רישום-תל אביב: קורס, חוג, לימודים, סדנה

רישום: קורס, חוג, לימודים

החלה ההרשמה המוקדמת לשנת 2026/7 — הלימודים השנה יחלו בנובמבר. קורסי רישום וציור למבוגרים בתל אביב, וסדנאות ציור. חוגי ציור לנוער וילדים בתל אביב, וקורסי ציור לילדים ונוער בתל אביב. עברנו לסטודיו גדול ברחוב בית אלפא 13.

קבוצות רישום וציור חדשות יתקיימו בימי שלישי — בוקר 10.00 עד 12.30 וערב 19.00 עד 21.30. הקבוצות הישנות ימשיכו בפעילותן כרגיל.

המחיר במסגרת סדנה שנתית (10 חודשים, פעם בשבוע) הינו 750 ש"ח לחודש (אפליקציית תשלום דרך הוראת קבע) — התשלום כולל חומרים וכלים.

הרשמה לפעילות כרוכה בתשלום מקדמת רישום של 200 ש"ח, שלא תוחזר במידה והתלמיד יבטל את השתתפותו. מספר המקומות הפנויים מוגבל.

תשלום מקדמת רישום כאן.

לימוד ציור ורישום:

"המתח בן מה שאנו רואים ובן מה שאנו יודעים, לעולם לא נפתר" — ג'ון ברגר, דרכי ראייה.

רישום יוצר אצל חלק מהאנשים, ממש כמו מתמטיקה, סוג של התנגדות רגשית: "אני לא יודע לרשום". זהו סוג של ניתוק מגע בעיניים ובמוח — היאטמות. פלונטר רגשי שלא מאפשר ברגעים הראשונים לראות את היכולת הזו כתלוית טכניקה והבשלה, ולא להתנסות בצד המשחקי של רישום המאפשר לו להפוך לצורת חשיבה.

תפיסת הרישום שלי:

יש שני קטבים מנוגדים ללימוד רישום, ציור ובעצם כל סוג של אמנות — המערבים מתח בן שליטה וסדר לבן חופש, זרימה וכאוטיות.

בקוטב האחד, המסורתי, לימוד רישום מתבסס על הפשטה ושליטה בסכמות ובתבניות. למשל רישום גופים הנדסיים מרחביים — כקוביות, גלילים וכדורים, והצבה שלהם זה לצד זה, האחת ביחס לשנייה, כדי ליצור צורות מורכבות הפועלות במרחב תלת-ממדי (חשבו על בובות הציור הידועות).

או הפשטה לצורות הנדסיות דו-ממדיות פשוטות — זוהי השיטה המשמשת בציור קומיקס ואנימה, ועוזרת בעצם לכל ציור ורישום. ברגע שאנו שולטים בסכמות אנו יכולים לעוות אותן או לעצב אותן בהתאם לצרכינו — בדיוק כפי שמשתמשים במילים כדי ליצור משפט בעל משמעות.

היכולת למצוא וליצור תבניות, לחפש סדר ולפשט צורות מורכבות למבנים פשוטים, היא צורך נירולוגי ופסיכולוגי עמוק שלנו: להבין את המציאות, לשלוט בה ולצפות אותה. אנו תמיד מחפשים "שיטה", כללים וחוקים — ובמידה רבה זה עובד. זו הדרך לעמוד במטלות שנראות במבט ראשון כמעט בלתי אפשריות. בעידן בו אמנות נתפסה כהמשך של המדע נתפסו הכללים הללו כמעט כחוקי טבע — "חתך הזהב" או חוקי הפרספקטיבה נחשבו כחוקים המסדירים את המציאות עצמה, ולא את הדרך בה אנו חווים אותה.

יש יתרונות בולטים להפנמת גישת רישום זו: היא מאפשרת התמודדות עם קומפוזיציה, פרופורציות, נפח, עומק ואפילו הבעה — כמו סוג של אפליקציית מחשב, עליך להזין נתונים והתוצאה תינתן.

גם לימוד פרספקטיבה שייך למעשה לקוטב הזה של גישות הרישום. פרספקטיבה, למרות שהיא נראית לנו כמשהו שקיים שם בעולם, היא למעשה תבנית מופנמת נלמדת — שהתפתחה עם המעבר במערב לתרבות עירונית. היא בנויה על מבנה התיבה או הקובייה (חישבו על המצרים, שעל אף תרבותם המפותחת התעלמו לגמרי מהנושא הזה).

עוד דרכי רישום הקרובות לקוטב הזה הן דרכי הרישום שעושות רדוקציה לכמה מרכיבים בודדים: "רישום הוא זוויות ויחסים בין גדלים — זה הכל", למשל. או שיטת הרשת המשמשת להעתקת ציורים. מרכיב שהוא תוצאה של מבנה השיטות הללו הוא חידוד הגדרת גבולות העצם, וגישה העוברת מהכלל אל הפרט (קודם נצייר את מבנה הפנים, ורק אחר כך נמקם את האברים בתוכם).

רישום כדרך לגעת במציאות בצורה ישירה

"האמיתי הוא מה שמתנגד להפוך לסמל בצורה מוחלטת" — ז'ק לאקאן

תרגיל ברישום וציור בצבע — ראשון לציון, מייק

הגישה המנוגדת לגישות הסדר וההפשטה טוענת שיש לנו דרך לחוות את המציאות בצורה בלתי-אמצעית ומתווכת על ידי סכמות. יותר מכך — סכמות ותבניות הן מה שמפריע לנו לראות את המציאות כפי שהיא באמת. המוח הופך סכמות לסמלים, לסוג של פרשנות ושפה. זו דרך יעילה מבחינה נירולוגית לחסוך אנרגיה; מה שנמצא מחוץ לתבנית או לסמל אינו מובחן, לפעמים ממש לא נראה פיזית. מה שאין לו הקשר נזנח. הראייה, במובנים מסוימים, היא יכולת נרכשת ומתווכת על ידי החברה והתרבות. אנחנו רואים את מה שלימדו אותנו לראות, ומה שאנו מצפים לראות. הראייה שלנו היא ראייה 'סמלית'.

