תפיסת העבודה: אמנות, שבר והיווצרות

אפשר לתאר את מה שאני עושה כריבוי מקצועות: פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, אמנות, הוראה, כתיבה ועבודה בחומר. אבל הרשימה אינה מסבירה את נקודת המוצא.

נקודת המוצא היא האמנות.

לא אמנות במובן המצומצם של ציור, פיסול או יצירת אובייקטים. אמנות היא עבורי התהליך שבו דבר שעדיין אינו יודע מה הוא מקבל צורה. גוף, חומר, זיכרון, זמן, דימוי, קצב ואדם אחר נפגשים — ומתוך המפגש נוצר דבר שלא היה קיים קודם. לפעמים זו יצירת אמנות. לפעמים זו מחשבה, שפה, מערכת יחסים או צורת חיים חדשה.

האמנות אינה אמצעי לבטא עצמי שכבר קיים. האדם אינו עומד שלם לפני הבד ומעביר אליו את מה שיש בתוכו. היד משתנה בתוך הפעולה, החומר משנה את הכוונה, והצורה הנוצרת משנה את מי שיוצר אותה. האדם אינו רק יוצר את היצירה; הוא נוצר בתוכה.

מכאן נובעת גם הדרך שבה אני מבין פסיכותרפיה.

אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר

אנחנו נוטים לדמיין את השבר כאירוע שמתרחש לדבר שהיה קודם שלם: אדם חי את חייו, נפגע, נשבר, וכעת עליו להתאחות ולחזור לעצמו.

איני חושב כך. אין תחילה אדם שלם ואחר כך שבר. האדם נעשה בתוך השבר.

הוא נעשה בין הגוף למילה; בין תלותו באחר לבין רצונו להיות נפרד; בין הצורך להשתייך לבין הפחד להיבלע; בין התשוקה להיראות לבין האימה הכרוכה בכך שרואים; בין הסדר שמאפשר לו לחיות לבין הכוחות שאינם מוכנים להיכנס לסדר הזה. אדם יכול לאהוב ולרצות לברוח; להיות זה שכולם נשענים עליו ולרעוב לכך שמישהו יישא אותו; לרצות להשתנות ולהיאחז בכל כוחו בצורה שמכאיבה לו; לדעת דבר אחד במחשבה ולחיות דבר אחר בגוף. אלה אינם סדקים באדם הרמוני יותר המסתתר מתחתיהם. הם החומר שממנו האדם נוצר.

מה שאנחנו מכנים „אני” הוא צורה זמנית הנבנית בתוך המתחים האלה. היא מחברת קולות מסוימים, משתיקה אחרים, יוצרת רצף בין אתמול למחר, ומאפשרת לאדם לעבוד, לאהוב, לזכור ולהבטיח. אבל הצורה הזאת עלולה לשכוח שהיא צורה. היא מתחילה לומר: כך אני; זה מה שמותר לי לרצות; הקול הזה אינו שלי; הכאב הזה הוא תקלה; החיים שלי יתחילו לאחר שאפתור אותו.

לעיתים טיפול או יצירה אינם מחזירים אדם לעצמי שהיה לו. הם מפריעים לתשובה הרגילה לשאלה מי הוא — מפריעים לה להיסגר מהר מדי. ובתוך ההפרעה הזאת יכול להיווצר אדם אחר.

האמנות קודמת לפסיכותרפיה

אין הכוונה שהאמנות חשובה יותר, או שהפסיכותרפיה צריכה להפוך לאמנות. איני מטפל באמצעות אמנות: מי שמגיע אליי לטיפול אינו מתבקש לצייר, ומי שבא ללמוד פיסול אינו נכנס לתהליך טיפולי. ההבדל בין התחומים ממשי. אבל מבחינת הדרך שבה אני מבין אדם, האמנות נמצאת קודם.

הפסיכולוגיה נוטה להתחיל אחרי שכבר נוצרו הבחנות: יש אדם, יש רגש, יש בעיה, יש תפקוד, יש אבחנה ויש דרך אפשרית לשינוי. גם כשהשפה מורכבת ועדינה, היא עלולה להעמיד את האדם כמנהל של עולם פנימי שעליו לזהות, לפרש ולווסת.

