מהי שפה?

עשר תשובות על מציאות, נפש ויצירה

לפעמים אדם יודע שמשהו קרה לו, אבל אין לו מילים לומר מה.

ולעיתים דווקא יש לו מילים — אלא שהן אינן שלו. הן ניתנו לו בידי הוריו, סביבתו, התרבות שבה גדל, האבחנות שהוצמדו לו והסיפורים שסיפרו עליו. הוא יכול לדבר בהן היטב, ובכל זאת להרגיש שחייו אינם נאמרים.

אנחנו נולדים לתוך שפה שהייתה כאן לפנינו. לפני שידענו לדבר כבר קראו לנו בשם, פירשו את בכיינו, החליטו מה אנחנו מרגישים ומה משמעות התנהגותנו. השפה אינה כלי שאנחנו אוחזים בו מבחוץ. היא החומר שבתוכו למדנו לראות עולם, להבחין בין דבר לדבר, לזכור, לרצות ולחשוב על עצמנו.

אבל אילו היינו רק תוצרים של השפה שניתנה לנו, לא היה יכול להיוולד דבר חדש.

אדם אינו ממציא לבדו את המילים שבהן הוא מדבר. ובכל זאת, איש אחר אינו יכול ליצור במקומו את האופן שבו יישמע קולו. אנחנו מקבלים שפה מאחרים, אבל כדי לחיות בתוכה עלינו לפעול בה: להטעין מילה ישנה במשמעות אחרת, לחבר דברים שלא חוברו קודם, לשבור תחביר שאינו יכול לשאת את החוויה, או ליצור צורה במקום שבו עדיין אין מילה.

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר." — הבשורה על־פי יוחנן, א׳:1

הפסוק הפותח את הבשורה על־פי יוחנן מציב טענה קיצונית: המילה אינה מגיעה לאחר העולם כדי לתאר אותו. היא נמצאת בראשיתו.

אבל מה פירוש הדבר? האם השפה רק מעניקה שמות לדברים שכבר קיימים? האם היא מחלקת את המציאות וקובעת מה נוכל לראות בה? האם היא הבית שבתוכו הדברים נעשים קיימים עבורנו? או שמא היא גם כוח זר — מערכת שקדמה לנו, מדברת דרכנו ומגבילה את מה שאפשר לחוות ולומר?

זו הסיבה שקשה כל כך לענות על השאלה "מהי שפה?". אנחנו מנסים לחשוב על השפה באמצעות השפה עצמה. כמו הדגים במשלו של דייוויד פוסטר וואלאס, החיים בתוך המים ואינם יודעים לומר מה הם מים, איננו יכולים לצאת מן השפה ולהביט בה מבחוץ. אפילו הניסיון לערער עליה, לשתוק, לגמגם או להמציא שפה חדשה מתרחש בתוכה וביחס אליה.

ואולי עצם האפשרות לראות את המים כמים מעידה שאנחנו לא רק דגים אלא גם הדייג — שמשהו בנו עומד, ולו לרגע, בחוץ.

אין תשובה אחת לשאלה הזאת.

אפשר לחשוב על שפה כמערכת סימנים; כדרך לחלק ולארגן את המציאות; כבית שבתוכו העולם נעשה ניתן למחשבה; כמבנה המדבר בנו לפני שאנחנו יודעים מי מדבר; כפעולה בין בני אדם; כקול גופני, מחווה, חומר וצורה; כדבר שאנחנו יורשים מאחרים וכדבר שאנחנו מנסים להפוך לשלנו.

הדפים הבאים אינם מציעים הגדרה אחת ההולכת ומתמלאת. כל תשובה מעבירה את מרכז הכובד, חושפת דבר שהתשובה הקודמת לא יכלה לראות, ומשאירה אחריה קושי שאינו נפתר.

שלושה חוטים עוברים במסע. הפער בין הדבר למילה. שתי הידיים — האחת דוחקת כנגד התנגדות החומר, האחרת מרפה ונמסרת למה שהוא נושא. והאורח: הזר שמבקש להיכנס בשפה שאינה שלנו, ומוציא אותנו מן הבית שבו נוח לנו לחשוב.

