לימוד ציור פנים ודיוקן

ציורי  פנים ופרוטרט: ביטוי של נפשו של האמן או גילוי נשמתו של הנושא?

"ציור פנים"-ברמה המילולית בעברית הינו ביטוי המגלה מורכבות וסתירה. מחד הפנים שלנו הם המסכה שאנו עוטים במציאות , מסכה הניתנת למניפולציה ושליטה בטח בימינו בהם ניתוחים פלסטיים והזרקות מאפשרים לשנות אותם. אבל פנים הם גם התוך-החלל שבפנים-המציאות הרגשית הסובייקטיבית שלנו. 

ציורי דיוקנאות או הדרך שבה אנו מציירים פנים הינן צורת אמנות מרכזית ומשמעותית במשך מאות שנים. הפנים שלנו הם השיקוף החיצוני של הזהות שלנו- אנו מזהים את עצמנו דרך השתקפותנו וזהו מבחינתנו גם מרכיב מרכזי בהתפתחות ההכרה ובמודעות העצמית שלנו ושל  כל יצור חי. בהתפתחות ילדים שלב "המראה" בין גיל חצי שנה לשנה וחצי- בו הם מצליחים לזהות את השתקפותם במראה- מציין קפיצת התפתחות קוגניטיבית ורגשית. שלב זה על פי ז'ק לאקאן יוצר את אידיאל האני: המראה, המשקפת את הדיוקן כדימוי עצמי (וכל פעם מחדש אנו "נדהמים" לגלות עוד יצורים חיים בעלי יכולת לזהות את עצמם). עצם מושג "ההכרה"  בעברית קשור ביכולת הרפלקטיבית שלנו-הצורה בה אנו יכולים להכיר את עצמנו -לזהות את עצמנו, היכולת שלנו למודעות סובייקטיבית שלנו לעצמנו.

פסיכולוגים תל אביב: האם אנו יכולים לראות ולצייר באמת אדם אחר?

"הסיבה שחלק מהפורטרטים לא נראים אמיתיים ודומים לחיים היא שאנשים מסוימים אינם מתאמצים מספיק להידמות לתמונות שלהם."- סלבדור דאלי

כפסיכולוגים בתל אביב העוסקים באמנות לא פלא אם כך ששאלות אודות הדרך בה אנו מציירים את הפנים האנושיות הן בעלות חשיבות החורגת מתחום האמנות אל שדות הפסיכולוגיה, הפילוסופיה,החברה ואפילו הדת. מצוות-לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה-יכולה להיות מובנת בדרכים שונות -אבל אחת מהן היא סכנת הנרקיסיזם הקיצוני והגרנדיוזיות האנושית  (פרשנויות מסוימות מתירות דווקא דיוקנאות של בני אדם). אפשר אפילו לעסוק בשאלה זו ברמה הטכנולוגית-בתקופה שבה טכנולוגיות AI -יכולות ליצור דימויים מזוייפים או חיקויים שלנו עד כדי זהויות אנטומיות המתפצלות מאיתנו ופועלות במציאות במקביל -כפי שמציע ריי קורצווייל. 

ציור פנים או ציור דיוקן משקף  את ההיבטים הרב-גוניים של תיאור האדם. אחת השאלות שאני יכול לשאול את עצמי כפסיכולוג בתל אביב כהשלכה של נושא זה על פסיכותרפיה- היא כמה אני יכול לתפוס ולהכיר את האדם מולי בפני עצמו ועד כמה זהות זו היא הפעלה או השתקפות של חלקים בי שהוא מעורר.

 ציור פנים או ציור פורטרט אם כך צועד לעתים קרובות על הגבול הדק שבין הגילוי הפסיכולוגי של הנושא, הידוע כאובייקט בטרמינולוגיה האמנותית, לבין הקתרזיס האקספרסיבי של האמן, הצייר האוחז במכחול. העומק, מצב הרוח והדקויות המובלעות בדיוקן מעלים לעתים קרובות שאלה מרכזית: האם ציור דיוקן מבטא בצורה חיה יותר את המציאות הפסיכולוגית של הצייר, או האם הוא חושף את המהות הפנימית של הנושא, מושא היצירה?  והאם אין שני אלה למעשה אינם כרוכים זה בזה?