האמנות מתחילה לפני ההפרדות האלה. לפני שיש עצמי יציב ורגש שהוא מנהל. לפני שהחוויה קיבלה שם. לפני שהכאב הוגדר כתסמין. לפני שנקבע איזו צורת חיים נחשבת תקינה.

בתהליך יצירתי אין תחילה רעיון שלם שהחומר מציית לו. הכוונה משתנה בתוך הפעולה; היד מגלה דבר שהמחשבה לא ידעה; החומר מתנגד, קורס, זורם או מתקשה — ומתוך היחסים האלה נוצרת צורה. זו הדרך שבה אני מבקש לחשוב גם על טיפול: לא כפעולה של מומחה על נפש נתונה, אלא כמפגש שבו גוף, שפה, זמן, כאב ויחסים יכולים להתארגן אחרת. לא גילוי של עצמי אמיתי שהיה קבור בפנים, אלא היווצרות של אפשרות שלא הייתה יכולה להופיע קודם.

סדר וכאוס

כל חיים זקוקים לסדר. קשר זקוק לרצף, ציור זקוק למבנה, פסל צריך לעמוד, יציקת אפוקסי דורשת יחסים כימיים מדויקים, ואדם צריך לדעת היכן הוא מתעורר בבוקר ומה נדרש ממנו.

אבל הסדר אינו רק הדבר שמגן על החיים. הוא גם יכול להחליף אותם. דפוס שהיה פעם פתרון נעשה חוק; תפקיד שנועד לשמור על קשר נעשה כלא; טכניקה שנועדה לאפשר ציור מתחילה לצייר במקום האמן; שפה פסיכולוגית שנועדה לעזור לאדם לראות את עצמו מתחילה להחליט במקומו מי הוא. וגם כאוס אינו חופש טהור — הוא יכול להציף, לפרק ולמחוק את האפשרות ליצור רצף. היצירה אינה בחירה בין השניים; היא התנועה שבה סדר נוצר, מתקשח, נשבר ונבנה אחרת.

בסטודיו אפשר לראות זאת ישירות. אדם לומד לבנות גוף, להבין אור וצל, לעבוד עם נפח, חלל ומשקל, והידע פותח בפניו אפשרויות. אבל מגיע רגע שבו היד כבר יודעת מראש כיצד אמורים להיראות פנים, עץ או גוף — היא מפסיקה לראות ומתחילה לבצע. כדי לראות מחדש, משהו בסדר שנלמד צריך להישבר. לא להימחק; להפסיק להיות החוק היחיד.

כך גם בטיפול. אדם יכול לדעת היטב מדוע הוא חרד, להכיר את דפוסי ההיקשרות שלו ולהסביר את ההיסטוריה המשפחתית שלו — ובכל זאת להישאר מחוץ לחוויה. הידיעה אינה שקר. היא פשוט הגיעה לקצה יכולתה.

הכאב אינו תקלה בסדר

אדם פונה לטיפול מפני שהוא סובל. חרדה יכולה לחנוק; דיכאון יכול לרוקן את העולם; אובדן יכול לשנות את הזמן עצמו; יחסים יכולים להפוך את הבית למקום שאין בו אוויר.

אין צורך להפוך את הכאב למתנה או להבטיח שהוא מוביל לצמיחה. אבל גם אין צורך להניח שהוא רק רעש שיש להפחית כדי שהאדם יחזור לתפקד. לפעמים הכאב הוא המקום שבו סדר החיים הקיים חדל להיות אפשרי: הוא מופיע כשאדם חי בקצב שאינו שלו; כשהתפקיד שהוא ממלא אוכל את מי שממלא אותו; כשהשפה שקיבל כדי להבין את עצמו אינה מסוגלת לבטא את מה שהוא נעשה; כשהשייכות דורשת ממנו לוותר על עצם נפרדותו.