הפער בין החוויה לבין האפשרות לומר אותה אינו תקלה שאפשר לסגור. הוא יכול להיות מקור לניכור, לגמגום ולכאב. והוא גם המקום שבו עשויה להתחיל יצירה.

כל תשובה היא דף בפני עצמו. אפשר לצעוד לפי הסדר, ואפשר להיכנס מכל דלת.

השפה שאיננו יכולים לצאת ממנה — והשפה שעדיין אינה קיימת

עשר התשובות שלפניכם אינן מתכנסות להגדרה אחת המבטלת את האחרות.

השפה היא מערכת, אך היא אינה רק מערכת. היא מארגנת את המציאות, אך גם מסתירה חלקים ממנה. היא מדברת דרכנו, אך איננו רק כלי הקול שלה. היא נוצרת בין בני אדם, אך איש אינו יכול לדבר בדיוק במקומנו. היא עשויה מילים, אך גם קצב, גוף, שתיקה, חומר וצורה.

לא כל דבר ניתן להיאמר. המילה עלולה להחמיץ את הדבר, להקטין אותו או להכריח חוויה חיה להיכנס לקטגוריה שנקבעה מראש. יש אנשים החיים שנים בתוך שפה שאינה יכולה לשאת אותם — שפה שבה הם יכולים להסביר את עצמם, אך אינם יכולים להופיע.

הפער הזה אינו רק הבטחה ליצירה. הוא יכול להיות פצע ממשי: המרחק בין מה שאדם חי לבין מה שהוא מסוגל לומר; בין מה שהוא מבקש למסור לבין מה שהאחר מסוגל לשמוע; בין הקול שניתן לו לבין הקול שעוד לא הצליח ליצור.

אבל הפער אינו רק חוסר.

מפני שהמילה אינה הדבר, אפשר להשתמש בה אחרת. מפני שהשפה אינה סגורה, אפשר לעוות אותה, להרחיב אותה ולהכניס לתוכה קצב חדש. מפני שאיננו חופפים לחלוטין לשמות שניתנו לנו, אנחנו יכולים להתחיל לומר את עצמנו מחדש.

איננו יוצרים מתוך ריק. כל מילה שלנו כבר נאמרה קודם, נשאה קולות אחרים ושימשה כוונות שאינן שלנו. יצירה אינה דורשת חומר טהור. היא מתחילה כאשר אדם לוקח חומר שכבר עבר בידיים רבות ומנסה לגרום לו לשאת דבר שלא נשא קודם.

הפצע אינו מתהפך לרחם. הפער נשאר המקום שבו השפה נכשלת, שבו אדם אינו מצליח להגיע אל האחר או אל עצמו. אבל אותו פער הוא גם המקום שבו עשויה להיוולד צורה שלא הייתה בעולם קודם.

זו אינה חירות מוחלטת מן השפה. אין מקום מחוץ לה שבו נהיה סוף־סוף עצמנו. יש רק האפשרות לפעול בתוכה: להקשיב למה שמדבר בנו, לזהות את המקומות שבהם השפה סוגרת את המציאות, ולנסות ליצור צורה חדשה במקום שבו הצורה הישנה חדלה להספיק.

מכאן נפתחת שאלה נוספת: כיצד אדם לוקח שפה שקיבל מאחרים והופך אותה לשפה שאפשר לחיות בה? בכך עוסק המסלול על שפה אישית.

ושאלה אחרת נפתחת מול האורח החדש: מה קורה כאשר מופיעה מערכת שכולה שפה — מערכת המסוגלת להשלים משפטים, לענות, לחקות קולות וליצור צורות לשוניות — אך לא נולדה לתוך גוף, תלות, ילדות או מוות? האם היא יוצרת שפה, או רק ממשיכה אותה? ומה היא מגלה לנו, דווקא דרך מה שחסר לה, על השפה האנושית?

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).

« חזרה להתהליך היצירתי