ביטוי המציאות הפסיכולוגית של הצייר

"כל דיוקן שצויר ברגש הוא דיוקן של האמן, לא של המודל היושב. היושב הוא רק התאונה, האירוע. לא הוא מתגלה על ידי הצייר; זה דווקא הצייר שעל הבד הצבעוני חושף את עצמו."- אוסקר ווילד, תמונתו של דוריאן גריי.

אמנות, במהותה, היא תהליך יצירה אישי, וכל משיכת מכחול נושאת את חותמו הרגשי והפסיכולוגי של האמן. אמנים בתהליך היצירתי שוקעים בתהליך שניתן לתאר כפרדוקסלי - מחד התמסרות וזרימה ובמובנים רבים אובדן של עצמם אל תוך התהליך  ומאידך פעפוע והשתלטות של האגו שלהם על האובייקט. כל אמן מרגיש שהוא יוצר וממציא מחדש את העולם כשהוא יוצר. כל אמן חייב להיות במובנים מסוימים אלוהים של היצירה שלו. כל התמונות שלי הם דיוקנאות עצמיים, גם כשאני לא בתוכם”.-נונו רוק

כאשר ציירים עובדים, הרגשות והמחשבות שלהם זורמים בחופשיות על הבד. כתוצאה מכך, ציור דיוקן הופך לעתים קרובות למדיום חזק שבו מתגלה מצבו הפסיכולוגי של האמן. בחירת הצבעים, עוצמת המשיכות והניואנסים של הביטויים המצוירים מושפעים ומכוונים מהנוף הרגשי הפנימי של האמן. לפיכך, דיוקן יכול להיחשב כהשתקפות של נפשו של האמן, החושף בעדינות את החזון, הפגיעות והחיוניות שלו.

חשיפת המהות הפנימית של הנושא (אובייקט)

"מעולם לא צילמתי מישהו ויצרתי פרסונה, רק גיליתי את מה כבר היה שם."-אנתוני פרימונד.

בקוטב הנגדי , ציורי דיוקן שואפים ללכוד ולהעביר את המהות, הרגשות והאישיות של הנושא המתואר. התבוננות והבנה מדוקדקת של הנושא מאפשרות לאמן להעביר לא רק את הדמיון הפיזי אלא גם את המציאויות העדינות והפנימיות שמגדירות את הפרט. הדיוקן, אם כן, הופך לצינור שדרכו יכולים הצופים להציץ בנוף הפסיכולוגי של הנושא. זוהי גילוי של נשמתו של הנושא, שנעשה מוחשי באמצעות האומנות של הדיוקן. "אני חושבת על משהו שקראתי על סרג'נט: איך בדיוקן, סרג'נט תמיד חיפש את החיה באדם שישב כמודל שלו (נטייה שברגע שידעתי לחפש אותה, ראיתי בכל מקום בעבודתו: באף השועל הארוך ובאוזניים המחודדות של היורשות שצייר סרג'נט, באינטלקטואלים בעלי השיניים שלו וקברניטי התעשייה הליאוניים, ילדיו השמנמנים, בעלי פני ינשוף).- דונה טארט, החוחית.

ההצטלבות של שתי מציאויות

בריקוד הסבוך של משיכות המכחול בציור פנים, יש מפגש של שתי נשמות – האמן והנושא. הציור הופך למיזוג שבו המציאות הפסיכולוגית של שני הצדדים משתלבת ומתלכדת. הדיוקן נובע מאנרגיה קולקטיבית, סינתזה של הביטוי הפרשני של האמן ושל המהות האותנטית של הנושא. משחק גומלין דינמי זה מוסיף שכבות של מורכבות ועושר לדיוקן, מה שהופך אותו לחקר מעמיק של נפש האדם והיצירתיות. גם טיפול פסיכולוגי כפי שאני תופס אותו הוא מפגש דומה (אם כי כמובן שונה-כאן מדובר בעמדות שוויוניות יותר).  מפגש המאפשר שינוי דרך מערכת של התמזגויות המאפשרות יצירת דבר מה חדש בחדר הטיפולים. הפסיכולוג תומס אוגדן מכנה את היישות השלישית שנוצרת בדיאלוג הזה-"השלישי האנליטי"-זהות שהיא אחרת משני האנשים היושבים בקליניקה כפי שילד הוא זהות העולה וחורגת מזהות שני הוריו.

