עבודה בציור החלום


" אני חולם את הציורים שלי, ומצייר את החלומות"-ואן גוך.

"הרביתי לחלום, החלומות טרפו אותי"-צמח בר-רחל שפירא.

הציור והפיסול כביטוי ללא מודע, לפנטזיה ולחלום (וגם לסיוט).  

"תרדמת התבונה מולידה מפלצות" -פרנצסקו גויה

חלומות וציורים משתמשים באותה שפה- השפה הוויזואלית, ולא רק כאמצעי טכני ,אלא גם כצורת חשיבה שאינה פועלת על פי ההיגיון המציאותי והמילולי של ההסבר, העקביות והסיבתיות . הציור הפיסול והאמנות בכלל (ובעיקר השירה), מאפשרים להשתמש בצורות חשיבה לא רציונליות  ולא לינאריות, או עם רציונל שונה. חלימה, ציור, ואמנות משתמשות בדמיון. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ביטא זאת כך: "כל פעולה של דמיון שואבת מהחלום... החלום הוא התנאי הראשוני לאפשרות הקיום שלה." . החלום הוא גרעין הדמיון, והדמיון הוא גרעין האמנות והיצירתיות וכולם יחד, הם חלק מהפיזיקה של הכוחות הבלתי נראים ולכאורה לא ממשיים המפעילים את עולם המציאות הנראית, מפרשים אותו, מעבדים אותו, ומאפשרים חיים בתוכו.

אנו זקוקים למושג או מילה המתארים אובייקט ,מחשבה או רגש כדי לחוות אותו, לחשוב אותו, או אפילו כדי בכלל לראות אותו (אני לא אחזור על עשרות הניסויים שהוכיחו זאת כדי להגיע לסיפור האהוב עלי, על האינדיאנים בדרום אמריקה שלא ראו את ספינות הספרדים, כיוון שלא היה להם מושג או מילים לתאר את ספינות המלחמה ). החלומות, הציור, הפיסול, כמו כל האמנויות הלא מילוליות- מוסיקה ריקוד קולנוע, פרפורמנס-וגם אלו המילוליות כמו השירה וגם בדרך מסוימת הפרוזה-  עוקפים את מנגנון החשיבה הלינארי המילולי- המחפש זהות בן מושג לאובייקט ומאפשרים להעלות תכנים בצורה מורכבת וחתרנית-אל המציאות. בלעדיהם נחווה אותה מצונזרת על ידי ההיגיון והצווים הפנימים והחיצוניים של המוסר והחברה. החלום כמו האמנות חיוניים כדי לחוות אותה בצורה מלאה.  העמימות, חוסר הרציונליות ואי המובנות הם מנגנון ההגנה של החלום והאמנות המאפשרים העלאת תכנים קשים ומפחידים, תכנים שאנו נמנעים מהם במודע..

 ציורי חיות על קירות מערות לפני 40000 שנה הם ציורים מאגיים, דרך לבטא שליטה מאגית בעולם, דרך להתמודד עם רעב מאיים וסכנות. אם חלומות הם דרך לעבד את המציאות הכאוטית שאנחנו לא מספרים לעצמנו עליה בעירות,  אז גם ציורי המערות וציורי ילדים הם אמצעי דומה. 

 מאז ומתמיד אנשים ציירו את הלא מציאותי, וגם כשציירו את המציאותי, זה היה תוך תיקון שלו, ועיוות שלו- כך שיתאים למידות הנכונות ולתפישת העולם שלהם..  לעתים זה היה כי המציאות הזו לא הייתה בהישג ידם, ולעיתים כי אנו לעולם לא מרוצים ממנה, כפי שמוכחים אין סוף הפילטרים לצילומי סלפי באינסטגרם. ולעיתים זה היה כי היא איימה עליהם, או לא אפשרה חיים לצדדים שונים בנו בתוכה. הציור הוא דרך לביטויי משאלות, להגשמת משאלות. כשאביגדור אריכה אומר שהוא מצייר נשים יפות כתחליף לנגיעה בהן, לזה הוא מתכוון, וכך גם פרויד שמדבר על אמנות כסובלימציה של הדחף. הציור, הפיסול אבל גם כל התרבות, הפופולרית והגבוהה, עוסקים באופן אובססיבי במושג היופי, כאילו בדרך מסוימת, אם ניגע ביופי הוא יגאל אותנו מעצמנו, מהאפרוריות שלנו, מהמציאות. הבנים בחוגי הציור לילדים ונוער מציירים מכוניות מרוץ, קרבות אבירים, גיבורי על. הבנות מציירות חדי קרן, רקדניות וחיות חמודות.  אבל מעבר לדרך לגעת במשאלות, לברוא אותן מחדש בזעיר אנפין וכך לרכוש אותן ולשלוט בהן, ולהתמודד בדרך זו עם התסכול-ציור נוגע בדרכים אחרות ונוספות בחלום. 

