כיצד אני עובד

במשך יותר משלושים וחמש שנים אני נע בין הסטודיו לחדר הטיפול — בין אמנות לפסיכותרפיה. בעבר הפרדתי ביניהם בצורה חדה. עם הזמן אני רואה שהקשר ביניהם עמוק יותר, ופחות סימטרי מכפי שחשבתי.

ראו גם — כיצד אני מטפל · כיצד אני מלמד

אני חושב על אמנות לא רק כ״עשיית אמנות״, אלא כדרך לחשוב, לפעול ולהיות בעולם — כתהליך פתוח שבו מה שנוצר משנה לא רק את הצעד הבא, אלא גם את משמעותם של הדברים שקדמו לו ואת המסגרת שבתוכה הם מקבלים משמעות.

אנחנו מתחילים עם כוונה, עם מטרה, עם חומר ועם מושג כלשהו של מה שאנחנו רוצים להשיג. אבל העבודה אינה נשארת כפופה להם. מה שנראה בתחילה כטעות יכול להפוך לכיוון של העבודה; דבר שניסינו לפתור יכול להתגלות כדבר שאסור לפתור; והיעד שאליו יצאנו יכול לאבד את משמעותו משום שהתהליך יצר שאלה שלא הייתה קיימת בתחילתו.

הזמן כאן אינו רק משך העבודה. הוא גם אחד החומרים שאיתם אנו עובדים. קו שציירנו בתחילת הציור מתפתח לאורכו ויוצר קווים אחרים. מבט על הציור בסופו יכול למחוק את הקו ולהשאיר רק את האדוות שיצר. כל סיפור נכתב מן ההתחלה לסוף וגם מן הסוף להתחלה. העבר יוצר את העתיד, אבל ההווה והעתיד כותבים מחדש את משמעותו של העבר. והתהליך משנה יותר מן הצעדים שבתוכו. הוא יכול לשנות גם את מה שנחשב בו לטעות, להצלחה ולהישג.

התהליך אינו רק יוצר את היצירה. הוא יוצר מחדש גם את התנאים, השאלות וההגדרות שמתוכם היצירה נוצרת. וגם מי שפועל אינו נשאר מחוץ לתהליך. אני משנה את החומר והוא משנה אותי; אני כותב לה. אני קורא את המילים שכתבתי. אני שומע שיר ברדיו ומבין שכתבתי שיר אהבה קיטשי. אני מבין כמה אני אוהב אותה. השיר מדבר על פרידה והחמצה, אני חושב — אני חייב להתחתן איתה. ניתן לחשוב שהמילים שכתבתי מתארות שינוי שעברתי — אבל לא פחות מזה אפשר לראות שהשינוי עצמו קשור לכתיבה. הוא נוצר בכתיבה, בפרשנות, בעולם שבראתי דרך המילים ושברא אותי בתוכו כתוצאה מכך. דרך מה שעשיתי.

אנחנו יוצרים את עצמנו דרך הדברים שאנו עושים, מכיוון שאנחנו נותנים להם את הכוח לשנות אותנו. ברגע שאנחנו הופכים אותם למשמעותיים עבורנו.

„אני כותבת אך ורק כדי לגלות מה אני חושבת, במה אני מתבוננת, מה אני רואה ומה המשמעות של זה. מה אני רוצה וממה אני מפחדת." כותבת ג'ואן דידיון במסה „למה אני כותבת" (תרגום שלי). ומונטיין, ארבע מאות שנה קודם לכן, הולך רחוק יותר: „לא עשיתי את ספרי יותר משספרי עשה אותי." (מונטיין, „מסות", ספר ב', פרק 18; תרגום שלי)

האמנות אינה רק מוסיפה תוכן חדש או טכניקה חדשה. היא משנה את היחסים שבתוכם משהו יכול להופיע: בין מי שפועל לבין מה שפועל עליו, בין מה שאני כבר יודע לבין מה שאני מסוגל לראות, בין חומר לרעיון, בין אדם לעולם.

היא משנה את התחביר של המפגש — ובצורתה הרחבה ביותר היא משנה גם את השפה ואת הדוברים.

כל מי שקרא ספר והרגיש אחר אחריו, שמע הופעה חיה ודמעות עלו בעיניו, ראה ציור ובעקבותיו התחיל להסתכל אחרת, או עבר שיחה שינתה את חייו — מבין על מה אני מדבר.

אמנות אינה הדרך היחידה שבה תנאי המפגש שלנו עם העולם יכולים להשתנות. אהבה, לידה, אובדן, תאונה, חוויה רוחנית, מאמץ גופני קיצוני — אירוע יכול לטלטל לא רק את מה שאנחנו מרגישים או חושבים, אלא את התנאים שמתוכם הדברים הבאים יפגשו אותנו. אדם שכמעט נהרג בתאונת דרכים יכול לחזור ממנה בתחושה שהחיים קצרים ולחיות אותם בעוצמה שלא הכיר; הוא יכול גם לחזור לעולם שנעשה מסוכן כל כך עד שאינו מעז לצאת מן הבית. בשני המקרים משהו השתנה. הטלטול אינו נושא בתוכו את כיוון השינוי.