סיכום

"אני אוהב פורטרטים. תמיד הוקסמתי מהעובדה שכששמים מסגרת למשהו ויוצרים לו גבולות. זה גורם לזה להיראות מת. אותו דבר עובד עם תוויות, שזה תחביב פופולרי שיש לרוב האנשים בימינו, תיוג".-- נונו רוק

מני בראן -חוג ציור רחובות-עבודה עם צבעי שמן בשפכטל--ציפוי אפוקסי

אין דבר שמרתק אותנו כמו פנים

אנחנו לומדים לקרוא פנים, מרגע הלידה, זהו מרכיב הישרדותי עבורנו.
פעם חשבו שהבעות פנים הן שפה אוניברסלית שכל התרבויות מפרשות בצורה דומה, מחקרים מהשנים האחרונות טוענים שזו שפה נלמדת חברתית ודרך התנסויות.
פעם טענו גם שהבעת הפנים שאתה עוטה, גם אם בצורה חקיינית, ("Fake it until you feel it")-משפיעה על הלך הרוח שבו אתה נמצא. חייך ותרגיש מאושר. גם הרעיון האמריקאי הזה מתגלה כחסר ביסוס.
ואמנות? אמנות תמיד הסתכלה על פנים.
ציור פורטרטים מאז ומעולם היה מרכז פרנסתם של הציירים וכך גם פיסול אנדרטות, ודיוקנאות פיסוליים.
מיומנות דקה של מתח בין המציאות לבין יכולת להחמיא למושא הציור.
במידה מסוימת אנחנו אחראיים יותר ויותר לפנים שלנו ככל שאנו מתבגרים, ואנחנו זוכים ולא רק במובן הטוב לפנים שאנו ראויים להם.

"מאז ומתמיד יצרה כל תרבות, במקביל לתפישת היופי המיוחדת לה, גם השקפה משלה אודות כיעור... 

מאז העת העתיקה ועד ימי הביניים, ראו בכיעור את היפוכו של היופי, דיסהרמוניה הפוגעת בכללי הפרופורציה שעליה מבוסס היופי, גם המוסרי וגם הפיזי.  

הם ראו בכיעור פגם במה שהטבע אמור להעניק. 

בכל מקרה, כמעט בכל התאוריות שולט אותו עיקרון:  גם אם קיימים יצורים או עצמים מכוערים, הרי לאמנות יש את היכולת להציג אותם בצורה יפה ההופכת את כיעורם לקביל. 

עדויות לתפיסה זו אינן חסרות, מאריסטו ועד קאנט. 

על פי קביעות אלו אכן קיים במציאות כיעור הדוחה אותנו, אך הוא הופך קביל ואף מהנה באמצעות האמנות המייפה את כיעורו של הכיעור. 

אך עד כמה תיאור יפה של המכוער (או המפלצתי) אכן מעניק לו קסם? 

כבר בימי הביניים הועלתה הבעיה של תיאור יפה של השטן. והשאלה שבה ונשאלה במלוא עצמתה בתקופה הרומנטית.
לא יפליא אפוא שבתקופה הקלסית המאוחרת, ובמיוחד בתקופת הנצרות, בעיית הכיעור הפכה מורכבת יותר. 

הטיב לנסח זאת הגל, שקבע כי עם התפתחותה של הרגישות הנוצרית ושל האומנות שנתנה לה ביטוי, הוענקה חשיבות גדולה (במיוחד בכל הנוגע לישו ולרודפיו)

 לכאב, לסבל, למוות, לעינויים, לגיהינום ולעיוותים הגופניים של הקרבנות ושל הרודפים." 

אומברטו אקו -"תולדות היופי"

Des Garcons

Sage Sohier צלם אמריקאי -שורה של פורטרטים של אנשים שלקו בשיתוק פנים

"אני מחפש את הפנים שהיו לי לפני שהעולם נוצר"- W. B. Yeats, The Winding Stair

.

Eric Nehr - Rose Bless´e (2011)

"הניסיון להראות טוב מגביל את חיי"-סטפן סוגמיסטר

Annemarie Busschers -ציור בשמן

חיים ב3 מאות- סדרת צילומי שחור לבן של Mark Story

" כשהוא שם את פיו כל כתפה

היא לא בטוחה, אם כתפה

קבלה או נתנה את הנשיקה.

כל הגוף שלה -פה."

ליאונרד כהן-

ציור בשמן של Javier Palacios

"עיוורון פרצופים" של אוליבר סאקס -בתרגום אלומית ישי

"מרגע לידתנו ועד יום מותנו, אנו פונים לעולם עם הפנים שלנו, הגיל והמין מוטבעים בפנים האלה.

