שפה כמרחב של תרגום
ריקר, בנימין והשארית שאינה עוברת
זהו אולי המשותף העמוק ביותר בין טיפול לאמנות: החוויה אינה זהה לשפה — אבל היא מבקשת לקבל צורה. בציור, בפסל, בחלום, במחווה, במשפט.
השפה, בכל מובניה שפגשנו עד כה, היא המקום שבו משהו עובר מצורה אחת לאחרת. לא העתקה. תרגום.
אבל המילה "תרגום" עלולה להטעות, ולכן צריך לפרק אותה בזהירות.
א. מה תרגום אינו
אין מקור טהור
הדימוי המוכר של תרגום מניח היררכיה: בצד אחד מקור — ראשוני, שלם, אמיתי; בצד האחר תרגום — משני, חלקי, תמיד מפסיד משהו. וכך אנחנו נוטים לחשוב גם על הנפש: החוויה האמיתית שוכנת עמוק בפנים, והמשימה היא לפרק את התרגומים ולחשוף אותה.
אבל מה אם ה"מקור" עצמו כבר עשוי תרגומים?
תחושה גופנית נעשית דימוי. הדימוי נעשה פחד. הפחד נקשר לזיכרון. הזיכרון מקבל סיפור. הסיפור משנה את התחושה. אין נקודת התחלה טהורה שאפשר לחזור אליה — יש שרשרת של מעברים, שבה כל צורה מפרשת את קודמתה.
החוויה אינה טקסט מקורי הממתין למתרגם. לעיתים היא קיימת תחילה כמתח בגוף, ככתם פנימי חסר גבולות, כחלום שאין לו פירוש. התרגום אינו רק מעביר אותה — הוא נותן לה צורה, ובכך משנה אותה.
תרגום בין־סמיוטי
רומן יאקובסון, שפגשנו אצל לאקאן, הבחין בין שלושה סוגי תרגום: בתוך אותה שפה (ניסוח מחדש), בין שפות, ותרגום בין־סמיוטי — פירוש של סימנים מילוליים באמצעות מערכות סימנים לא־מילוליות. שיר ההופך למחול. סיפור ההופך לסרט.
אך כאן יש להרחיב עוד: המעבר אינו חייב להתחיל בסימן מילולי כלל. תחושה עוברת לדימוי. מחווה עוברת לקו. קצב נשימה עובר למקצב של ציור. שתיקה עוברת למשפט — ומשפט חוזר ומופיע ככיווץ בגוף.
התרגום, במובן הרחב, הוא מעבר בין אופני קיום.
התרגום משלים את המקור
והחוויה אינה זהה לשום תרגום שלה. המילה "פחד" אינה רעד הרגליים. אבל היא גם אינה תווית שרירותית: כשאדם אומר "אני מפחד", משהו משתנה. החוויה נעשית מובחנת; אפשר לפנות באמצעותה אל אחר; אפשר גם להתנגד למילה ולומר — לא פחד. אולי בושה. אולי אימה.
מרלו־פונטי ניסח זאת: הדיבור אינו מתרגם מחשבה מוכנה — הוא משלים אותה. התרגום אינו מגיע אחרי הדבר שאותו הוא מתרגם; הוא חלק מיצירתו.
וכך בציור: הצייר מניח כתם ראשון, והכתם משיב לו — נעשה דבר שלא היה בדימוי הפנימי, ומחייב כתם שני. התרגום הראשון יוצר מקור חדש.
תרגום אינו פענוח
יש הבדל מהותי בין תרגום לפענוח. פענוח מניח קוד: הסימן א' מייצג את הדבר ב', ומשעה שפוענח — הסימן מיותר.
אבל חלום אינו כתב מוצפן כזה. פרויד תיאר את עבודת החלום כהעברה בין שתי "שפות" — דחיסה, התקה, הפיכת מחשבות לדימויים — ולכן צורת החלום היא חלק ממשמעותו.
