רוב האנשים אינם פונים לטיפול משום שהם מחפשים יצירתיות, משמעות או שינוי. הם פונים משום שהם סובלים — משום שהכאב הנפשי קורע את מארג חייהם, משום שמשהו שאמור היה לשאת אותם חדל לשאת.
לפעמים זו חרדה, דיכאון, אובדן, טראומה או משבר. לפעמים אין שם ברור למה שקורה: משהו השתבש ביחסים עם עצמנו, עם אדם קרוב, עם העבודה, עם הגוף, או עם החיים עצמם. הדרך שבה הצלחנו לחיות עד עכשיו כבר אינה מספיקה, אבל דרך אחרת עדיין אינה קיימת.
אין צורך להפוך את הכאב למתנה או להבטיח שהוא מוביל לצמיחה. יש כאב שפשוט מכאיב. אבל גם אין צורך להניח שהוא רק רעש שצריך להפחית כדי שהאדם יחזור לתפקד.
לפעמים הכאב מופיע במקום שבו סדר החיים הקיים חדל להיות אפשרי: כשאדם חי בקצב שאינו שלו; כשהתפקיד שהוא ממלא מתחיל לאכול את מי שממלא אותו; כשהשפה שקיבל כדי להבין את עצמו כבר אינה מסוגלת לבטא את מה שהוא נעשה.
אני חוזר שוב ושוב לשאלה:
איזו שאלה הכאב הזה שואל?
לא מפני שלכל כאב יש מסר נסתר שאפשר לפענח. לפעמים הכאב עצמו עדיין אינו יודע מה הוא אומר. הוא הדרך שבה הגוף והנפש שואלים, לפני שנוצרה שפה המסוגלת לשאת את השאלה.
במשך יותר משלושים וחמש שנה אני עובד בפסיכותרפיה ובאמנות. במשך השנים הבנתי שאינני רק מחזיק בשני עיסוקים שונים. הם נובעים אצלי מאותה שאלה: כיצד נעשה אפשרי דבר שלא היה אפשרי קודם? אני מכנה את הגישה שלי פסיכותרפיה יצירתית.
אין הכוונה לטיפול באמנות. פסיכותרפיה אינה אמנות, ואמנות אינה טיפול במסווה. רוב הטיפול שלי מתקיים בשיחה ובמפגש בין שני אנשים. אבל מבחינת הדרך שבה אני מבין כיצד אדם נעשה וכיצד שינוי מתרחש, האמנות נמצאת קודם.
הפסיכולוגיה נוטה להתחיל אחרי שכבר נוצרו הבחנות: יש אדם, יש רגש, יש בעיה, יש תפקוד, יש אבחנה, ויש דרך אפשרית לשינוי. גם כשהשפה הפסיכולוגית מורכבת ועדינה, היא עלולה להעמיד את האדם כמנהל של עולם פנימי: לזהות את רגשותיו, לפרש אותם, לווסת אותם, לבחור כיצד לפעול.
האמנות מתחילה במקום מוקדם יותר — לפני שיש רעיון שלם שהחומר צריך לציית לו. היד מתחילה לעבוד ומגלה דבר שהמחשבה לא ידעה. הצבע מתערבב אחרת מכפי שתכננו. החימר מתנגד. משהו קורס. טעות פותחת כיוון שלא היה קיים קודם. הכוונה משתנה בתוך הפעולה.
הצורה אינה רק ביצוע של תוכנית שקדמה לה; היא נוצרת מתוך היחסים בין האדם, החומר, הזמן, ההתנגדות, המקרה ומה שכבר נעשה.
כך אני מבין גם שינוי נפשי. לא תמיד יש בתוכנו עצמי שלם שכבר יודע מה הוא רוצה ורק צריך להסיר את מה שחוסם אותו. לעיתים משהו נעשה אפשרי רק בתוך התהליך עצמו.
הטיפול מתנהל באמצעות שיחה, אבל „שיחה” היא מילה קטנה מדי למה שאני מנסה לתאר.