אני חוזר שוב ושוב לשאלה: איזו שאלה הכאב הזה שואל? לא מפני שלכל כאב יש מסר נסתר שאפשר לפענח — לפעמים הכאב אינו יודע מה הוא אומר; הוא הדרך שבה הגוף והנפש שואלים, לפני שנוצרה שפה המסוגלת לשאת את השאלה. בטיפול איני ממהר להפוך את השאלה לתשובה. אני מבקש ליצור מקום שבו היא תוכל לקבל צורה: כמילה, כשתיקה, כזעם, כקצב, כגבול, כמרחק, כתשוקה, או כהכרה בכך שיש דברים שאינם ניתנים לתיקון. הכאב אינו הופך יפה כשנותנים לו מקום. אבל הוא מפסיק להיות רק אויב שיש לגרש.

לכל אדם קצב אחר

אני חושב על זמן לא רק כמכל שבתוכו החיים מתרחשים, אלא כחומר שבתוכו החיים הפנימיים מקבלים צורה.

יש אנשים שחיים תמיד רגע לפני עצמם — הראש כבר בתשובה הבאה בזמן שהגוף עדיין לא הגיע אל השאלה. יש מי שהעולם נע עבורם מהר מדי. יש מי שזקוקים לחזרה כדי שייווצר ביטחון, ומי שעבורם החזרה עצמה נעשית כלא. יש מי ששתיקה פותחת בהם מרחב, ואחרים שאותה שתיקה נחווית אצלם כנטישה.

קשר אינו נוצר מפני ששני בני אדם נעים באותו קצב. הוא נוצר מתוך ניסיונות חוזרים לתאם, לאבד ולמצוא מחדש את התיאום. ולפעמים המפגש מתרחש דווקא כשהקצב הרגיל נשבר: כשהמטפל אינו ממהר להשלים משפט; כשהמורה אינו מציל את התלמיד מן התסכול; כשהיד עוצרת לפני שהיא חוזרת אל אותה תנועה מוכרת.

בטיפול, שינוי יכול להתחיל לא בתוכן חדש אלא בזמן חדש: האפשרות להישאר עוד רגע לפני התשובה; לתת לרגש להגיע לפני שמסבירים אותו; לגלות שאפשר להתקרב ולסגת בלי שהקשר יקרוס. באמנות, הקצב נמצא בלחץ היד, בחזרה, ברווח, בהצטברות, במחיקה, ובמשך הזמן שבו אדם מסוגל להישאר מול דבר שאינו עובד. איני מחפש קצב נכון. אני מבקש להקשיב לקצב שנחנק מתחת לקצב שנדרש מן האדם.

להיות לפני להבין

העולם המקצועי מבקש לדעת. הוא נותן שמות, מנסח אבחנות, בונה מודלים וממפה שלבים. הידע הזה חיוני — איני מאמין בבורות המתחפשת לפתיחות, לא בקליניקה ולא בסטודיו.

אבל ידיעה יכולה להגיע מוקדם מדי. היא מזהה דבר לפני שפגשה אותו; שומעת משפט וכבר יודעת לאיזה דפוס הוא שייך; רואה ציור וממהרת להסביר מה הוא מבטא; נותנת שם לחוויה ובכך מחליטה מראש מה יוכל לצמוח ממנה.

אני מנסה להתחיל לפני הפירוש. באופן שבו הקול נשבר. במהירות שבה נאמר משפט. ביד שנעצרת לפני שהיא נוגעת בחומר. ברגע שבו אדם צוחק כשהוא מדבר על דבר כואב. במשהו שכבר נמצא בחדר לפני שאחד מאיתנו יודע לקרוא לו בשם.

הקשבה אינה קליטה פסיבית של מידע; היא פעולה יוצרת. כשאדם נשמע באופן שבו לא נשמע קודם, גם הדבר שהוא אומר משתנה — לפעמים הוא מגלה בתוך המשפט קול שלא היה קיים לפני שנאמר. הלא־נודע אינו חלל ריק שיש למלא מהר ככל האפשר. הוא המקום שבו דבר שעדיין אין לו צורה יכול להתחיל להיווצר.