אם אדם חולם שביתו מתמלא מים, אין די לומר שהמים "מסמלים רגש"; פירוש כזה מחליף דימוי חי במילון מת. האם המים מציפים או נושאים? האם הבית נהרס — או נעשה עולם תת־ימי שאפשר לשוט בו?
הטיפול אינו מבטל את התרגום שהחלום כבר עשה. הוא ממשיך את השרשרת: החלום מתורגם לסיפור, הסיפור לאסוציאציה, האסוציאציה לתחושה ביחסים עם המטפל — והתחושה מחזירה אור חדש אל החלום. המשמעות אינה יושבת בסוף השרשרת. היא נוצרת בתנועה לאורכה.
ב. מה אובד ומה נוסף
שקילות ללא זהות
פול ריקר תיאר את התרגום כשקילות ללא זהות: התרגום אינו זהה למקור — אך אינו שרירותי. והמתרגם אינו מוצא מקבילה שהמתינה לו מוכנה; הוא בונה אותה. ריקר כינה זאת "בניית בני־השוואה": התרגום אינו מגלה גשר טבעי המתוח בין שתי שפות. הוא בונה את הגשר, בתוך הפער, תוך כדי מעבר.
וזה עיקרון קליני ממש. כשאדם אומר בטיפול "הרגשתי כאילו הרצפה נעלמה", המטפל אינו צריך למהר לתרגם את הדימוי למונח מקצועי — חרדה, דיסוציאציה, טראומה. התרגום המהיר עלול למחוק את מה שהוא מתיימר להבין.
צריך להישאר עם הרצפה: איזו רצפה? מה היה מונח עליה? האם קרסה, התרחקה — או שמעולם לא הייתה? הדימוי אינו מעטפת המכסה על משמעות "אמיתית" יותר. הוא כבר דרך שבה החוויה חושבת את עצמה.
בכל תרגום משהו אובד
תחושה שנעשית מילה מקבלת גבול ומאבדת מעמימותה. חלום שסוּפר נעשה רצף משפטים, אף שבחלום הכול התקיים בבת אחת. פסל שצולם מאבד את קנה המידה ואת הכבידה — ואולי מקבל אור שלא נראה קודם.
אין מעבר ללא אובדן.
ריקר קשר את היכולת לתרגם לוויתור על פנטזיית התרגום המושלם: כדי לתרגם באמת, צריך להתאבל על האפשרות להעביר הכול, ללא שארית. ורק אחרי האבל הזה מופיעה מה שהוא כינה הכנסת אורחים לשונית — הנכונות לארח את הזר בתוך שפתי, בלי לבטל את זרותו.
שתי הכנסות אורחים
וכאן חשוב לעצור, כי כבר פגשנו הכנסת אורחים — והיא לא הייתה זו.
דרידה הצביע על האלימות שבבסיס האירוח: הזר נדרש לבקש כניסה בשפת המארח. ולכן ההיפוך שהוא מבקש הוא רדיקלי — לא לתרגם את האורח אלינו, אלא להניח לשפה שלו להפוך את שלנו לזרה לנו. המארח יוצא מביתו.
ריקר מבקש את התנועה ההפוכה: לארח את הזר בתוך שפתי. לא לצאת מן הבית, אלא להרחיב אותו — לתת מקום לדבר שלא יתמזג, שיישאר בולט וזר, ושבכל זאת ישכון כאן.
שני הכיוונים אינם סותרים; הם שתי הידיים. האחת מרפה ומניחה לזר לפרק את הדקדוק שלנו; האחרת מחזיקה את הבית ומפנה בו מקום. מארח שרק נמס — אין לו עוד בית להציע. מארח שרק מרחיב — סיפח את האורח ולא ארח אותו.
וכאן זה נעשה עיקרון טיפולי מפורש: להבין אדם אין פירושו להפוך אותו לגרסה של עצמי. משהו בו לא יעבור אליי — והשארית הזאת אינה כישלון של ההבנה. היא התנאי לכך שהאחר יישאר אחר, ולא ייבלע בתוך הבנתי.
