שפה כמערכת סימנים

מסמן, מסומן והפער הראשון

התשובה הראשונה מתוך עשר לשאלה מהי שפה?

שפה היא מערכת של מילים, דקדוק ותחביר, המאפשרת לבני אדם להעביר מידע זה לזה. אנו לומדים אותה בילדותנו כמעט בלי לשים לב, משתמשים בה ללא הרף, ומניחים שהיא מעין צינור שקוף שדרכו עוברת המחשבה.

אבל האם זו באמת כל מהותה של השפה?

המילה איננה הדבר

כבר ההגדרה הפשוטה הזאת מסתירה מהפכה שלמה. אם השפה היא מערכת של סימנים, הרי שהמילים אינן הדברים עצמם. המילה "עץ" איננה עץ. המילה "אהבה" איננה אהבה. המילה "כאב" אינה הכאב עצמו. היא סימן המצביע לעברו.

כאן מתחיל אחד הרעיונות המשפיעים ביותר בבלשנות המודרנית.

המסמן והמסומן

פרדינן דה סוסיר, בהרצאות שכונסו לאחר מותו לספר "קורס בבלשנות כללית", הבחין בין המסמן — הצליל או צורת המילה — לבין המסומן, המושג שאליו היא מתייחסת. אין קשר טבעי בין רצף הצלילים "ע־ץ" לבין הדבר הצומח ביער. שפות אחרות משתמשות בצלילים אחרים לחלוטין. משמעות נוצרת לא מפני שהמילה דומה לדבר, אלא מפני שקהילה שלמה מסכימה להשתמש בה באותו אופן.

ואפילו המילים שנדמה שהן כן מחקות את הדבר — "זמזום", "רשרוש" — אינן חומקות מן הכלל: הכלב הישראלי נובח "הב הב", האנגלי "ווף", והיפני "וואן וואן". גם החיקוי עובר דרך המוסכמה.

שרירותי — אבל לא שלי

וכאן מגיעה נקודה שקל להחמיץ, והיא מן החשובות בכל הדף.

אם הקשר בין המילה לדבר הוא שרירותי, מדוע איננו יכולים פשוט לשנות אותו? אם "עץ" אינו נובע מטבעו של העץ, מדוע לא אחליט מהיום לקרוא לו אחרת?

סוסיר ענה על כך בחדות: הסימן שרירותי במקורו, אך בלתי ניתן לשינוי בהווה. הוא שרירותי ביחס לדבר, אך אינו נתון לבחירתו של אף דובר יחיד. הוא הגיע אליי מוכן, נישא בפיהם של מיליוני אנשים לפניי, ואני יורש אותו כמו שאני יורש מטבע או חוק.

זו אחת התובנות המטרידות ביותר: השפה היא מוסכמה — ובכל זאת איש לא הוסכם איתו עליה. היא שרירותית — ובכל זאת כופה. ובנקודה הזאת כבר מקופלת שאלה שתשוב ותופיע לאורך כל האשכול: אם המילים שבהן אני חושב על עצמי הגיעו אליי מבחוץ, עד כמה הן שלי?

וסוסיר הוסיף לכך את התמונה השנייה: השפה משתנה — אך לא באמצעות החלטות. היא נעה לאט, מתחת לפני השטח, בקצב שאיש אינו שולט בו. איננו מחליטים לשנות שפה; היא משתנה בנו.

שפה ודיבור

מכאן נובעת גם הבחנה נוספת של סוסיר, שנעשתה מאז יסודית: בין הלשון לבין הדיבור.

הלשון היא המערכת המשותפת — אוצר המילים, הכללים, ההבחנות — שאין לאיש בעלות עליה. הדיבור הוא מה שאדם יחיד עושה בה כאן ועכשיו: המשפט הזה, בטון הזה, ברגע הזה.

איש אינו יכול לדבר בלי המערכת. ובכל זאת, המערכת עצמה אינה אומרת דבר — רק אנשים אומרים. כל אמירה היא מפגש בין מה שהיה כאן לפני הדובר לבין מה שרק הוא יכול לעשות בו.

אין אלא הבדלים

"בשפה אין אלא הבדלים, ללא איברים חיוביים." — פרדינן דה סוסיר

זהו משפט קצר אך מהפכני, וחשוב לקרוא אותו עד סופו. סוסיר אינו אומר רק שמילים מקבלות משמעות מן היחסים ביניהן. הוא אומר משהו קיצוני יותר: שאין בשפה יחידות שיש להן תוכן משל עצמן. יש רק הבדלים.

"יום" מובן מפני שיש "לילה". "אב" מפני שיש "בן". "לבן" מפני שיש "שחור". השפה היא רשת של הבחנות — וכל מילה מקבלת את מקומה מן המילים שהיא איננה.

