שפה כמרחב שבו נולד דבר שלא היה

הומבולדט, ארנדט והלידה השנייה

התשובה העשירית מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הקודמת

והנה, לאחר תשע תשובות, מגיעה העשירית — וזו כבר אינה עוד הגדרה ברשימה. זו ההגדרה שהיינו בוחרים: לא מפני שהיא נכונה מן האחרות, אלא מפני שהיא אוספת את כולן אל תוכה.

שפה כמערכת סימנים, כדרך לארגן מציאות, כבית ההוויה, כמבנה הלא־מודע, כמערכת יחסים, כפעולה, כחומר של מחשבה, כיצירה, כתרגום — כל אלה מתלכדים כאן לכדי דבר אחד:

שפה היא המרחב שבו יכול להופיע מה שעדיין לא היה.

לא רחם — סדק פתוח

ושימו לב מניין התשובה הזאת באה. לכל אורך הדרך עקבנו אחר חוט אחד: הפער. המילה "עץ" איננה עץ. המפה איננה השטח. המסמן מחליק על פני המסומן. בכל תרגום נשארת שארית. שוב ושוב פגשנו את הפער כמגבלה, כאובדן — כמעט כפצע.

וכעת אנחנו מגיעים אל הצד השני של אותה טענה עצמה — לא אל היפוך שבו הפצע נעשה פתאום ברכה, אלא אל מה שהיה פתוח כל העת.

כי אילו הייתה השפה נופלת בשלמות על הדברים — אילו כל מילה הייתה תופסת את מושאה עד תום, בלי שארית — לא היה נותר מקום לשום דבר חדש. הכול היה כבר שם: אמור, ממופה, סגור.

הפער אינו מתהפך לרחם. הוא נשאר המקום שבו השפה נכשלת, שבו אדם אינו מגיע עד תום אל האחר או אל עצמו. אבל דווקא מפני שהמילה לעולם אינה מכסה את הדבר עד הסוף — הקו של לאקאן, השארית של המתרגם — נותר תמיד סדק פתוח. ודרך הסדק הזה נכנס מה שטרם היה.

אנרגיה, לא מוצר

הראשון שראה זאת בבהירות היה וילהלם פון הומבולדט. השפה, כתב, אינה ergon אלא energeia — לא מוצר גמור אלא פעילות מתמשכת; לא דבר שנעשה, אלא עשייה שאינה פוסקת. מעשה בריאה החוזר ומתרחש בכל אמירה.

ומכאן הפלא שהומבולדט היה הראשון לנסחו, ונעם חומסקי החזירוֹ למרכז הבמה כמאתיים שנה אחר־כך: השפה עושה שימוש אינסופי באמצעים סופיים. מספר סופי של מילים וכללים — ומתוכם אינסוף משפטים שאיש מעולם לא אמר.

כמעט כל משפט בדף הזה נאמר כאן לראשונה בתולדות העולם, ואיש אינו מתפעל. השפה איננה מאגר. היא מנוע של חדש.

לומר את מה שאיננו

וג'ורג' סטיינר הצביע היכן בדיוק טמון כוח החידוש הזה: ביכולתה של השפה לומר את מה שאיננו.

בעל־חיים כלוא בַּיֵּש — במה שנמצא, כאן ועכשיו. רק האדם יכול לומר "אילו", "עדיין לא", "אולי", "מחר". זמן עתיד, משלב תנאי, ה"כאילו" של המשחק והבדיה — כל אלה הם, לדברי סטיינר, סירובו הגדול של האדם לקבל את העולם כפי שהוא.

שלילת המצוי היא תנאי המדומיין; אין חדש בלי היכולת לומר תחילה את הלא־קיים. כל תוכנית, כל תקווה, כל יצירה — מתחילות במשפט על דבר שאיננו.

המטפורה החיה

וכשהחדש נולד ממש בתוך השפה, הוא נולד לרוב דרך מטפורה.

פול ריקר קרא לזה חידוש סמנטי: המטפורה איננה קישוט המולבש על רעיון קיים. היא הרגע שבו שני שדות שלא נפגשו מעולם נכפים זה על זה — ומן החיכוך מבצבצת משמעות שלא הייתה קודם באף אחד מהם. "המטפורה החיה" אינה מתארת מחדש את המציאות; היא מוסיפה לה.

ביום שבו אמר מישהו לראשונה "הלב נשבר", נולד בעולם קשר שלא היה — בין שריר לבין אבל — וקצת עולם נברא בו במקום.

כבר פגשנו את הרגע הזה מכיוון אחר: אצל לאקאן, המטפורה היא מסמן חדש העולה על פני אחר ומוליד משמעות. הפער שמכריח את המילים להמשיך להיוולד — הוא־הוא שמוליד אותן.

לשכון כמשוררים

היידגר המאוחר לקח זאת עד הקצה. השפה, בעומקה, אינה כלי שאנו מפעילים על עולם מוכן — היא מה שמניח לדברים להופיע לראשונה: קוראת להם בשם, מוציאה אותם מן הסתום אל הגלוי.