אבל התרגום גם מוסיף
ולטר בנימין טען שהתרגום מעניק למקור חיים שלאחר החיים: היצירה ממשיכה לחיות בשפה אחרת, ובחיים החדשים האלה נחשפים בה דברים שלא יכלו להופיע קודם.
ציור שנולד מזיכרון חוזר ומשנה את הזיכרון: מעתה האדם זוכר גם דרך הציור שעשה.
וגם בטיפול, ניסוח חדש אינו רק תיאור מדויק יותר של אותה עובדה. "ננטשתי מפני שלא הייתי ראוי" ו"הייתי ילד שנשאר לבדו מול מגבלותיהם של מבוגרים" — אלה אינם שני תיאורים ניטרליים של אותו אירוע. כל אחד מהם מארגן אחרת גוף, אחריות, בושה ועתיד.
התרגום אינו משנה את העבר העובדתי. הוא משנה את העולם שבו העבר ממשיך לחיות.
תרגום בין החושים
האמנות מתרגמת גם בין החושים: צליל נעשה קו. משקל נעשה צבע. כאב נעשה צורה. אין התאמה טבעית אחת "נכונה" — אבל עצם החיפוש מעמיק את החוויה.
כשאדם נשאל איזה חומר יכול לשאת את מה שהוא מרגיש, הוא נדרש לגלות בחוויה תכונות שטרם הובחנו. אולי החרדה אינה רק "חזקה" — אולי היא נוזלית, חודרת לכל סדק, ואי אפשר לאחוז בה. אולי האבל הוא חומר חלול. אולי הכעס אינו אדום כלל, אלא חד, מתכתי וקר.
התרגום החושי אינו מקשט את החוויה. הוא מפרק את המילה הכללית ומחזיר לה גוף.
ולא רק האדם מתרגם את עצמו לחומר — גם החומר מתרגם את האדם. הכוונה מתורגמת למחווה; המחווה עוברת דרך הכלי; החומר מגיב; התגובה מתורגמת לתחושה חדשה ביד; והיד משנה את הכוונה. היצירה אינה תרגום חד־כיווני של רעיון לחומר. היא מערכת של תרגומים חוזרים — והגוף הוא תחנת המעבר של כולם.
ג. התרגום כעבודה
הטיפול כמרחב תרגום משותף
אדם מגיע לטיפול עם חוויה שאינה ניתנת עדיין לסיפור. היא קיימת ככאב, כשתיקה, כחלום חוזר, כמשפט שחוזר על עצמו בלי להיפתח. זו החוויה הבלתי־מנוסחת שפגשנו קודם: לא תוכן שהוסתר, אלא משהו שעדיין לא קיבל צורה.
המטפל אינו מקבל טקסט גמור; הוא פוגש חומר שמחפש צורה.
אבל אין פירוש הדבר שעליו לתרגם עבור האדם. פירוש סמכותי מדי מחליף את החוויה בשפת המטפל. דונלד ויניקוט כתב:
"פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני אזורי משחק — זה של המטופל וזה של המטפל." — דונלד ויניקוט
אפשר לחשוב על אזור החפיפה הזה כעל מרחב תרגום. המטופל מביא תחושה או דימוי; המטפל מקבל אותם בגופו ובשפתו, ומשיב מילה, הד, או הפסקה; המטופל שומע את החומר שלו מעט אחרת — מקבל, דוחה, משנה. איש מהם אינו מחזיק לבדו במקור. המשמעות נוצרת באזור שביניהם.
להקשיב הוא לתרגם — אבל לא למהר
כשאדם אומר "לא אכפת לי", אפשר לתרגם מיד: הגנה, פחד מתלות. אך תרגום המוצג כאמת סוגר את המשפט.
אפשר להשיב אחרת: "משהו באופן שבו אמרת 'לא אכפת לי' נשמע כאילו אכפת מאוד" — לא הצהרה על מה שמאחורי המילים, אלא הצעת תרגום, המוחזרת לדובר כדי שיבדוק אותה.
(את אותו משפט פגשנו בתשובה השישית מזווית אחרת: לא מה הוא מסתיר, אלא מה הוא עושה בין שני אנשים. כאן השאלה אינה מה הוא אומר — אלא מתי מותר לתרגם אותו.)