אמנות היא נקודת המוצא שלי לא מפני שכל שינוי הוא אמנות, אלא מפני שהיא מטלטלת את תנאי המפגש כדרך עבודה. היא נעשתה דרך לחשוב גם על הוראה ועל פסיכותרפיה הנכונות עבורי — כתהליך יצירתי היכול וצריך לשאוף לשנות את השאלה שאיתה נכנסנו אליו, את היעד שחשבנו שאנחנו מבקשים, את הדרך שבה אנחנו מבינים את מה שכבר קרה — ואת מי שאנחנו נעשים בתוכו.

אין דרך לראות בעיניים נקיות

לפעמים האמנות מתחילה במה שעוד איננו יודעים. אבל לפעמים היא מתחילה דווקא במה שאנחנו כבר לא מצליחים לא לדעת — בניסיון להפריע לידיעה שכבר נעשתה חלק מן האופן שבו אנחנו רואים.

אין מבט תמים שאפשר לחזור אליו. לא נוכל לחזור לראות כילד שנולד. התום שאליו אנחנו מבקשים לחזור, כמו הנוסטלגיה, הוא במידה רבה המצאה. אנחנו רואים דרך מה שיצר אותנו — דרך שפה, תרבות, זיכרון, צילום, אמנות קודמת וכל מה שלימד אותנו כיצד דבר אמור להיראות. כשאני שואל אם אפשר לצייר עוד נופים עכשיו כאילו אנחנו רואים נוף בפעם הראשונה, איני מחפש דרך למחוק את כל מה שהיה ולחזור למבט ראשוני.

תלמידה יושבת מחוץ לסדנה בגיבתון ומציירת את הבית השכן. הציור מעוות את הפרספקטיבה המקובלת. הוא חסר עומק, והגדלים של העצים והבית אינם מתיישבים, אבל דווקא שם טמונה העוצמה הרגשית שלו והמקוריות. העץ טורף את הבית. אני מתלהב ומצביע על זה. בסיבוב הבא שלי בחוץ אני מגלה שהיא שינתה את הציור. הוא "נכון" יותר. אנחנו מדברים על זה, אבל היא רוצה ללמוד לצייר נכון.

מה שכבר עיצב את המבט שלנו אינו נמצא רק בתוכנו. גם אחרים רואים אותנו דרך צורות שכבר נוצרו. משפחה, חברה, תרבות, מקצוע וקבוצה מלמדים אותנו לא רק כיצד לראות אלא גם מי מותר לנו להיות. לפעמים הם זקוקים לכך שנמשיך להיות אותו אדם שהם כבר יודעים לפגוש.

ולפעמים מה שראינו אינו רק דפוס שעלינו להשתחרר ממנו. בטראומה, למשל, אדם יכול לראות כיצד הקרקע שנראתה מוצקה נפתחת לתהום; אחרים ממשיכים לנוע עליה כאילו היא עדיין מוצקה, אבל הוא אינו יכול עוד לא־לראות את מה שנגלה לו. וגם כאשר הראייה הזאת נעשית פצע לא־הסתגלותי, היא יכולה לשאת בתוכה אמת שאחרים מעדיפים שלא לראות.

אי אפשר פשוט להחליט לראות אחרת. העבר אינו רק זיכרון שאנחנו נושאים; הוא ממשיך להתקיים ביחסים, בתפקידים, בציפיות ובאופן שבו אחרים קוראים אותנו.

האמנות מציעה להפוך גם את מה שכבר עיצב את המבט שלנו — וגם את הצורות שדורשות מאיתנו להמשיך לראות ולהיות בדרך מסוימת — לחומר של העבודה והמחשבה.

היא אינה רק יוצרת צורות. היא שואלת שאלות עליהן ויודעת למרוד בהן.

שוב ושוב אמנות מרדה בפרספקטיבה, בייצוג, ביופי, במיומנות, באובייקט האמנותי, במחבר, בגבול בין אמנות לחיים. והיא גם מרדה במרד עצמו כשהפך לסגנון ולמוסכמה חדשה.

אנחנו לומדים ציור דיוקן. יש בקבוצה תלמיד עם יד רגישה להפליא. הקווים שלו רכים והוא רואה קמטים ויודע להעביר אותם כפי שאף אחד אחר בכיתה לא מצליח. היד מובילה אותו; הוא מתמכר לאיכות הרכה של הפחם. אבל אנחנו לא מצליחים להמשיך משם. זהו ציור טוב. אבל הוא לא עין, ואין לו קשר למודל. זהו חלום עין שלא קשור למבט החוצה.

אני מציע לו שתי אפשרויות לציור. באחת — זו שיש לי תחושה שמעניינת אותו באמת — העין שאינה עין תתפוס את כל הקנבס. בשנייה אני אומר לו: אסור לך להתחיל מהעיניים. על העיניים להיות מצוירות כתוצאה של הפנים.