אני מקשיב למילים, אך לא פחות מכך לקצב שבו הן נאמרות. לשתיקה שמגיעה אחריהן. למקום שבו הקול משתנה. למה שחוזר שוב ושוב. למשפט שנאמר כמעט כלאחר יד ומיד נעלם. למה שהגוף מספר עוד לפני שנוצרה דרך לומר אותו.
יש אנשים שחיים תמיד רגע לפני עצמם — הראש כבר בתשובה הבאה בזמן שהגוף עדיין לא הגיע אל השאלה. יש מי שזקוקים לחזרה כדי שייווצר ביטחון, ומי שעבורם החזרה עצמה נעשית כלא. יש מי ששתיקה פותחת בהם מרחב, ואחרים שאותה שתיקה נחווית אצלם כנטישה. יש אנשים המסבירים את עצמם היטב כל כך עד שכמעט אי אפשר לפגוש את החוויה שעליה הם מדברים.
לפעמים השיחה נעשית חכמה מדי. שנינו מבינים. אנחנו יודעים מאין הגיע הדפוס, מי היה אבא, מה עשתה אמא, איך נוצרה החרדה — ובכל זאת דבר אינו זז. ברגעים כאלה ההבנה עצמה יכולה להפוך לעוד דרך להישאר מחוץ לחוויה. אני מנסה לשאול לא רק מה זה אומר, אלא מה קורה עכשיו כאשר אנחנו אומרים את זה יחד.
שינוי אינו תמיד תוכן חדש. לפעמים הוא מתחיל בזמן חדש: להישאר עוד רגע לפני התשובה; לא למהר להסביר; לתת לרגש להגיע לפני שמסדרים אותו; לגלות שאפשר להתקרב ואז לסגת בלי שהקשר יקרוס; להישאר בתוך אי־הסכמה בלי שמישהו חייב להיעלם; לגלות שחזרה אינה חייבת להסתיים בדיוק באותו מקום שבו הסתיימה בפעם הקודמת.
אנו נוטים לחשוב על זמן כרקע שבו טיפול מתרחש. בעיניי, הזמן עצמו הוא אחד החומרים של הטיפול. יש חוויות שהן לא רק „על משהו”, אלא מתקיימות בקצב מסוים: מהירות שאינה מאפשרת להרגיש, המתנה שאין לה סוף, קפיאה, חזרה כפייתית, חיים במצב תמידי של „עוד מעט”. לפעמים הטיפול אינו נותן לאדם תשובה חדשה אלא מאפשר לו לחוות את אותה שאלה בקצב אחר.
יש רגעים שבהם השיחה מפסיקה להיות חילופי מילים על משהו שנמצא מחוץ לחדר. משהו משתנה באופן שבו שנינו נמצאים. איננו רק מדברים על הבדידות — משהו מן הבדידות נעשה נוכח בינינו. איננו רק מספרים על פחד מנטישה — האפשרות שאיעלם, שלא אבין, שאשתעמם, שאתרחק, נעשית חלק מן המפגש.
ברגעים כאלה הטיפול מתחיל להיות עבורי ממשי במיוחד. לא מפני שהגבולות בין שני אנשים נעלמים, אלא מפני שהם נעשים חדירים מספיק כדי שמשהו יוכל לעבור ביניהם ולשנות את שניהם.
המטופל אינו רק „חומר” שעליו אני מפעיל ידע מקצועי. אני נדרש להיות נוכח במפגש באופן שבו גם אני עלול להיות מופתע, מוטרד, לא לדעת, לטעות, להשתנות.
יש בטיפול רגעים של נגיעה באותה תחושת זרות ובדידות עמוקה שכולנו נושאים; ביכולת לחוש את התהום, הכאב והאובדן שסביבם בנינו חלק מחיינו — ולהזמין אדם אחר לשם. בדרך שבה התהום שלי ושלך נפגשות.