הרגשות שלנו: אלה הפתוחים האינסטנקטיביים שדרווין כתב עליהם, ואלה הנסתרים והמודחקים

שפרויד דיבר עליהם, מוצגים לראווה בפנים שלנו יחד עם המחשבות והכוונות שלנו.  

למרות שאנו מעריצים רגלים וידיים, ישבנים ושדיים. הפנים הם אלה שנשפטים

כ"יפים במובן האסתטי, או כטובים או מכובדים במובן המוסרי או האינטלקטואלי,

באמצעות הפנים אנו מזוהים כיחידים. בגיל ארבעים כך נאמר אדם יש לו את הפרצוף שמגיע לו."

Charlie Engman - Mom

"לפעמים אתה עובר על פני נערה יפה ברחוב ובשלוש השניות שאתה רואה את פניה - אתה למעשה מתאהב בה. ובאותן שניות אתה יודע את טעם נשיקותיה, את מגע עורה על שלך, את קול צחוקה, איך היא תסתכל בך ותהפוך אותך לשלם. ואז היא נעלמת, ובשניות שלאחר מכן אתה מבכה את חסרונה - ביותר עצב מכפי שתודה בפני עצמך.”

Jonathan Tropper, How to Talk to a Widowe

Clemence Poesy

"אני לא מוקסם מאנשים המחייכים כל הזמן. מה שאני מוצא מעניין זה את הדרך שבה אנשים נראים כשהם אובדים במחשבות, כשפניהם נעשות רציניות או כועסות, כשהם נושכים שפתיים, הצורה שבה הם מעיפים מבט, הדרך שבה הם מביטים למטה כשהם הולכים, כשהם מעשנים סיגריה לבד, חצי חיוך, הדרך שבה מנסים לעצור דמעות, הצורה שבה הפנים שלהם אומרים שהם רוצים לומר משהו אבל לא מסוגלים, הדרך שבה הם מסתכלים במישהו שהם רוצים או אוהבים"

denis rouvre

תאריך התפוגה של עובדה מדעית-אורן הרמן

"דבר דומה קרה במחקרים על משיכה מינית. במשך שנים היה ידוע שאסימטריה בבעלי חיים קשורה לכמות המוטציות שלהם: ככל שיש יותר מוטציות, כך יהיה בעל החיים פחות סימטרי. ואז, ב-1991, גילה חוקר באוניברסיטת אופסלה בשם אנדרס מולר ‏(M"uller‏) שנקבות התנשמת הלבנה נוטות יותר להזדווג עם זכרים סימטריים מאשר עם האסימטריים, כאילו השתמשו בסימטריה כמדד לגנים של בן הזוג. התוצאה רמזה על רעיון מטלטל - אסתטיקה היא בעצם גנטיקה - וסחפה בסערה את עולם הביולוגיה. בתוך שלוש שנים, עשרה מחקרים עצמאיים בחנו את התאוריה - בזבובי פרות, לטאות, דגים ויצורים אחרים - ותשעה מהם אישרו אותה. עד מהרה יושם הרעיון על בני אדם, ומחקרים מכובדים הראו באופן משכנע שנשים מעדיפות גברים סימטריים ואפילו חוות אתם יותר אורגזמות.

אלא שעד מהרה הכל החל לקרוס. ב-1994 ארבעה עשר מחקרים בחנו את התאוריה ורק שמונה מהם אישרו אותה. שנה אחר כך פורסמו שמונה מאמרים, רק מחציתם הוכיחו את הטענה. ב-1998 שליש בלבד מ-12 המחקרים שנערכו הראו מתאם בין גנים “עקומים” לבין גוף עקום, וכאשר עשו זאת, גודל ההשפעה הממוצעת הצטמצם ב-80%".

Tilda Swinton : Paolo Roversi

אין יופי ללא מוזרות מסוימת-איב סן לורן

פסל אבן, וייטנאם

לעומת זאת קיימת תאורית ההשלכה - אנחנו מחפשים, או אוהבים פנים שניתן להשליך עליהן תחושות משלנו.

לא פנים מוגדרות מידי - צריך שיהיה שם משהו אניגמטי וריק. "אם תראה את הבודהה -הרוג אותו"

שחקני קולנוע מצליחים נשארים תמיד קצת מעבר ליכולתנו להגדיר אותם, פנים ריקות המוכנות לשאת את הפנטזיות שלנו.