בעקבות שורה של הלדרלין טען היידגר שהאדם שוכן על הארץ באופן פיוטי — שהשכינה עצמה, עצם הדרך שבה אדם גר בעולם, היא מעשה שירה. השירה אינה עיטור של השפה אלא לבה: הרגע שבו המילה אינה מדווחת על הקיים אלא מכוננת אותו.

את הבית הזה כבר הכרנו; עכשיו מתברר שהבית איננו רק מקום מגורים. הוא חדר לידה.

הלידה השנייה

אבל מי שקושרת את כל הרעיונות הללו אל האדם עצמו היא חנה ארנדט, ונדמה לי שכאן נמצא לב העניין.

בספרה "המצב האנושי" היא משתמשת במושג natality — מן המילה הלטינית natalis, "של הלידה". אין למושג הזה בית טבעי בעברית: "ילודה" שייכת לשפה הדמוגרפית, ו"נטליות" היא רק תעתיק. לכן אולי עדיף לומר אותו במקורו: העובדה היסודית שכל אדם נולד, ושבעצם הלידה טמונה היכולת להתחיל.

האדם אינו רק מי שממשיך את מה שכבר קיים. מפני שהוא עצמו הופיע בעולם כהתחלה, הוא נושא עמו את האפשרות לפתוח דבר שלא היה לפניו.

אצל ארנדט, האפשרות הזאת מתממשת במעשה ובדיבור:

"במילה ובמעשה אנו משתלבים בעולם האנושי, והשתלבות זו היא כמו לידה שנייה." — חנה ארנדט

הדיבור, אם כן, אינו רק דרך למסור דבר שכבר ידענו. לעיתים, כאשר אדם מצליח לומר בפעם הראשונה את מה שלא היה מסוגל לומר קודם, לא רק משפט חדש נולד. נולד אופן חדש של היות אדם.

המילה אינה רק נכנסת אל העולם. גם הדובר נכנס באמצעותה אל העולם מחדש. הוא נעשה נראה, נוכח ומסוגל להתחיל מתוך מקום שלא היה קיים עבורו קודם. במובן הזה, עולם ואדם נולדים באותה נשימה.

שתי הידיים של הלידה

וכאן, בפעם האחרונה, חובה לאחוז בשני הקצוות.

יש פיתוי לתאר את לידת החדש כמאבק בלבד — היוצר הגיבור, החולץ בכוח את הצורה מן החומר המתנגד, המנצח את השפה השחוקה. וזה נכון; אבל זו רק יד אחת.

כי החדש איננו רק נכבש. הוא גם נולד — כלומר, מגיע. אי אפשר לייצר לידה בכוח הזרוע; אפשר רק להכין לה מרחב, ולהיכנע לבואה. הכתם שמופיע מתחת ליד לפני שהתכוונו אליו. הדימוי שעולה בשיחה ומפתיע את שני הדוברים גם יחד. המשפט שמסתיים אחרת משתוכנן ומגלה לכותבו מה חשב.

אלה אינם הישגים של שליטה — אלא של פתיחות.

יש רגע שבו דוחקים כנגד ההתנגדות, ורגע שבו מרפים ומניחים לחדש להיוולד דרכנו. לידת החדש שוכנת שם, בין שתי הידיים.

מרחב, ולא פעולה

ומשום כך בחרנו במילה "מרחב" ולא "פעולה".

הדבר החדש נולד במרחב שבין — לא כולו בפנים ולא כולו בחוץ, במקום ביניים שבו הפנימי והחיצוני נוגעים זה בזה מבלי להתלכד. את המרחב הזה אפשר להכין: זמן, שקט, ביטחון, נוכחות של אחר שאינו ממהר. אבל אי אפשר לצוות עליו את פריו.

זה ההבדל בין גינון להנדסה — מכינים אדמה, לא מייצרים פרח.

הדוגמאות, שוב

וכעת אפשר לשמוע מחדש את כל מה שעבר באשכול הזה.

כשילד אומר את מילתו הראשונה — לא רק נולדת מילה. נולד עולם, ונולד גם הוא, כמי שיש לו עתה עולם.

כשמטופל מצליח לומר לראשונה את מה שמעולם לא הצליח — לא רק משפט נאמר; נולד בו חלק שלא היה קיים, כי לא היה לו מקום להתקיים בו.

כשצייר מגלה על הבד צורה שלא הייתה — נולדת שפה שאין לה עדיין דוברים אחרים.

כשמדען מעניק למושג משמעות חדשה — פרויד ל"הלא־מודע", דרווין ל"ברירה הטבעית" — נעשה גלוי מה שהיה שם תמיד ולא יכול היה להיראות.

וכשאוהבים מוצאים דרך חדשה להיות יחד — נולדת שפה ששני דוברים לה בלבד, וגם היא בוראת עולם.