פרידה קאלו נוגעת בזהות אישית ומינית מורכבת ופרדוקסלית דרך ציורי החלום שלה, זו הדרך שלה לעבד את הסתירות הפנימיות, את תחושת הזרות, אי ההתאמה והכאב ולברוא זהות חדשה. בצעקה אדוארד מונק -נוגע ברגע הפסיכוטי של התפרקות, בסיוט שרודף אותו, הפוסט טראומה הבלתי מעובדת, האימה הקפואה. זו הדרך שלו "להשיב חיים שלא נחיו" (תומס אוגדן). גויה מעבד את סיוטי 'מלחמת חצי האי' ברישומים וההדפסים השחורים שלו. המציאות מתחרה בסיוט- בזוועות שלה. 

נערה עם מסכת מוות -פרידה קאלו

אבל יותר מכל תנועה אחרת בתולדות הציור- הסוריאליזם, הופך את החלום לציור. החלומות הם דרך להשתחרר מהמציאות והרציונליות שאכזבו שוב ושוב והובילו לזוועות של מלחמת העולם הראשונה. החלום הוא הצורה הטהורה יותר של המחשבה והרגש והציור והאמנות הסוריאליסטית פועלים עלינו בצורות לא מודעות ומנסים לשבור את מגבלות ההיגיון. חלומות הם יצירת אמנות ומבטאים אמת עמוקה. המניפסט הסוריאליסטי שנכתב על ידי אנדרה ברטון ופורסם בשנת 1924, מגדיר את הסוריאליזם בן היתר כך:  "הסוריאליזם נשען על האמונה במציאותן הנעלה-יותר של צורות אסוציאטיביות מסוימות […] האמונה בכל יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה." רנה מגריט, ז'ואן מירו, מקס ארנסט, סלבדור דאלי ואחרים השפיעו על התרבות והחשיבה שלנו בצורות עמוקות ומורכבות. הם מבנים ארכיטקטורה חדשה של עולם, ושל מציאות, שאפשר להבין רק בדיעבד.  שנות השישים של המאה העשרים עם תרבות סמי ההזיה-הם צאצאים חוקיים שלהם. הם משתמשים בטכניקות ציור ריאליסטיות, כדי לשבור את הריאליזם. ההקשר של האובייקטים משנה אותם.  הדברים דומים לעצמם ועם זאת שונים מעצמם כמו בחלומות. אנחנו נמצאים בבית שלנו אבל הוא לא הבית שלנו, זה אני אך לא אני.  פרויד והפסיכואנליזה נחשבים לאחת ההשפעות המרכזיות על הולדת הסוריאליזם . החלום והלא מודע מרכזיים בתפיסתו של פרויד. האדם הוא סירה קטנה של אגו ומודעות הנישא על ים של לא מודע והחלום הוא הדלת לשם. (סיפרו המרכזי של פרויד הוא "פירוש החלום"-1900). החלום נגאל ממקומו בחשיבה המאגית, הוא אינו מנבא את העתיד יותר, או מנסה לשלוט בו. הוא גם אינו מורחק מהחיים, אלא מקבל תפקיד חדש ומרכזי. החשיבה הלא מודעת הופכת בפסיכולוגיה המודרנית לגרעין היצירתיות. היא ממציאה ומגדירה למעשה את היצירתיות בדרך חדשה ומצמצמת את ההיגיון וצורת החשיבה ההגיונית כמוגבלת. תומס אוגדן האחד הפסיכואנליטיים הבולטים בשנים האחרונות, מגדיר שלוש צורות חשיבה: חשיבה מאגית, חשיבת חלום, וחשיבה מתמירה. על חשיבת החלום הוא אומר-"חשיבת החלום  היא העבודה הפסיכולוגית, הלא מודעת בעיקרה, שנעשית בזמן החלימה. אנו חולמים ברציפות, הן בערות, והן בשינה (ביון 1962a). כפי  שאת אור הכוכבים בשמיים מסווה במשך היום את זוהר השמש, כך החלימה נמשכת  אף שזוהר חיי הערות מסווה אותה. חשיבת החלום היא צורת החשיבה המקיפה החודרת והיצירתית ביותר. יש לנו צורך שאינו יודע שובע לחלום את חווייתנו החיה במאמץ ליצור משמעויות פסיכולוגיות אישיות... בחשיבת החלום אנו רואים את חווייתנו החיה מנקודות מבט מרובות בו בזמן, וכך מתאפשר לנו  להיכנס למערך עשיר, לא לינארי של שיחות לא מודעות עם עצמנו על חווייתנו החיה." ( להשיב חיים של נחיו-55). אוגדן אינו מדבר רק על פירוש או הבנה רציונלית של החלום, למעשה הוא מבצע מרד בפרויד מבלי להצהיר על כך. הוא מדבר על חווית החיים שחשיבת החלום נותנת לנו, על העושר החיוני לבריאות ולחיוניות הנפשית שיש ברובד הזה. הוא מצהיר על החיות היצירתית השואבת מהלא מודע, כמרכיב העיקרי בתרפיה שמעניקה הפסיכואנליזה, ומחדד את המתח הדיאלקטי שבין הניסיון לפענוח החלום ולהתבוננות מושכלת על תכניו שביטא פרויד, לבין שהייה בעולם החוויה העשיר והשונה שמספק לנו החלום-ומצביע על הצד האחרון כמרכיב המהותי יותר. מריון מילנר, אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בפסיכואנליזה, שהייתה גם ציירת, כתבה על ציור כפי שאוגדן כותב על חשיבת החלום- בספרה "על חוסר היכולת לצייר" ("על אי היכולת לחלום"-תומס אוגדן).