הרס אינו מבחינתי ההפך מיצירה. הוא יכול להיות תנאי ליצירת מרחב שבו משהו חדש נעשה אפשרי. אבל אסור לו להפוך לברירת המחדל שלנו, לדרך קבועה לחשוב.

לפעמים דווקא החלק המוצלח בציור — או הדבר שאנחנו מזהים כהצלחה בחיים — צריך להימחק. הוא אינו מפריע משום שנכשל. הוא מפריע מפני שהוא מצליח כל כך עד שכל שאר העבודה או החיים מתחילים לשרת רק אותו.

האדם נבנה בשבר

אנחנו רגילים לחשוב כך: היינו שלמים, משהו נשבר, עלינו לתקן את עצמנו, לאחות ולחזור למי שהיינו.

אדם אינו נוצר כך. השבר אינו רק דבר שקורה לנו לאחר שכבר נעשינו מי שאנחנו. הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו נעשים. אנחנו נוצרים בתוך מתחים שאינם נפתרים: בין תלות לנפרדות, בין הרצון להיות נאהבים לבין הצורך להתנגד למי שאוהב אותנו, בין הרצון שיראו אותנו לבין הצורך להסתתר, בין הזהות שכבר בנינו לבין משהו בתוכנו שאינו יכול עוד לחיות בתוכה.

לא היה גן עדן ולא אדם שלם החי בהרמוניה.

הסתירות, הפרדוקסים, החסרים והשברים הם החומר שממנו האדם נוצר — לפעמים הניסיון לפתור אותם הוא עצמו ניסיון לצמצם אדם לצורה שנוכל לשאת.

גם היעדר אינו רק חור בתוך דבר שלם. החור בתוכנו הוא פצע ושבר, אבל גם חלל שבו אנחנו נוצרים. רחם.

כותב מבקר האמנות ג'ון ברגר: „מה שכל ציור אמיתי נוגע בו הוא היעדר — היעדר שבלי הציור אולי לא היינו מודעים לו." (ג'ון ברגר, „צורתו של כיס" / The Shape of a Pocket; תרגום שלי) ועמוס עוז מתאר את תהליך הכתיבה שלו בראיון עם הילית ישורון: „לתפוס בשפה את הדבר, שבעצם השפה לא רוצה להכיל אותו. כי השפה היא בעצם דבר קבוע. המלים אמורות לסמן דברים קבועים. איך לתפוס דברים שהם זרימה והם השתנוּת והם בין לבין, בשטחי ההפקר? איך לתפוס אותם במלים? יש כאן איזה ניגוד, שאני לא יכול ליישב אותו. [...] אני מחפש לעשות בשפה דבר שהוא נגד השפה." (עמוס עוז, „להיות אני הוא", ראיון עם הילית ישורון, חדרים 8, אביב 1989)

לא כל חוסר צריך להתמלא. לא כל שבר יוצר. כאב יכול לכלות ואובדן יכול להישאר אובדן. וגם כאשר השבר משנה אותנו, אין בו הבטחה שמה שייווצר יהיה רחב יותר, חופשי יותר או טוב יותר. שינוי עמוק יכול לפתוח אפשרויות והוא יכול לסגור אותן. אם אני הופך את השבר, הערעור או הפתיחות לערכים בפני עצמם, בניתי שוב אידאל שמחליט מראש לאן אדם צריך להשתנות. אבל גם „שלמות" אינה בהכרח המצב המקורי שאליו צריך לחזור.

הקרע הוא החיים עצמם — הוא תנאי לכך שניווצר.

בסטודיו וגם בטיפול — אני מגלה כמה אנחנו מותנים לחשוב על הדרך קדימה דרך חזרה לעבר כשמשהו בנו נשבר. פסל ראש נשבר בשריפה. התלמיד מתוסכל. הוא מנסה להדביק את השברים כך שייעלמו ופני השטח יהיו חלקים שוב. אני מנסה לשכנע אותו להמתין. לתת לזה זמן. לראות את הפסלים החדשים והמעניינים יותר שהתאפשרו עכשיו. לא. הוא רוצה לחזור למקור. אני מנסה לשכנע אותו לפחות לא להעלים את קווי השבר, אלא להדגיש אותם בזהב — כך שהתיקון יהפוך לחלק מהעבודה.

הכלים, הטכניקות והחומרים שלנו משנים את מה שיכול להיווצר

כשהאמנות היא דרך לחשוב ולא רק תחום שבו מייצרים אובייקטים, גם המושג „חומר" נעשה רחב יותר.

בציור ובפיסול הדבר גלוי. החומרים, הכלים והטכניקות אינם רק אמצעים להעברת רעיון שכבר קיים. עיפרון חושב אחרת מחימר. צבע מים מאפשר דבר אחד ומונע דבר אחר. בטון, חוט ברזל או אפוקסי דורשים קצב שונה, מרחק אחר, סוג אחר של שליטה.

כל חומר הוא צורת חשיבה.