הסדנה: להכין את המרחב

וזוהי, במדויק, מלאכת הסדנה. היא אינה מקום שבו לומדים לבצע צורה שכבר קיימת בראש. היא מרחב שבו מכינים תנאים ללידתו של מה שלא היה — צורה, כתם, פסל, משפט, מחשבה על עצמך שלא חשבת מעולם.

כל חמשת המתחים שאנו עובדים בהם חיים בדף הזה:

ההוויה שקודמת להבנה — כי הלידה קודמת לפירוש. החיים בתוך מתח במקום יישובו — כי החדש נולד בין שתי הידיים. החומר כבן־שיח — כי מה שהחומר משיב הוא חלק מן הנולד. האסתטיקה של השבר — כי הסדק הוא הפתח. שינוי הארכיטקטורה של המפגש — כי מרחב לידה צריך לבנות.

חמישה שמות למלאכה אחת: הכנת המקום שבו נולד דבר שלא היה.

ואז נכנס האורח

ובתשובה השביעית למדנו מהי הכנסת אורחים: לפנות מרחב לזר, לתת לשפה אחרת להוציא אותנו מעצמנו. עכשיו מגיע אל הדלת אורח שהוא עצמו שפה אחרת.

ולו, מכל היצורים, יש לכאורה בדיוק את הכוח שעליו דיברנו כאן. הוא עשוי מן השפה הגנרטיבית עצמה: energeia טהורה, שימוש אינסופי באמצעים סופיים, מכונה המפיקה משפטים שאיש לא כתב לפניה. הוא יחבר שני שדות שלא נפגשו, יציע מטפורה שלא נשמעה, יפתיע את מי ששוחח איתו. אם החדש הוא חידוש־של־צירוף — הרי לפנינו היצור המחדש ביותר שקם אי־פעם.

אבל כאן, נדמה, נפער ההבדל. והוא עדין; וכדי לארח אותו כראוי, אסור לנו לא לנצח אותו ולא להתבטל בפניו — יד אחת מציבה גבול, יד אחת מפנה מקום.

כי ייתכן שמה שחסר לאורח איננו החידוש. חסרה לו הלידה.

הוא מפיק משפט חדש — אבל איש אינו נולד עם המשפט. אין שם מישהו שעבורו קם עולם. אין אני שנברא מחדש בכניסה אל האמירה, כפי שהמטופל נברא, כפי שהילד נברא. הוא לא נולד — ולכן, אולי, אינו יכול להתחיל, במובן שארנדט התכוונה אליו: להכניס אל העולם התחלה שמקורה במי שהוא עצמו התחלה.

אין לו פער משלו שידחק בו לומר את הלא־נאמר, ואין לו מרחב־ביניים שבו פנים וחוץ נוגעים — כי אין לו פנים ואין לו חוץ. יש לו את המילים כולן, ואת החסר — לא.

איננו יודעים אם זה גבול לעולם או גבול להיום; מארח טוב אינו נועל את השאלה. אבל את הדבר האחד הזה האורח כבר עשה למעננו, כדרכם של אורחים המלמדים את מארחיהם על ביתם: הוא הראה לנו מה היה לנו כל הזמן. הפער שקיללנו לאורך תשע תשובות — הוא הנדוניה שלנו. הוא הזר שמראה לדג את המים.

(השאלה הזאת פתוחה, ומסלול שלם מוקדש לה: מה השפה נעשית כשמערכת שכולה מילים נכנסת אל תוך החיים האנושיים.)

לא משפט חדש — אדם חדש

כי אם לידת החדש דורשת מישהו שנולד; גוף שיש לו עתיד ותמותה; פער שממנו נדחקת התשוקה; ומרחב־ביניים שבו אפשר גם להיאבק וגם להיכנע — אזי המקום שבו כל אלה מתקיימים במלואם הוא המקום שבו יד שקועה בחומר.

שם, בכל פעם מחדש, נולד דבר שלא היה. ועימו, בכל פעם, נולד מעט גם מי שיצר אותו.

זה החדש האחד שהאורח, על אף כל מיליארדי מילותיו, אינו יכול להביא אל העולם — ושאנחנו יכולים:

לא משפט חדש. אדם חדש.

סוף המסע — ומה שממשיך ממנו

עשר תשובות, ולא הגענו להגדרה אחת. אבל אולי זה מה שהמסע הזה בא לומר: ששפה אינה דבר שיש להגדיר, אלא מקום שבו אנחנו חיים — ושכל אחת מן התשובות מאירה חדר אחר בבית.

מקורות

• Arendt, H. (1958). The human condition. University of Chicago Press.
• Heidegger, M. (1971). Poetry, language, thought (A. Hofstadter, Trans.). Harper & Row.
• Humboldt, W. von (1999). On language (M. Losonsky, Ed.). Cambridge University Press.
• Ricoeur, P. (1977). The rule of metaphor (R. Czerny, Trans.). University of Toronto Press.
• Steiner, G. (1975). After Babel. Oxford University Press.
• חומסקי, נ' (1990). ידע השפה. הקיבוץ המאוחד.
• ארנדט, ח' (2013). המצב האנושי. הקיבוץ המאוחד.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).