כאומנות הדמיון

על ידי כיבוד דימויים של סבל - בין אם מצוירים על בד או צצים בדיאלוג - אני לומד שהביטויים הקשים הללו נושאים לעתים קרובות אנרגיה ומשמעות יצירתית בלתי צפויה. במקום להחיל תווית רדוקטיבית, אני שואף להישאר סקרן: כיצד צורת  הכאב או הכפייה הזו מתרגמת לעולמו הפנימי של המטופל או התלמיד? עמדה הילמנית זו משחררת את הטיפול מגישות "תיקון" הנובעות מהמודל הרפואי שחלק ממשמעותן היא תפיסת המטופל כקורבן ומחזירות לו תפקיד פעיל של שימוש בשברים כדרך ליצירת דיוקן חדש של עצמו. 

הילמן בעקבות תפיסות מודרניות של הטראומה

"מכיוון שההשקפה ה'טראומטית' על השנים הראשונות שולטת כל כך בתיאוריה הפסיכולוגית של האישיות והתפתחותה, מוקד הזיכרונות שלנו ושפת סיפור הסיפורים האישי שלנו כבר הוסתרו על ידי הרעלים של תיאוריות אלה. ייתכן שחיינו נקבעים פחות על ידי ילדותנו ויותר על ידי האופן שבו למדנו לדמיין את ילדותנו. ספר זה יטען שאנו ניזוקים פחות מטראומות הילדות מאשר מהאופן הטראומטי שבו אנו זוכרים את הילדות כתקופה של אסונות מיותרים וחיצוניים שעיצבו אותנו בצורה שגויה." 

לא כל תפיסותיו של הילמן מתיישבות עם התפיסה הנוכחית של הטראומה הממקמת אותה בגוף ובמרחב הנוירולוגי לא פחות מאשר בנפש. אפשר לטעון כנגדו שהוא ממעיט בערכה של הטראומה. מאידך ברמה מסוימת יש אמת בהשקפתו (אם כי בצורה מוגבלת), הרגישות התרבותית לטראומה ולטריגרים הפכה מוגזמת ופועלת כנגד עצמה. רוב המחקרים מראים ש-אזהרות טריגר למשל אינו יעילות ולפעמים מזיקות. טראומה כך אני מאמין, צריכה שיכירו בה, אולם צריך להיזהר מפני התמכרות לה ולפצע.

Rebecca Stevenson פיסול בשעווה-כיבוד דימויים של סבל

יצירתיות ויצירה משותפת

"הסובייקטיביות העמוקה ביותר אינה אישית." ג'יימס הילמן, "קינת המתים: פסיכולוגיה לאחר הספר האדום של יונג"

הפסיכואנליזה ההתייחסותית הדגישה זמן רב שטיפול הוא תהליך משותף ויצירתי - מה שאוגדן מכנה "שלישי אנליטי" ומיטשל כינה "יחסיות". גם הפסיכולוגיה של הילמן חוגגת את השותפות היצירתית הזו. הוא דחק במטפלים לגשת בכל רגע מבחינה פואטית, מבלי לכפות ריחוק מדעי. מתוך ראייה זו, חדר הטיפול הוא תמיד סטודיו יצירתי.

עבודה יצירתית משנה גם את בדרך בה אנשים יוצרים משמעות ויוצרים סדר בחייהם. פעמים רבות הקושי נבע מתפיסת סדר נוקשה וחד ממדית מידי, שאינה נותנת מקום לדברים חדשים לצמוח, ואין בה מקום לאי ידיעה או למקריות.

Rag Rug - Betsy Timmer-פיסול בבד-תפיסה פיוטית, מיתית ופילוסופית  של הנפש האנושית.

מעבר לרדוקציוניזם: פרספקטיבה פואטית

חוט מרכזי בעבודתו של הילמן הוא  דחיית מסגרות מצמצמות. הוא מתח ביקורת על האובססיה של הפסיכולוגיה המודרנית למדעיות ומדידה, ולאבחון עצמי דרך פסיכולוגיית האגו . ב- Re-Visioning Psychology, הוא טען ששדה הפסיכולוגיה "רדוקציוניסטי, חומרני ומילולי" הגישה נוטה לפשוט מהעולם את המשמעות. על ידי הדגשת סימפטומים הניתנים לכימות, הפסיכולוגיה יכולה "למנוע מהנשמה את ההזנה החיונית שלה". במקום זאת, הילמן קרא לתפיסה פיוטית, מיתית ופילוסופית  של הנפש האנושית וראה את הפסיכולוגיה כהמשכה של תפיסות רוחניות ודתיות בנות אלפי שנים.  

המטפל כאמן. אמנות כמסע נפשי תרפויטי

1. טיפול כפרקטיקה אסתטית.

הילמן ראה בפסיכולוגיה לא מדע רפואי, אלא פואטיקה של הנשמה. מסגור מחדש זה הופך את הטיפול ל"אמנות יצירתית ופרשנית", שבה הדגש אינו על ריפוי פתולוגיה אלא על תפיסה והעמקת דימויי הנשמה. עבור הילמן, הנשמה אינה דבר שניתן לקבע אלא עולם של דמיון, מטאפורה ומיתוס. המטפל, כמו האמן, חייב ללמוד לראות - להביט מעבר לפני השטח אל הנרטיב, המיתוס והדימוי הבסיסיים המחיים את סבלו של אדם.