שני סוגי תלמידים מגיעים אליי לסטודיו. על הסוג הראשון, המבקש ללמוד לצייר או לפסל ללא ניסיון — אדבר בפעם אחרת. סוג אחר הוא אמנים מוכרים, כאלו שכבר הציגו בגלריות ופיתחו מיומנות וטכניקה. זה לא משנה אם הם מרגישים שהם רוצים טכניקה טובה יותר, טכניקה חדשה — או שהם מרגישים תקועים מבחינת תוכן. אני מוכן לקבל אותם רק בתנאי שנחשוב מחדש את הדרך שבה הם חושבים ועובדים. לפעמים עליי לבקש מהם לקשור יד אחת. לאסור עליהם שימוש בעיפרון. לפעמים אני אומר להם: ציירו בידיים ובאצבעות. אם הם ציירו בישיבה, אני אומר להם לעמוד. אם הם רגילים לעמוד ולצייר בגדול, אני נותן להם קנבס קטנטן.

גם שפה היא חומר. גם שאלה. גם אבחנה. גם שתיקה. גם הדרך שבה חדר מסודר, הזמן שניתן למפגש, המרחק בין שני אנשים, ומה שמותר ומה שאסור לעשות בתוכו.

אלה אינם רק כלים ניטרליים שבתוכם מתקיים „הדבר האמיתי". הם משתתפים במה שיכול להתרחש.

בסטודיו אני יכול לשנות כלי ולגלות שהציור מתחיל לחשוב אחרת. בטיפול, שינוי בקצב, במרחק או בדרך שבה אני מקשיב יכול לשנות לא רק את מה שהאדם אומר אלא את מה שנעשה אפשרי לומר.

בקליניקה אני מרגיש לעיתים שעלינו לשנות את הדרך שבה יושבים. במקום לשבת מול אדם שמספר לי על בעיה, אני יכול לעבור לשבת לצידו ולהציע שנביט בה יחד. לפעמים עלינו להניח אותה על הקיר, כמעט כמו שמביטים בציור בסטודיו. לפעמים אנחנו מביטים בה כשהיא נמצאת רחוק מעבר לחלון, לפעמים עלינו לעצום עיניים. ולא פעם דווקא המבט הישיר בינינו הוא הדבר שאי אפשר לעקוף. אבל עצם האפשרות לשנות את המרחק, את הכיוון ואת המקום בחדר מזכירה לי שהמרחב אינו רק תפאורה לטיפול. הוא אחד החומרים שלו.

הגוף במרחב ובזמן, המרחק, המקצב וההקשבה אינם תנאים חיצוניים למעשה. הם חלק מן החומר שלו.

היחסים עצמם נעשים חומר. מרחק אחר יכול להיות כבר עולם אחר. „הניסיון מלמד אותנו שלאהוב אין פירושו להביט זה בזה, אלא להביט יחד באותו כיוון." כותב אנטואן דה סנט־אכזופרי. (אנטואן דה סנט־אכזופרי, „ארץ אנוש", 1939; תרגום שלי)

במיצג בשנת 2010 ישבה מרינה אברמוביץ' במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ליד שולחן, יום אחר יום, ומבקרים התיישבו מולה בזה אחר זה. היא לא דיברה ולא עשתה דבר מלבד להביט. לא היה שם אובייקט. היצירה הייתה המבט ביניהם.

דיאלוג אינו רק החלפת מידע בין שני אנשים. לפעמים המחשבה עצמה נוצרת ביניהם. לפעמים אין שם למה שנוצר — ואולי אלו הרגעים החשובים ביותר.

לדעת — ולא לתת לידע לראות במקומנו

אני בחיפוש מתמיד אחרי ידע. אמנותי, טכנולוגי, מדעי, תיאורטי. אין בעיניי שום יתרון בבורות המתחפשת לפתיחות.

אבל ידע יכול לאפשר לראות, והוא יכול להתחיל לראות במקומנו.

אני מראה לתלמיד את הסכמה לציור עין. מסביר לו את היחסים וכיצד מציירים. אני רואה שהוא לא מסתכל במודל שאותו אנו מציירים. הוא מפסיק לראות את העין שנמצאת מולו. הוא מצייר את הסכמה שלימדתי. השאלה היא כיצד לצבור ידע ועדיין להשאיר את מה שאנחנו יודעים פתוח לכך שהמציאות תפריע לו.

הטלת ספק אינה בעיניי ויתור על ידע. להפך. חלק מן הידע הוא היכולת לדעת גם את גבולותיו. מדע אינו נעשה פחות מדעי כשהוא מכיר בכך שהמודלים שלו זמניים, שהמדידות שלו תלויות בכלים, ושגם המוסדות שבתוכם נוצר ידע משפיעים על השאלות שנשאלות ועל הדברים שנעשים נראים.

זו אינה הטלת ספק מן הסוג שמחליף ידע בקונספירציה. זו משמעות אחרת לגמרי — הסירוב להפוך את מה שאנחנו יודעים עכשיו לדבר עצמו.