סוסיר השווה זאת למשחק השחמט. מה עושה את המלך למלך? לא החומר שממנו הוא עשוי, ולא צורתו; אם יאבד, אפשר להחליפו בכפתור. מה שקובע הוא מקומו ביחס לכל שאר הכלים. וכך גם המילה: ערכה נובע ממקומה במערכת, לא ממה שיש בה עצמה.

והדבר ניכר במעבר בין שפות. לכל שפה יש חלוקות משלה, ומילה בשפה אחת אינה חופפת למקבילתה באחרת — לא מפני שהמתרגם אינו מיומן, אלא מפני שרשת ההבדלים שונה. וכאן נפתחת כבר התשובה השנייה: אם השפה חורצת את הקווים, מה בעצם היה שם לפני שנחרצו?

חושבים בסימנים

צ'רלס סנדרס פירס הרחיב את הרעיון וטען שכל החשיבה האנושית מתרחשת באמצעות סימנים: "אנו חושבים רק באמצעות סימנים."

אם פירס צודק, השפה אינה רק דרך לתקשר עם אחרים. היא גם הדרך שבה אנחנו מתקשרים עם עצמנו — הקול הפנימי, השיחה שאיננו מפסיקים לנהל בתוך ראשנו, אף היא עשויה סימנים.

שלושה סוגי סימנים

ופירס עשה דבר נוסף שסוסיר לא עשה: הוא הבחין בין שלוש דרכים שבהן סימן יכול לקשור את עצמו לדבר.

איקון — סימן הפועל דרך דמיון. דיוקן, מפה, סקיצה, חיקוי קול. הקשר כאן אינו שרירותי כלל: הציור נראה כמו האדם.

אינדקס — סימן הקשור לדבר בקשר ממשי, סיבתי או פיזי. עשן הוא אינדקס של אש. עקבות בחול הן אינדקס של מי שהלך שם. חום הוא אינדקס של מחלה. הסימן אינו דומה לדבר, אבל הוא נגע בו.

סמל — סימן הפועל דרך מוסכמה בלבד. כאן שוכנות רוב המילים.

ההבחנה הזאת מרחיבה את השדה מיד. אם סימן אינו חייב להיות מוסכמה, אז לא רק מילים הן סימנים. כתם צבע הוא איקון. שריטה בגבס היא אינדקס — עקבה של הכוח שעבר שם. וזוהי כבר דלת אל התשובה השמינית, שבה נשאל מה בעצם אנחנו אומרים כשאנחנו קוראים לציור, לחומר ולגוף "שפות".

המפה והשטח

לודוויג ויטגנשטיין כתב ב"טרקטטוס": "התמונה היא מודל של המציאות." ובהמשך: "גבולות שפתי הם גבולות עולמי."

אם השפה היא מערכת סימנים, כל סימן הוא ניסיון ליצור מעין מפה של העולם. אך כמו כל מפה, היא לעולם אינה זהה לשטח עצמו. מפה מועילה דווקא מפני שהיא איננה השטח — מפה בגודל הארץ הייתה חסרת תועלת. וכך גם המילה: היא מועילה דווקא מפני שהיא מצמצמת, משמיטה, מפשטת.

אבל את מה שהיא משמיטה — היא משמיטה.

(אל ויטגנשטיין עוד נשוב: האיש שכתב את הטרקטטוס יהפוך לימים למבקרו החריף ביותר — נפגוש אותו שוב בתשובה השישית, שפה כפעולה.)

אבל האם כל משמעות זקוקה לסימנים?

וכאן נפתח הסדק הראשון.

אם שפה היא רק מערכת סימנים — מדוע מוזיקה מצליחה לרגש בלי מושגים? כיצד שיר או ציור אומרים משהו שהוא מעבר לניסוח? כיצד מבט אחד בין שני אנשים יכול להיות מובן יותר מאלף מילים? וכיצד תינוק, חודשים רבים לפני שהוא מדבר, כבר חי בעולם של משמעות?

השאלות האלה לא ייענו כאן. הן ילוו אותנו: המוזיקה והציור יחזרו בתשובה השמינית, הגוף והמגע בתשובה השביעית, והמבט בין שניים בתשובה החמישית.

אולי שפה היא אכן מערכת של סימנים. אבל האם כל משמעות זקוקה לסימנים?

ויש שאלה נוספת, שקטה יותר, שההגדרה הזאת משאירה פתוחה: הסימנים מצביעים על דברים — אבל האם הדברים היו שם, מחולקים ומוכנים, עוד לפני שהצבענו? או שהשפה עצמה משתתפת בחלוקה?

מקורות

• Peirce, C. S. (1955). Philosophical writings of Peirce (J. Buchler, Ed.). Dover.
• Saussure, F. de (2005). קורס בבלשנות כללית. רסלינג.
• Wittgenstein, L. (1994). מאמר לוגי־פילוסופי (טרקטטוס). הקיבוץ המאוחד.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).