כיצד אני מטפל — טיפול פסיכולוגי יצירתי

רוב האנשים אינם פונים לטיפול משום שהם מחפשים יצירתיות, משמעות או שינוי. הם פונים משום שהם סובלים — משום שהכאב הנפשי קורע את מארג חייהם, משום שמשהו שאמור היה לשאת אותם חדל לשאת. לפעמים זו חרדה, דיכאון, אובדן, טראומה או משבר; ולפעמים זו תחושה עמוקה שמשהו השתבש ביחסים עם עצמנו, עם אחרים, או עם החיים עצמם.

במשך יותר משלושים וחמש שנים אני עובד בשני עולמות הנראים במבט ראשון שונים זה מזה: פסיכותרפיה ואמנות. עם השנים הבנתי שאינני עובד בשתי דרכים נפרדות. אני עובד מתוך אותה עמדה קיומית, בגישה שאני מכנה פסיכותרפיה יצירתית. אין הכוונה לטיפול באמנות. אינני משתמש באמנות ככלי טיפולי; אני לומד מן האמנות כיצד תהליכי שינוי נוצרים.

הטיפול מתנהל באמצעות שיחה ודיאלוג, אך המושג דיאלוג מקטין את הדבר עליו אני מדבר. אני מדבר על מפגש של שני עולמות ולא על שיחה אינטלקטואלית. יש רגעים שבהם השיחה מפסיקה להיות רק חילופי מילים. משהו משתנה באופן שבו שנינו נמצאים בחדר. איננו רק מדברים על הכאב; אנחנו מתחילים לפגוש אותו יחד. אלו הרגעים שבהם אני מרגיש שהעבודה הטיפולית מתחילה באמת. בעיניי, שינוי עמוק אינו מתחיל רק כאשר אנחנו מבינים את עצמנו טוב יותר, אלא כאשר החוויה עצמה מתחילה לקבל צורה חדשה.

כשאדם נכנס לחדר הטיפול, אינני מחפש מיד הסבר או פתרון. אני מנסה לחוש כיצד הוא חווה את עולמו ברגע הזה. זו חוויה נפשית וגופנית. אני מקשיב למילים, אך קשוב לא פחות למה שמעבר להן: לקצב הדיבור, לשתיקות, למה שחוזר על עצמו, ולמה שהגוף מספר עוד לפני שהמילים מצליחות לנסח.

כשהטיפול מתקדם בדרך הנכונה אני חש ששנינו מאבדים מעט את גבולות האני שלנו ויוצרים משהו חדש. הטיפול משנה את תנאי המפגש, יוצר סוג אחר של מפגש. השינוי קורה ברגעים הללו — בנגיעה באותה חווית בדידות ותחושה של זרות עמוקה שכולנו נושאים; ביכולת לחוש את התהום, הכאב והאובדן שסביבם בנינו את חיינו, ובהזמנה של אדם אחר לתוכם. בדרך שבה התהום שלי ושלך נפגשות.

איני מנסה להוביל את האדם אל מקום שכבר סימנתי מראש. אני מנסה להיות איתו במקום שבו שנינו עדיין איננו יודעים מה עתיד להיוולד. איננו מחפשים רק תשובות, אלא מסע אל העולם הנפשי שיצר את השאלות. זו אינה הבנה שכלית אלא ניתוח לב פתוח שלא בהרדמה. זו תנועה בתוך הכאב, שחרור של קצות עצבים ושרירים שנשזרו יחד. נגיעה במרירות, בתקווה, ביאוש, באובדן ובאהבה שיצרו אותנו. אנחנו נעים בין גילוי לבין יצירה של דבר חדש.

לפעמים אני חושב על עבודתי, הן כמטפל והן כמורה לאמנות, כסוג של דולה או מיילדת — כיכולת ללוות ולהכיל את הכאב, הפחד והתסכול ההכרחי לכל יצירה. אין לי תשובות; הן נולדות מתוך המפגש עצמו — ותפקידי ללוות אתכם בדרך.

כל פגישה היא במובן מסוים צומת. לא משום שבכל פגישה מתרחש שינוי דרמטי, אלא משום שכל פגישה פותחת מחדש את האפשרות: לראות מזווית אחרת, להרגיש אחרת, או פשוט להישאר לרגע עם דבר שלא הצלחת לשאת לבד.

אני מאמין גדול בכוחה של השפה — כל שפה שהיא — אך מודע מאוד גם למגבלותיה. כלי העבודה שלנו יוצרים אותנו, ולכן אני מנסה להרחיב ככל האפשר את מגוון הכלים הנפשיים והחומריים — הן בתרפיה, אבל גם כהצעה להרחבת דרכי החשיבה וההוויה בעולם. העבודה יכולה לכלול לפעמים, כאשר זה מתאים, עבודה עם חומר, הקשבה לגוף או שילוב כלים נוספים, ובהם גם נוירופידבק. אלה אינם מחליפים את הקשר הטיפולי, אלא מצטרפים אליו כאשר הם יכולים להרחיב את אפשרויות המפגש.

אינני רואה את הטיפול כתהליך של תיקון אדם מקולקל. בדרך כלל איננו סובלים מפני שיש בנו פגם, אלא מפני שהדרך שבה אנו פוגשים את עצמנו ואת העולם נעשתה צרה, נוקשה או קפואה. מטרת הטיפול, כפי שאני מבין אותה, אינה להפוך את האדם למישהו אחר, אלא לאפשר לו לגלות דרכים חדשות להיות בתוך חייו.

המאמרים שלפניכם מרחיבים את העקרונות המלווים את עבודתי: הקשבה, אי־ידיעה, תסכול, אמון, שפה, גוף, יצירתיות והאפשרות להשתנות. כל אחד מהם מאיר היבט אחר של הדרך שבה אני מבין את המפגש הטיפולי.