אין פירוש הדבר שאנחנו נעשים אותו אדם. להפך. דווקא מן המרחק בין שני עולמות יכולה להיוולד צורה שלא הייתה שייכת קודם לאיש מאיתנו לבדו.
אני איני מנסה להוביל אדם אל מקום שסימנתי מראש. בוודאי שיש לי ידע. יש לי ניסיון. לפעמים יש מצבים שבהם נדרשת התערבות ברורה מאוד. אבל בתוך העבודה עצמה אני מנסה להשאיר מקום גם למה שאיננו יודעים עדיין.
אנחנו לא מחפשים רק תשובות לשאלות קיימות. לפעמים אנחנו נעים אל העולם הנפשי שיצר את השאלות עצמן. זו אינה רק הבנה שכלית.
לפעמים טיפול דומה יותר לניתוח לב פתוח שלא בהרדמה. לא מפני שהוא חייב להיות דרמטי או כואב בכל רגע, אלא מפני שאנחנו נוגעים בדברים שמהם נבנו החיים עצמם: באהבה, במרירות, בתקווה, בבושה, בתלות, בייאוש, בכמיהה, באובדן, במה שהיה צריך לקרות ולא קרה.
אנחנו נעים כל הזמן בין גילוי לבין יצירה: משהו מתגלה שהיה שם, ומשהו אחר נוצר רק משום שהמפגש הזה התקיים.
לפעמים אני חושב על עבודתי כמטפל כסוג של מיילדות. לא לידה של „עצמי אמיתי” ובריא שהיה חבוי בפנים ומחכה שנוציא אותו. לפעמים הדבר שמבקש להיוולד הוא דווקא החלק המעוות, המגמגם, המבוהל, הזועם או המביש — זה שלמד במשך שנים שאין לו זכות להופיע אלא בצורה מוסווית.
אדם יכול לדבר ברהיטות רבה ולחיות חיים שלמים בתוך אותה רהיטות, בעוד שהדבר האמיתי ביותר בו מופיע דווקא במקום שבו הוא מגמגם. העבודה אינה להפוך את הגמגום לדיבור תקין; לפעמים היא לאפשר למה שמגמגם להתמלא בעוצמת החוויה שהוא נושא.
אין מטרת הלידה להוציא אדם „נורמלי” יותר. לפעמים תפקידי הוא להישאר ליד דבר שעד כה יכול היה להתקיים רק כפצע, סימפטום או עיוות — מספיק זמן כדי שיוכל לקבל צורה אחרת בלי שנמהר לתקן אותו.
אנחנו אוהבים לדמיין את השבר כאירוע שקורה לדבר שהיה קודם שלם. אדם חי את חייו. משהו פוגע בו. הוא נשבר. הטיפול אמור לעזור לו להתאחות ולחזור לעצמו.
אינני חושב כך. אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר. האדם נעשה בתוך השבר.
אנחנו נעשים בין הגוף למילה; בין תלות באחר לבין הצורך להיות נפרדים; בין הרצון להשתייך לבין הפחד להיבלע; בין התשוקה להיראות לבין האימה הכרוכה בכך שרואים אותנו; בין הסדר שמאפשר לנו לחיות לבין הכוחות שאינם מוכנים להיכנס לתוכו.
אדם יכול לאהוב ולרצות לברוח; להיות זה שכולם נשענים עליו ולרעוב לכך שמישהו יישא אותו; לרצות להשתנות ולהיאחז בכל כוחו בצורה שמכאיבה לו; לדעת דבר אחד במחשבה ולחיות דבר אחר בגוף.
אלה אינם סדקים באדם הרמוני יותר המסתתר מתחתיהם. הם החומר שממנו האדם נוצר.
את הרעיון הזה אני מפתח במלואו בדף חרדה אחרי אלכוהול: אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר.
