כיצד אני עובד

במשך יותר משלושים וחמש שנים אני עובד בשני עולמות שנראים רחוקים מאוד זה מזה: פסיכותרפיה ואמנות. גם בחדר הטיפול וגם בסטודיו אני פוגש שוב ושוב את אותם רגעים. הרגע שבו אדם עומד מול משהו שאינו יודע כיצד לפגוש: מבוי סתום, הכאוס של המציאות, הרגשות שלו, או דף לבן, גוש חימר, אובדן, אהבה, פחד, כישלון, קנאה, שתיקה, חומר שמתנגד, גופו שלו, מקום לאדם אחר, זיכרון, או עתיד.

עם הזמן הבנתי שאני עוסק למעשה באותן שאלות: מה גורם ללב שלנו לפעום. מה גורם לנו להרגיש חיים. מה הופך חיים לחיים? לא רק במובן הביולוגי, אלא במובן הנפשי.

עבורי חיים מתחילים במקום שבו יש עתיד ועדיין קיימת האפשרות לחלום ולקוות — הפוטנציאל ליצור משהו חדש: מחשבה שלא הייתה, משמעות שלא הייתה, קשר שלא היה, או דרך אחרת להיות בתוך העולם. בראשית, עבור הילד, הכול חדש. היצירתיות היא הדרך להוליד ילדים חדשים בתוכנו. אני חושב על עבודתי, הן כמטפל והן כמורה לאמנות, כסוג של דולה או מיילדת — כיכולת ללוות ולהכיל את הכאב, הפחד והתסכול ההכרחי לכל יצירה. אין לי תשובות; הן נולדות מתוך המפגש עצמו — ותפקידי ללוות אתכם בדרך.

לי ברור שהיצירתיות אינה רק תכונה של אמנים, ואולי אפילו אינה תכונה כלל. אולי היא אחת מצורות החיים עצמן — היכולת של מערכת ליצור אפשרות חדשה כאשר הישנות אינן מספיקות עוד. לפעמים זה הריון גופני וילד בעולם, לפעמים זה חלום, לפעמים ציור או פסל, לפעמים קשר, לפעמים זהות.

האדם אינו רק מגלה את עצמו — הוא יוצר את עצמו. גם הזיכרון אינו ארכיון: בכל פעם שאנחנו נזכרים, אנחנו יוצרים מחדש את משמעות העבר, ומתוך כך גם את עצמנו. לכן אינני חושב שחיים נפשיים הם רק אוסף של תכונות, רגשות או זיכרונות. הם תהליך מתמשך של התהוות.

מתוך נקודת המבט הזאת, גם אמנות וגם פסיכותרפיה חדלות להיות תחומים נפרדים. שתיהן מעבדות שבהן אפשר להתבונן באותו תהליך. לא משום שטיפול הוא אמנות, ולא משום שאמנות היא טיפול — אלא משום ששניהם עוסקים בשאלה אחת: כיצד יוצרים חיים, או אמנות; כיצד נוצר משהו שלא היה קיים קודם.

אני מגלה שוב ושוב שאותם מקומות שמהם אנשים מבקשים להימלט — אי־ידיעה, תסכול, התנגדות, שתיקה, שבר, פחד או בלבול — הם לעיתים קרובות המקומות שמהם משהו חדש מתחיל להיוולד. הם אינם מכשולים בדרך; לעיתים קרובות הם הדרך עצמה.

ראו גם: כיצד אני מטפל · כיצד אני מלמד.

איך אני חושב: המתחים שמהם נוצרת יצירה

הנפש אינה אוסף של מנגנונים מכניים — היא שדה מתחים. היצירתיות איננה פתרון של המתחים האלה, אלא היכולת לחיות בתוכם מבלי לקרוס ומבלי למהר לסגור אותם. להלן העקרונות המגדירים את תהליך העבודה שלי, ומתוכם מסתעפים מאמרי העומק המשמשים כמפת החשיבה של האתר:

ללמוד את עצמך

“ציירת צעירה אינה מתלמדת אצל אמנית מנוסה כדי ללמוד כיצד אותה אמנית מציירת; היא מתלמדת אצלה כדי ללמוד כיצד היא עצמה מציירת.”
— תומס אוגדן

המאמרים שלפניכם אינם מציגים שיטה סגורה. הם מתארים את מפת החשיבה שמתוכה אני עובד. חלקם נולדו מתוך חדר הטיפול, חלקם מתוך הסטודיו, וחלקם מתוך נקודות המפגש שבין הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והאמנות.

נושאים קרובים וקישורי רוחב

• פרספקטיבה ונקודת מבט — אמנות, פסיכולוגיה ופילוסופיה
• הפסיכולוגיה של המרחק הנכון
• דימויים ומטאפורות חזותיות באמנות
• גוף, מרחב וזמן בעיצוב הנפש
• התהליך היצירתי — מבט יסוד

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).