כך גם באמנות ובטיפול. פרשנות אינה רק אמירה על האדם שמולי. ברגע שאמרתי אותה היא משנה את המציאות בינינו. אבחנה מאפשרת לי לראות דברים מסוימים ובאותו זמן מקשה עליי לראות אחרים. תיאוריה אינה רק כלי שאני מחזיק בידי; היא מעצבת את האוזן שמקשיבה ואת מה שאני בכלל מסוגל לזהות. אבל יותר מכך, אבחנה הופכת אותי למאבחן ואת האדם שמולי למאובחן. ברגע שנאמרה, כבר איננו שני אנשים שמנסים להבין משהו יחד. אחד מאיתנו יודע, והשני הוא מה שיודעים עליו. היא יוצרת היררכיה ומבנה יחסים. אני מספר לו מי הוא. לפעמים זו הקלה עצומה — לסבל יש שם, הוא אינו רק אשמה אישית,

כלי העבודה שלנו מעצבים אותנו.

גם כלי המדידה אינם בהכרח עומדים מחוץ למה שהם מודדים. כשאנחנו נותנים לילד ציון בבית הספר, אנחנו מתנהגים כאילו המספר מתאר משהו שנמצא בו — כמה הוא יודע, כמה הוא מוכשר, אולי אפילו איזה תלמיד הוא. אבל הציון נוצר מתוך מערכת של שאלות, משימות, זמנים וכללים שהחלטנו שהם סימן ללמידה.

ואז המספר חוזר ופועל על הילד. הוא יכול להפוך מ„קיבלתי ציון נמוך במתמטיקה" ל„אני לא חכם". גם המורים וההורים מתחילים לראות אותו דרך הציון. כלי המדידה כבר אינו רק מתאר את מה שמדד; הוא נעשה אחד התנאים שבתוכם הדבר הנמדד ממשיך להתפתח.

והיום ה־AI מסבך את זה עוד יותר. אם תלמיד יכול לכתוב בעזרת מערכת בינה מלאכותית חיבור טוב יותר, לסכם מאמר, לתרגם, לפתור בעיה או לאסוף ידע בתוך דקות, לא מספיק לשאול איך נמדוד אותו בלי שירמה. צריך לשאול מחדש מה רצינו למדוד מלכתחילה. האם למידה היא היכולת לשמור ידע בתוכנו? לנסח אותו בלי עזרה? לדעת איזו שאלה לשאול? לזהות תשובה שגויה? להשתמש בכלי כדי להגיע למקום שלא היינו מגיעים אליו בלעדיו?

במקרה כזה לא רק כלי המדידה צריך להשתנות. גם המשמעות של הדבר שקראנו לו „למידה" מתחילה להשתנות.

השאלה עבורי היא איך לרכוש שפה אישית — ולא להפוך אותה לכלא. איך לפתח מיומנות — ולזהות את הרגע שבו היא התחילה לקבוע מי אנחנו ומה עלינו לעשות. איך ליצור תיאוריה — ולהיות מסוגל לראות את הרגע שבו היא חדלה לעזור לנו לראות והתחילה לקבוע מראש מה נראה.

זה אחד המקומות שבהם האמנות נעשית עבורי לא רק תחום אלא צורת חשיבה על הידיעה. היא אינה דורשת שנפסיק לדעת. היא דורשת שהידיעה לא תהפוך לשקופה, אלא תהיה באופן מתמיד גם דבר שבו אנו מתבוננים.

לתת למפגש כוח לפעול עליי

כאן נמצא החיבור העמוק ביותר בין עשיית־אמנות, הוראת אמנות ופסיכותרפיה.

כל אחד מהם יוצר חוזה שונה, אחריות שונה ומטרות שונות. אבל על שלושתם אני לא יכול לחשוב במונחים של ייעוץ מקצועי סתם, שבו כל אחד מאיתנו נשאר בצידו האחר של השולחן ואינו משתנה. בשלושתם מפגש ממשי כרוך בסיכון: אינני יודע מראש לא רק מה יקרה לאחר — אלא גם מה יקרה לי. ביצירה אמנותית זה ברור. אני מתחיל עם כוונה, יש לי כבר טעם, רכשתי ניסיון ומיומנות. אבל אם העבודה נשארת כפופה לחלוטין למה שכבר התכוונתי לו, היא יכולה לכל היותר לממש את מה שכבר הייתי מסוגל לעשות. ברגע מסוים אני צריך לאפשר לה גם לערער אותי: לגרום לי למחוק דבר שאהבתי, לוותר על פתרון שהאמנתי בו, לגלות שהציור שאליו התכוונתי אינו עוד הציור שאני רוצה לעשות.

הסיכון אינו רק שהעבודה תיכשל. ואפילו לא רק שאגלה שמה שחשבתי שהוא הצלחה היה הדרך שלי לא להשתנות. הסיכון יכול להיות גדול יותר: שלא אצייר יותר, שלא אחשוב יותר על עצמי כאמן — שאשקול מי אני מחדש. זה אינו מקרה נדיר מאוד. אדם כותב דוקטורט ובעקבות זאת נוטש את המקצוע כליל.