מה שאנחנו מכנים „אני” הוא צורה זמנית שנבנית בתוך המתחים האלה. היא מחברת קולות מסוימים, משתיקה אחרים, יוצרת רצף בין אתמול למחר ומאפשרת לנו לעבוד, לאהוב, לזכור ולהבטיח. אבל הצורה הזאת עלולה לשכוח שהיא צורה. היא מתחילה לומר:
כך אני.
זה מה שמותר לי לרצות.
הקול הזה אינו שלי.
הכאב הזה הוא תקלה.
החיים שלי יתחילו אחרי שאפתור אותו.
לעיתים טיפול אינו מחזיר אדם לעצמי שהיה לו. הוא מפריע לתשובה הרגילה לשאלה מי הוא להיסגר מהר מדי. ובתוך ההפרעה הזאת יכולה להיווצר צורה אחרת.
אני עובד מתוך מסורת פסיכודינמית ואנליטית, אבל איני עובד לפי פרוטוקול אחד שנקבע מראש. ידע מקצועי חשוב לי מאוד. גם אבחנות, מחקר וטכניקות יכולים להיות חיוניים. אבל כל כלי ראייה גם בוחר מה להאיר. כאשר תיאוריה נעשית בטוחה מדי בעצמה, היא מתחילה לגרום לנו לראות רק את הדברים שהיא יודעת לתת להם שם.
לכן אני מנסה להשתמש בידע כדי לראות יותר — לא להחליט מהר יותר. לא כל חרדה היא אותו דבר. לא כל שתיקה דורשת אותה תגובה. לא כל אדם שמתרחק זקוק שנלמד אותו להתקרב. ולא כל כאב צריך להיות מווסת לפני ששאלנו מה ייעלם יחד איתו.
הכלי המרכזי בטיפול הוא המפגש והשיחה. אבל אני מאמין גדול בכוחה של כל שפה — וגם מודע למגבלותיה. יש דברים שהגוף יודע לפני שהמילים יודעות. יש חוויות שמופיעות דרך קצב, תחושה, מרחק, דימוי או תנועה.
לכן, כאשר הדבר מתאים לאדם ולתהליך, העבודה יכולה לכלול גם הקשבה לגוף, שימוש באמצעים לא־מילוליים או בחומר, ולעיתים גם נוירופידבק. אין פירוש הדבר שאני עוסק בטיפול באמנות. היצירה אינה שיטת הטיפול, ואין חובה לצייר, לפסל או לעשות דבר בחומר. אלה כלים אפשריים בתוך מרחב רחב יותר.
כלי העבודה שלנו אינם ניטרליים. הם גם יוצרים אותנו. לכן השאלה עבורי אינה רק „איזו טכניקה עובדת?”, אלא גם: מה הטכניקה מאפשרת לנו לראות? איזה סוג אדם היא מניחה מראש? ומה היא עלולה לעשות בלתי נראה?
אינני רואה טיפול כתהליך של תיקון אדם מקולקל. לעיתים יש סימפטום שצריך להקל עליו באופן ישיר. אדם שאינו ישן, אדם שנמצא בחרדה קשה או בדיכאון עמוק אינו זקוק לכך שנעשה רומנטיזציה לסבל שלו.
אבל מטרת הטיפול אינה מסתכמת בהשבת התפקוד. אדם יכול לתפקד היטב מאוד בתוך חיים שהוא אינו מסוגל עוד לחיות. הוא יכול לעבוד, להיות הורה, לקיים זוגיות ולהיראות מבחוץ „בסדר” — ובתוכו לחוש שהחיים מתרחשים במקום אחר.
לכן טיפול, כפי שאני מבין אותו, אינו רק ניסיון להחזיר אדם למסלול. לפעמים המסלול עצמו הוא השאלה. המטרה אינה להפוך אדם למישהו אחר שנבחר עבורו מראש, אלא להרחיב את מספר הדרכים שבהן הוא מסוגל להיות בתוך חייו.
לא עולם בלי כאב.
לא עצמי נטול סתירות.