המפגש אינו יישום של שיטה

איני חושב על טיפול כמצב שבו אדם אחד מחזיק ידע ואדם אחר מגיע לקבל אותו. גם הוראה אינה העברה חד־כיוונית של מיומנות מן המורה אל התלמיד. מפגש ממשי משנה את שני האנשים שנכנסים אליו.

המטפל אינו עומד מחוץ לטיפול ומפעיל עליו שיטה; המורה אינו נשאר זהה בזמן שהתלמיד משתנה; החומר אינו מקבל בשקט את כוונת האמן. בין שני אנשים נוצר דבר שלא היה שייך קודם לאיש מהם לבדו: שפה, קצב, מרחק, מתח, אפשרות.

אני חושב על מפגש גם כהכנסת אורחים. אבל אורח אמיתי אינו מגיע רק כדי להשתלב בבית כפי שהוא — הוא משנה את הבית, מפריע לסדרו, ומגלה לבעל הבית דברים שלא ידע על הבית ועל עצמו. טיפול שאינו מוכן להשתנות מפני המטופל אינו מפגש. הוראה שבה התלמיד לומד רק לדבר בקולו של המורה אינה יצירה.

הגוף והחומר אינם מטפורות

הגוף יודע דברים לפני שהמחשבה יודעת אותם. הוא מתכווץ, מחזיק נשימה, קופא, ממהר, מתקרב ונסוג; הוא נושא היסטוריה שאינה נמצאת רק בזיכרון המילולי; הוא חי בתוך מרחב, מרחק וקצב.

גם החומר יודע דברים. חימר קורס תחת משקל מסוים. צבע נבלע או נשאר על פני השטח. ברזל מתעקש על כיוון. אפוקסי מתחמם, זורם ומתקשה בזמן שאינו מתעניין בכוונת היוצר. החומר אינו משטח פסיבי שעליו אדם מבטא את עצמו — הוא משתתף ביצירה. הוא משנה את היד העובדת בו, דורש קצב, כוח, דיוק וצורת קשב מסוימת. כלי אינו רק אמצעי למימוש רעיון; הוא מאפשר מחשבות שלא היו יכולות להופיע בלעדיו.

זו גם הסיבה שעבודה באפוקסי נמצאת באתר הזה. לא מפני שאפוקסי הוא מטפורה לנפש — הוא חומר תעשייתי, כימי, יפה, מסוכן, מדויק ובלתי־סלחני, והוא דורש מדידה, ידע מעשי, הבנת תהליכים, שמירה על הגוף ונכונות לשאת בתוצאותיה של טעות. העבודה בחומר מחזירה את המחשבה למציאות שאינה נענית למילים. חיים אינם מתקיימים רק בפרשנות.

טעות, גמגום ותבוסה

בתהליך למידה אנחנו ממהרים למחוק את עקבות הדרך: מתקנים את הקו, מלטשים את המשטח, מסתירים את החיבור, מוחקים את הגמגום מן המשפט. התוצאה אמורה להיראות כאילו תמיד ידענו לאן אנחנו הולכים. אבל יצירה חיה נושאת את ההיסטוריה שלה.

טעות אינה תמיד סטייה מן הדרך; לפעמים היא הרגע שבו התוכנית מפסיקה לעבוד והחומר מתחיל להציע צורה אחרת. גמגום אינו רק כישלון לומר את המשפט הנכון; לפעמים הוא המקום שבו השפה הקיימת נשברת מפני שאינה מסוגלת לשאת את עוצמת החוויה. ותבוסה אינה שיעור אופטימי בתחפושת — היא יכולה להשפיל, להרוס ולהשאיר אדם בלי כיוון.

ובכל זאת, יש דברים שאינם יכולים להתחיל כל עוד האדם ממשיך לנצח באותה דרך. איני מבקש להפוך כל פצע ליצירה או כל כישלון להזדמנות. אני מבקש לא למחוק מראש את האפשרות שמשהו מתחיל דווקא במקום שבו הצורה המלוטשת קורסת.

מכאן אפשר להמשיך אל הדרך שבה אני מטפל, אל הכתיבה על מרחב פנימי ויצירה, או אל דף האודות.