כדי שמשהו כזה יוכל לקרות, איני יכול לעמוד כל הזמן מחוץ למעשה ולבדוק כיצד הוא משנה אותי. אני צריך להתמסר ליצירה עצמה. להיות בה באמת ובתמים. לא לנתח. לא לפקח. לתת לצבע, לחומר, לקצב של העבודה לעשות בי דבר שאינני מבין עדיין.

היכולת לראות את הראייה אינה תחליף להתמסרות. אם אני נשאר תמיד בעמדת המתבונן בעצמי, העבודה אינה יכולה לקחת אותי לשום מקום שלא הייתי בו קודם.

גם הוראת אמנות, כפי שאני חושב עליה, היא סוג של יצירה. ואם היא רואה בתלמיד סובייקט אמיתי, בעל משמעות רגשית עבורי, עליה להיות מסוכנת.

אם אני נותן לחוויה שלו ערך של ידע — והרי אמנות אינה מדע, ואין בה ערכים מוחלטים — עליי להיות מוכן לפקפק במה שאני יודע על אמנות ולבחון את זה מחדש דרכו. ייתכן שדווקא במקום שבו אני בטוח שאני רואה היטב, אני עיוור.

אני עלול לגלות שהדבר שאני סומך עליו כדי לדעת את העולם — המבט שלי, האמנות שלי — הוא גם הדבר שמונע ממני לראות אותו. מכיוון שאמנות קשורה כל כך לקול האישי של האדם, ולא פעם לערכים שדרכם הוא מבין ומעריך את עצמו, עליי כמורה לאמנות להיות ער לאפשרות שהוודאות שלי — שאני מבין, שאני יודע מה טוב — אפשרה לי לפגוע באדם אחר.

אני לא רוצה להפוך את הערעור לערך עליון חדש. תלמיד אינו צריך להפוך לאדם שעסוק כל הזמן בהתנגדות למורה שלו ולחומר הלימודים. בשלבים רבים, כדי ללמוד, עליך להשעות את הספק ולתת אמון, למסור את עצמך לתרגיל שאינך מבין עדיין. יש דברים שאפשר ללמוד רק מתוך התמסרות.

אין פתרון בית ספר לסתירה הזו. אי אפשר להציג נוסחה ליחס בין הצורך לשאול שאלות לבין הצורך להיות בתוך תשובות. עבורי, עצם המודעות והשמירה על המתח ביניהם הוא הדרך.

בטיפול המתח הזה נעשה מסוכן יותר, ולכן גם פורה והרסני.

כמו בהוראת אמנות וביצירה — אבל לעיתים בכוח רב יותר — הטיפול לא רק מפרש חוויה; הוא משתתף ביצירתה. שאלה, שתיקה, פרשנות, האופן שבו המטפל מסתכל — כל אלה יכולים לגרום לאדם להרגיש משהו שלא היה זמין לו קודם ולתת לו שם. לכן רגע של תובנה, אפילו רגע רגשי עז מאוד, אינו בהכרח גילוי של אמת שהייתה חבויה שם תמיד. לפעמים זה סיפור שנוצר במפגש — וזה לא עושה אותו לא־אמיתי.

הטיפול מסוכן יותר גם מסיבה נוספת: הוא מתיימר לומר לאדם משהו על מי שהוא. המטפל אינו רק עד לחוויה. הוא מחזיק בשפה, בתיאוריה, באבחנות ובמעמד שמעניקים לדבריו כוח מיוחד. כשאני אומר לאדם „זו הגנה", „אתה מפחד מאינטימיות", „אתה משחזר כאן משהו מן העבר" — אני לא רק מתאר אותו. אני מציע לו דרך לראות את עצמו.

והדרך הזאת יכולה להתחיל לפעול בתוכו. הוא עשוי לקרוא דרכה את עברו, את יחסיו ואת מה שהוא מרגיש עכשיו; להביא אליי חוויות שכבר קיבלו את צורתה; ואני עלול לראות בחומר החדש אישור לכך שצדקתי מלכתחילה. כך הטיפול יכול ליצור מעגל שבו הפרשנות משתתפת ביצירת הדבר שהיא אחר כך מציגה כהוכחה לעצמה.

דווקא משום שטיפול יכול לשנות אדם ולא רק לעזור לו לפתור בעיה, אני צריך להכיר בגבולות הכוח שלי. אני יכול לראות אדם ולחשוב שהוא חי בתוך מבנה שמצמצם אותו; שאני רואה אפשרות שהוא אינו רואה; שהצלחה שלו מסתירה מחיר, שהיחסים שלו מתים, שמשהו בחייו אינו מקבל מקום. אבל עצם העובדה שאני רואה אפשרות אחרת אינה נותנת לי זכות להפוך אותה ליעד שלו.

עם זאת, עליי להכיר בכך שאין בטיפול אפשרות לאוטונומיה נקייה מהשפעה. אם אני אומר לאדם שאני חושב שהוא חי בתוך מערכת יחסים מתעללת, כבר שיניתי משהו בדרך שבה הוא יכול לראות את חייו. ואם אני רואה זאת ושותק, גם השתיקה שלי פועלת.