כשאנו מציירים עין או בית אנו משתמשים בסכמה המופעלת מילולית — אנחנו מציירים סמל שהוטבע בנו בילדות, ולא את מה שאנו רואים. למעשה אנחנו במובנים רבים פשוט משתמשים בכתב תמונות, כמו כתב החרטומים המצרי.

"הסמל הוא דרך להשגת תובנה. אך זוהי גם תובנה מובלת, שכן שום סמל לא יכול לכלול את כל המציאות שאותה הוא מאפשר לנו לתפוס — לפיכך חייב יוצרו להשמידו ולנסות לרכוש את מה שרסקין מכנה 'תמימותה של העין', לפני שיזכה אותנו בסכמה חדשה שבאמצעותה נוכל להכיר את העולם. היכולת לשאת את החרדה הנגרמת על ידי הכאוס היא כפי הנראה אחת התכונות המאפיינות את האדם היוצר, אשר חייב להיות מוכן לראות את תפיסת המציאות שלו נשברת לפני שיוכל ליצור חדשה." — אנטוני סטור, "הדינמיקה של היצירה"

תינוקות כנראה חווים את העולם בימים הראשונים כציור של ג'קסון פולוק — או כפי שתיאר זאת הפסיכולוג האמריקני הגדול ויליאם ג'יימס, "המולה פורחת ומזמזמת". לשם, במובנים רבים, רוצה האמנות לקחת אותנו — לחוויה הראשונית, או במושגי הזן ל"חשיבה של מתחיל" (Shoshin — Zen Mind, Beginner's Mind). "אם המוח שלך ריק, הוא תמיד מוכן לכל. הוא פתוח לכל. בחשיבה של מתחיל יש אפשרויות רבות, בחשיבה של מומחה יש רק מעט." (שונרו סוזוקי)

רודן ביקש מהמודלים שלו לזוז בזמן שצייר אותם, כדי לא להיקלע למלכוד של ציור סכמתי, סמלי. דרכים אחרות הן ציור מהיר, או ציור תוך מצמוץ כך שנראה רק כתמים ונצייר אותם; ציור של החללים הנגטיביים — כלומר איננו מציירים את העצם אלא את החלל סביבו; ציור 'הפוך' וכדומה. המשותף לכל הטכניקות הללו הוא הניסיון למנוע מהמוח ליצור את התבניות האוטומטיות, ולנסות לראות בצורה 'נאיבית'. במובן עמוק, רישום מהסוג הזה הוא הרישום אליו מכוונת האמנות המודרנית — ניסיון לתפוס את המציאות לפני שהפכה למציאות, לצייר את החוויה האישית של המציאות, את מבנה העומק שלה. כפי שלוסיאן פרויד הצהיר, הוא מנסה להעביר את האנשים, לא לצייר את האנשים. עיוות הפרופורציות המסוים הוא שהופך את הרישום לאמתי.

אין דרך אחת נכונה ללמוד לרשום; הדרך הנכונה צריכה לקחת בחשבון מבנה אישיות, מטרות וקצב. פעמים רבות המחסום הוא ביקורת עצמית קיצונית שאינה מאפשרת התנסות ותרגול. המיומנות שאני צריך כמורה היא גם של תמיכה רגשית — כזו שתאפשר לנסות שוב אחרי מה שהתלמיד חווה ככישלון. נדמה לי שהמפתח לשליטה ברישום, כמו בתחומים אחרים בחיים, הוא הנכונות להישאר על המגרש — להמשיך לנסות. המוח, היד והעין לומדים לבדם, אם נותנים להם את הזמן.

רויטל בלבן — תרגילי הקצנה ברישום, שוהם

"בנקודה מסוימת התחלתי לחשוב — מדוע צריכה להיות היררכיה כזו בין ציור לרישום, כצורה פחות מפותחת של אמנות? אני אוהב לרשום בדיוק כפי שאני אוהב לצייר, אז מדוע לא לעשות מהרישומים ציורים, אבל באותו זמן לא לקבוע היררכיה מוגדרת בין הציור לרישום. לעתים קרובות אשתמש בצבע — בצורת פסטלים — ואז לא תוכל לקבוע אם זה פסטל או צבע, או קו שחור שנעשה במכחול המוביל לקו שחור שנעשה בפחם. התחלתי ליצור משהו שקראתי לו 'רישומי ציור', שהיו שווי-משקל בצורה, בתוכן ובאמצעים האמנותיים שבין הרישום לציור. האפשרות הזו לשיווי משקל חדש במדיום נתנה לי חופש רב: כשאתה מצייר דמות אנושית יש מרכיבים צורניים-מבניים רבים שעליך לקחת בחשבון מבחינת הנפח או הטונליות של הצבע, אבל כשאתה רושם אתה יכול לעשות קו חופשי ביד, ואז לשלב אותו עם ציור שאין לו דבר משותף עם הדמות האנושית. התוצאה היא מין פיגורטיביות אבסטרקטית... זה קצת כמו להסתכל בכתב חרטומים ולדעת שיש אנשים שיכולים לפרש את הציורים הללו ולספר לך מה משמעות הסמלים, אבל 99% מהאנושות תסתכל עליהם כשפה של תמונות. וככה אני חושב על זה — שפה של תמונות שאתה מחבר בראש כדי להבין מה הדמויות הללו בעצם." — ג'ורג' קונדו

אדי שרגא — דיוקן עצמי

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).