אלא חיים שבהם לא כל התשובות כבר ניתנו מראש.
לא משום שבכל פגישה מתרחש שינוי דרמטי. רוב השינוי אינו דרמטי. לפעמים הוא כמעט בלתי נראה: רגע שבו אדם מצליח לא לענות כפי שהוא תמיד עונה; שתיקה שאינה מתמלאת מיד; האפשרות לכעוס בלי לעזוב; האפשרות לרצות בלי להסביר; הידיעה שמישהו אחר ראה דבר שהיה שנים בלתי נראה.
כל פגישה פותחת מחדש אפשרות קטנה: לראות מזווית אחרת, להרגיש בקצב אחר, להישאר עוד רגע ליד דבר שלא הצלחת לשאת לבד. ומדי פעם, בתוך התנועות הקטנות האלה, מופיעה צורה חדשה.
לא תשובה שמסרתי.
לא חיים שתכננתי עבור האדם.
משהו שנולד בתוך המפגש — ושממנו אפשר להתחיל לחיות אחרת.
המסה המלאה על הגישה — פסיכותרפיה יצירתית ←
המאמרים הבאים מרחיבים צדדים שונים של הדרך שבה אני מבין טיפול ותהליך יצירתי.
המבט הרחב על הגישה: מה הופך חיים לחיים, מהו כאב נפשי, ומהי יצירתיות נפשית כיכולת לברוא אפשרות חדשה.
קרא עוד ←מהו היחס בין אמנות לטיפול? על פסיכותרפיה יצירתית שאינה 'טיפול באמנות', אלא מבינה את המפגש הטיפולי עצמו כמעשה יצירה — ולומדת מן האמנות לתת צורה למה שאין לו.
קרא עוד ←המאמר המרכזי על הדרך שבה אני מטפל: פסיכותרפיה כדיאלוג ויצירה משותפת, ושינוי שנוצר בתוך המפגש.
קרא עוד ←המבט הכולל — כיצד אני עובד · כיצד אני מלמד · פרספקטיבה ונקודת מבט — אמנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה · הפסיכולוגיה של המרחק הנכון · דימויים ומטאפורות חזותיות באמנות · גוף, מרחב וזמן בעיצוב הנפש · התהליך היצירתי — מבט יסוד
חוג ציור רחובות — קורסים ותהליך יצירתי
חוג ציור תל אביב — קורסים ותהליך יצירתי
חוג פיסול רחובות — סדנה רב-תחומית
חוג פיסול תל אביב — חוג, סדנה וקורסים
אני עובד עם מבוגרים ומתבגרים בקליניקות בגיבתון ובתל אביב.
אם הדרך המתוארת כאן מדברת אליכם, או אם אינכם יודעים עדיין אם היא מתאימה למה שאתם מחפשים, אפשר ליצור קשר ולשאול.
טיפול אינו יכול להשתיל באדם את הקול שבו יחיה. מטפל יכול להציע מילים, להקשיב, לפרש, לשאול ולהחזיק לזמן מה דבר שהאדם עדיין אינו מסוגל להחזיק לבדו. אבל ברגע שהמטפל יודע מהר מדי כיצד האדם צריך לדבר את עצמו, הוא עלול למסור לו עוד שפה שאינה שלו. הקול החדש צריך להיוולד.
את הפרדוקס הזה אני מפתח באשכול שפה אישית — שער ושבעה פרקים על חיקוי והשפעה, על קול אישי באמנות ובפסיכותרפיה, ועל השאלה כיצד מלמדים דבר שאי אפשר למסור ישירות. „ללמד שפה שאי אפשר למסור” עוסק בתפקידו של המורה והמטפל מול קול שעוד אינו קיים; „מחיקוי לבריאה” עוסק בדרך שבה דבר שקיבלנו מאחרים מפסיק להיות רק העתק ונעשה חומר שאנחנו מסוגלים לשנות.
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
עוד עליי · שליחת הודעה