 הציור כדרך לחוות ולגעת בקיום במובנו הרחב והעמוק דרך מגע בלא מודע. היא כותבת על התרגול שלה ברישום ביד חופשית: "דרך לשחרר את היד והעין לעשות בדיוק את מה שבא להם, ללא מודעות...או הכוונה." בספר אחר שלה "טירופו הכבוש של האדם השפוי" היא מדברת חוסר התוחלת עד כדי תחושת אי שפיות של עולם המוגבל לחשיבה רציונלית. עולם שהחלום וחשיבת החלום אינו חלק ממנו. האני האמתי  תלוי ביכולות היצירתיות של הדמיון, וציור יכול ומותאם להיות מפתח לכך.


 בנו של אדם -רנה מגריט

לימודי אומנות בשפלה

"חלומות של עכבר"-Mingkiri Tjukurpa -ציור אקריליק על לינין

"אני אוהב לישון, לחיי יש נטייה להתפרק כשאני ער-את יודעת"-ארנסט המינגווי

מקס ארנסט-מלאך

מקס ארנסט-"האדם לא ידע דבר על כך"


שעור באמנות -ברחובות
מליסיה שנדון-חוף לבן 2018 ציור בצבעי שמן 

"מה שאתה מחפש-לא יגיע בדרך שאתה מצפה" הרוקי מורקמי

הסטודיו לציור -יופי

Koshiro ONCHI-ציור על לוח עץ ,טכניקה מעורבת

"מדוע העין רואה בצורה חדה יותר בחלום מאשר בערות?" 

קורס  רישום בעיפרון -שוהם

אוגוסט רודן-רישום תוך תנועה


מורה לציור מומלץ

אנדי וורהול מצייר את מיק ג'אגר

ללמוד ציור בשרון

"הייה נחמד-כולנו נלחמים את הקרבות שלנו, ואתה לעולם לא תבין את הקרב של אדם אחר 

עד שלא תהיה שם"-מיקי מחנכת אותי (בצדק)