אין דרך לעמוד מחוץ למתח הזה. גם הסכמה לטיפול אינה מעניקה לי רשות לעצב אדם לפי מה שאני חושב שנכון עבורו, אבל הספק אינו פוטר אותי מלראות, לשפוט ולפעמים גם לומר דבר שהאדם שמולי אינו רוצה או עדיין אינו מסוגל לראות.

האחריות שלי אינה להימנע מהשפעה — זה בלתי אפשרי, וגם לא רצוי. היא לדעת שאני משפיע; לדעת שהמילים שלי, המעמד שלי והאופן שבו אני מבין את האדם שמולי נכנסים לתוך חייו ומשנים את האפשרויות שבתוכן הוא יכול להבין את עצמו. ומתוך הידיעה הזאת לפעול, בלי להפוך את הכוח שלי לבעלות על מי שהוא או על מי שעליו להיות. האחריות אינה הידיעה שאני צודק. היא גם אינה הימנעות אינסופית מפחד לטעות. היא הנכונות לבחור מתוך מה שאני יכול לראות עכשיו, לדעת שהבחירה שלי פועלת בעולם, ולהישאר חשוף לכך שהיא תמיד גם שגויה, ופוגעת, ושיום אחד היא תופנה כלפיי.

האם אפשר לשנות בלי להשתנות?

אבל ההשפעה שלי על האדם שמולי היא רק חצי מן העניין. השאלה הקשה יותר היא אם אני מוכן לכך שגם הוא ישפיע על המקום שממנו אני פועל.

לא רק הידע שלי על הטיפול צריך להיות חשוף למה שקורה במפגש. גם הדרך שבה אני מבין את עצמי יכולה להיעשות בו שאלה. אם אני מבקש מן האדם שמולי להיכנס לתהליך שבו האופן שבו הוא מבין את עצמו עשוי להשתנות, איני יכול לדרוש לעצמי חסינות מוחלטת מפני אותה אפשרות.

נכון, לא באותה מידה ולא כמרכז המפגש. אבל אם המטופל, התלמיד או הילד שלי אינם יכולים לעולם לגרום לי לראות משהו שלא יכולתי לראות — על העולם, על עצמם או עליי — אז משהו יסודי במפגש נסגר מראש.

לא כל מפגש אמיתי חייב לשנות את הזהות שלי בפועל. אבל אם מלכתחילה אין לו אפשרות להגיע לשם, אם בניתי את עצמי כך ששום דבר שהאחר יעשה לא יוכל לערער את מי שאני חושב שאני, זו כבר אינה דלת פתוחה אלא דרך להשקיף מבעד לזכוכית של חלון משוריין. אני יכול להבין, לפרש, להשפיע ולעזור — אבל האחר פוגש בעיקר את התפקיד שלי.

אין עמדה נקייה לחלוטין, לא כמטפל, לא כמורה, לא כאמן ולא כאדם. הייתי רוצה להאמין שיש ערך לחוסר הניקיון, לעובדה שנקודת המבט שלי אישית ואינה מתיימרת לדעת הכול. אבל גם זה יכול להפוך לדרך לברוח מהחמקמקות של ידיעה אמיתית ומן הצורך לבחור גם לפעול בלעדיה. זו אינה רק דילמה מקצועית; זה המקום שממנו פועל כל אחד מאיתנו — בהורות, בזוגיות, בחיים באופן כללי. הספק אינו פוטר אותי מהפעולה ומהאחריות.

לפעמים עליי להתערב, לבטא את דעתי, לבקר, לעצור, להציע כיוון. וגם להשתמש בסמכות שלי כהורה, כמורה, כמטפל, כמי שלכאורה יודע או באמת בעל ידע שאני מאמין שיעזור לאדם שמולי.

ולפעמים האחריות היא דווקא לשתוק, לחכות, לא לפרש, לא להשתמש בסמכות רק מפני שהיא בידי. אין נוסחה שתאמר מראש מתי נכון לעשות מה. גם פעולה וגם הימנעות ממנה משנות את מה שקורה.

כשאני אומר: אני אוהב אותך. האהבה היא כל העולם. היא הגוף שלי, החלל סביבו. העתיד, העבר וההווה שלי. ובאותו זמן אני יודע גם אם אני צריך להזכיר לעצמי שאני קיים מחוץ לאהבה. אפשר למות מאהבה ובאותו זמן לחיות. אפילו לעשות הסכם ממון. אני אומר „אני אוהב אותך לנצח" ויודע שאינני יודע דבר על הנצח. אני מסתכל בילד שלי ויודע שהוא הילד היפה ביותר בעולם. ואני יודע שהוא לא. אפשר להיות בפנים ולהחזיק את החוץ.

ואולי גם להפך: להיות בחוץ ולהחזיק את הפנים.