מקס ארנסט-1947 -ציור שמן על בד- "רגישות ארכיטיפית"

2. דימוי, דמיון ועין אמנותית

מרכזי לחזונו של הילמן הוא מושג הדימוי והמטפורה. הוא האמין שהבנה פסיכולוגית מתחילה בדימוי, לא בניתוח רציונלי של התנהגות או קוגניציה. כמו צייר המבחין במהות של פנים בדיוקן, המטפל לומד לשים לב ל"ניואנסים, מצבי רוח ודפוסים ארכיטיפיים" שעולים בדיבור, חלומות, תסמינים ודממה. זה לא שונה מהאופן שבו אני מאמין שאמן צריך לעבוד עם חומר: לא על ידי כפיית צורה מלמעלה אלא מתוך התמסרות וניהול דיאלוג עימו. עבור המטפל, המדיום הוא הנפש עצמה - המרקמים, המקצבים והשפה האישית והסמלית שלה.

tristan pigott-בוקר יום א' מעל לאדמה, ציור שמן על בד. 2013

3. רגישות ארכיטיפית וטמפרמנט אמנותי

המטפל של הילמן הוא אדם בעל "רגישות ארכיטיפית"- הוא קשוב לדפוסים העמוקים יותר (ארכיטיפים) המעצבים את חווייתו של אדם. רגישות זו דומה יותר לטמפרמנט אמנותי מאשר לניתוק מדעי. על המטפל להיות בעל עין מפותחת ליופי, טרגדיה, אירוניה וצל. עליו להיות מסוגל להתמודד עם פרדוקסים וסתירה, מורכבות וריבוי - אותן תכונות שמעניקות חיים לאמנות. לפיכך, הטיפול הופך ל"מעורבות אסתטית עם התגלות הנשמה", שבה נוכחות יצירתית חשובה יותר מהתערבות או אבחון.

4. המטפל כמיילד נשמה

הילמן ציטט לעתים קרובות את רעיון העולם של המשורר ג'ון קיטס כ"עמק של יצירת נשמה". לאור זה, עבודתו של המטפל דומה לזו של משורר או פסל: הם עוזרים לתת צורה לחומר הגולמי של החוויה האנושית. המטרה אינה להפוך את המטופל לתפקודי או מאושר, אלא "להעמיק את חוויית החיים שלו", לחשוף את המיתוס הבסיסי שלה ולכבד את "המציאויות הדמיוניות" המעצבות את מי שהוא.
המטפל כאמן אינו מבטל את הסבל אלא מחפש את משמעותו, והעושר הנרטיבי והסימבולי שלו. כמו צייר המוצא יופי בצללים, המטפל מקבל בברכה את החושך לא כפתולוגיה אלא כחלק מפלטת הצבעים של הנשמה.

5. נוכחות, סבלנות ואומנות ההקשבה

הילמן הדגיש כי שינוי טיפולי אמיתי אינו נובע מטכניקות אלא מ"נוכחותו של המטפל". נוכחות זו במהותה היא איכות אסתטית - היא כרוכה ב"כוונון, תזמון, אמפתיה ואינטואיציה", תכונות חיוניות גם ליצירה אמנותית. המטפל מקשיב לא רק לתוכן אלא גם לטון, קצב, דממה והיעדר - למה שנאמר ולמה שלא נאמר. הקשבה זו אינה פסיבית; זוהי "פרקטיקה אמנותית של קליטה" , בדומה לאופן שבו מוזיקאי מקשיב ליצירה המתפתחת בזמן אמת, ומגיב באותו אופן.

פיסול-"בעניין הכאב של האחר- "Virgile Ittah.

6. נפש פוליתאיסטית וריבוי

המטפל-אמן של הילמן, נותן מקום ל"נפש הפוליתאיסטית". הוא  מכיר בריבוי והפיזור של הנפש - אלים פנימיים, שדים ומוזות המתקיימים יחד. כמו סופר השומר על מתח יצירתי נרטיבי , המטפל עוזר למטופלים לנווט בין קולות פנימיים סותרים מבלי לצמצם אותם ל"עצמי" מונוליטי. אני חושב על העמימות של האמנות, שבה משמעות נובעת ממתח וגיוון.

.7. ראייה דרך: מעבר למילולי, מעבר לנראה.

קורסי אמנות: Ariko Inaoka - Erna and Hrefna

"אני רוצה להרגיש נוח יותר עם תחושת חוסר הנוחות שלי, אני רוצה להרגיש בטוחה יותר עם היסוס שלי, אני לא רוצה להתכווץ רק כי דבר מה לא קל, אני רוצה לדחוף חזרה, להשאיר חלל רב יותר בן "אני לא יכולה" ל"אני יכולה". (קריסטין אמסטרונג).

Peter Gentenaar פיסול בנייר

"יש סיפורים שצריכים להיכתב רק כי איש לא יאמין לאבסורדיות של הכל" Shannon L. Alder

Peter Gentenaar פיסול בנייר

Carel Willink דיוקן עצמי עם מכחול וסמרטוט ,1936

Edouard Vuillard - ציור שמן על לוח

Edouard Vuillard- ציור שמן על לוח

Edouard Vuillard-  ציור שמן על לוח

Edouard Vuillard - ציור שמן על לוח

Edouard Vuillard 1893 ציור שמן על לוח.

"כל מה שרציתי לדעת הוא כיצד אנשים אחרים עוברים את החיים, היכן הם שמים את הגוף שלהם שעה אחר שעה, וכיצד הם מתמודדים בתוכו."-מריאנדה ג'ולי