להתרחק מאדם שאהבתי בלי להפוך את האהבה לטעות. להסתכל על ציור מרחוק ועדיין להרגיש בגוף את מה שעשה לי מקרוב. לחשוב על חוויה בלי לפרק אותה עד שלא נשאר ממנה דבר.

המרחק אינו ההפך מן ההתמסרות. לפעמים הוא הדרך שבה אנחנו ממשיכים לשאת אותה.

כל עוד הוא נמצא לצידה, כל עוד הוא אינו שקוף, אלא מצליחים לראות כיצד הוא לא רק מייצר את מה שאנו רואים אלא גם את מי שאנחנו. וכל עוד אנחנו זוכרים שאנחנו כבר תוצרים שלו.

זה הסיכון האמיתי במפגש אמיתי, וזה סוג האחריות. היא אינה האמונה הוודאית שאני צודק, ולא ההישענות על מבנה חיצוני של ידע, כללים או ייעוץ, ואפילו לא הצידוק שאין לי ברירה. היא גם אינה הזהירות האינסופית שלא לפגוע, או ההימנעות מלהתערב, לנקוט עמדה או להביע אותה.

היא הנכונות לבחור מתוך מה שאני יכול לראות עכשיו, בלי להפוך את הבחירה להוכחה שאני יודע מי האדם שמולי — ובלי להגן על עצמי מן האפשרות שמה שיקרה בעקבותיה ישנה גם אותי.

ואם טעיתי, האחריות אינה נגמרת בהודאה שטעיתי.

לא רק לגלות שטעיתי בפרשנות. לא רק להבין שהייתי צריך לשתוק במקום שבו דיברתי. אלה טעויות שאפשר ללמוד מהן ולהיעשות בעקבותיהן מטפל או מורה טוב יותר. מי שעושה שימוש בכוח צריך להכיר בעובדה שהוא לפעמים מזיק, מקלקל, פוגע, פוצע.

עליי להיות מוכן לתקן כשאפשר, לשאת את מה שאי אפשר לתקן, ולפעמים גם להסכים לכך שהתיקון לא יחזיר לא אותי ולא את האדם שמולי למקום שממנו יצאנו, ולפעמים לא למקום טוב יותר.

אני לא מדבר על ידיעה מופשטת ותיאורטית. עליי לבחור לתת למפגש לפצוע אותי, עליי לשאת את הפצעים, השברים והצלקות מהמפגש על גופי, בנפשי, ולא לעשות להם מיקור חוץ. ועליי להיווצר בשבר ובפצע.

אם אני לוקח ברצינות את מה שכתבתי עד כאן, עליי לבחון את הכותרת „כיצד אני עובד", המניחה שיש „אני", ויש דרך שבה אני עובד.

אבל מי הוא אותו אני?

אם העבודה יכולה לשנות את המקום שממנו אני רואה, אם תלמיד יכול לגרום לי לחשוב מחדש מהי אמנות, אם מטופל יכול לערער את הדרך שבה אני מבין טיפול, אם אהבה יכולה לשנות את האדם שאומר „אני אוהב" — אז איני רק מי שמביא את עצמו אל המפגש.

אני גם אחד הדברים שנוצרים בו.

אולי לכן השאלה אינה כיצד אני עובד.

השאלה היא מה קורה לי, ולאדם שמולי, ולדבר שאנחנו עושים, כאשר אף אחד מאיתנו אינו נשאר בדיוק מי שהיה כשהתחלנו.

במשך שנים חשבתי שאחריות פירושה בין השאר לדעת היכן אני עומד. להכיר את גבולות התפקיד, את גבולות הידע, את גבולות הכוח. אני עדיין חושב כך. אבל עכשיו נדמה לי שיש באחריות גם תנועה הפוכה: לדעת שהמקום שעליו אני עומד אינו נשאר קבוע רק מפני שקראתי לו גבול.

אנחנו אוהבים לחשוב על העבר כעל חוף.

משהו מוצק שממנו יצאנו, ושאליו אולי אפשר לחזור אם התרחקנו יותר מדי.

אבל אולי החוף הזה קיים רק במבט לאחור.

גם האנשים שחיו בעבר לא עמדו על קרקע מוצקה. הם חיו בתוך מה שעוד לא קיבל צורה, השתמשו בכלים ששינו אותם, אהבו בדרכים ששינו אותם, יצרו שפות ששינו את מה שניתן היה לחשוב בהן. הם לא ידעו מה מתוך חייהם יהיה אחר כך „העבר" שאליו אנחנו מתגעגעים.

גם אני איני עומד על החוף.

אני בתוך הזרם.

והשאלה כבר אינה אם להיכנס אליו.

אפשר לשחות נגדו. לפעמים צריך לשחות נגדו בכל הכוח.

אפשר להפנות את הגוף ולנוע איתו.

אפשר לנסות להגיע הצידה.

אבל גם כשאני מתנגד לו, אני כבר נע בתוכו.

ואולי הדבר הקשה ביותר עבורי אינו לבחור את הכיוון.

הוא לוותר על התקווה שיש מקום מחוץ לזרם שממנו אוכל לדעת לאן נכון לשחות.