התרגום הטיפולי אינו מחליף את שפת המטופל בשפת המטפל. הוא מרחיב את מספר השפות שבהן החוויה יכולה להתקיים.
לא הכול צריך להפוך למילים
וגבול חשוב: אם כל הדרכים מובילות אל המשפט הבהיר, המילה חוזרת לעמדת שליטה — כאילו הגוף, החלום והחומר הם רק שלבים מוקדמים בדרך אל הניסוח.
אבל יש חוויה שמקבלת צורה מדויקת יותר בצבע. יש אובדן שצריך להישאר, זמן־מה, כחור. יש סתירה שציור מסוגל להחזיק בלי לפתור. יש ידיעה שמתקיימת בתנועה — ואובדת ברגע שהיא מוסברת.
כל שפה מגלה ומסתירה, ואין שפה סופית שבה כל האחרות מתבהרות. יש רק תנועה ביניהן.
ובכל תרגום נשארת שארית שאינה עוברת. לא בגלל מתרגם לא מיומן — אלא מפני ששום צורה אינה חופפת לאחרת. והשארית הזאת היא ששומרת על החוויה חיה: אילו אפשר היה לתרגם אדם במלואו למערכת הסברים, הוא היה נעשה אובייקט סגור; אילו מיצה הפירוש את היצירה, לא היה צורך לחזור אליה.
מה שאינו ניתן לתרגום מזמין תרגום נוסף — לא כדי להגיע להעתק מושלם, אלא מפני שכל צורה נוספת מאפשרת למשהו אחר להופיע.
נאמנות ויצירה
כמו העבודה בחומר, גם התרגום נע בין שני כוחות. נאמנות: לא לכפות על הדבר צורה זרה מדי, להקשיב למה שהוא מסרב להיות. ויצירה: אי אפשר להעביר דבר בלי לקחת אחריות על הצורה החדשה.
שוב שתי הידיים — להתנגד לפיתוי להשתלט על החוויה בפירוש מהיר, ולהימסר לאפשרות שהצורה החדשה תשנה את מה שחשבנו שהוא המקור.
הסדנה, במובן הזה, היא מרחב של תרגומים: לא רק לצייר — לתרגם תחושה לצבע. לא רק לפסל — לתרגם דימוי למסה ולכובד. ולא פחות חשוב: לתרגם בחזרה. לתת למילה להיעשות כתם. לפסל לעורר תנועה. לחומר לשנות את השאלה שאיתה נכנסנו.
הסדנה אינה מחפשת את התרגום הסופי והנכון; היא בודקת מה קורה לחוויה כשהיא עוברת דרך שפה אחרת. מה נשאר? מה אובד? מה מופיע לראשונה? הכישלון לתרגם באופן מלא אינו תקלה — הוא מנוע היצירה.
להיעשות אחר — ולהישאר עצמך
אמנות וטיפול אינם זהים. בטיפול המוקד הוא חייו של אדם; באמנות הצורה יכולה לקבל עצמאות משלה. אבל שניהם מתקיימים באותו מרחב: מקום שבו דבר שעדיין אינו יודע את צורתו מחפש דרך להופיע. בשניהם אין מקור גמור. בשניהם החומר משיב. בשניהם משהו אובד ומשהו נוצר. בשניהם נשארת שארית.
שפה היא מרחב של תרגום מפני שהיא מאפשרת לדבר לעבור צורה בלי להיעלם. הכאב נעשה מילה — ונשאר בו משהו מן הכאב. הזיכרון נעשה ציור — ואינו חדל להיות זיכרון. הדבר נעשה אחר, ונשאר קשור למה שהיה.
זהו הפרדוקס של התרגום: אם הצורה החדשה זהה למקור — לא התרחש מעבר. אם אין ביניהם קשר — לא התרחש תרגום.
וזה אולי המשותף העמוק ביותר בין טיפול לאמנות: שניהם מציעים לחוויה לא רק שם — אלא מעבר. לא רק להבין אותה. לאפשר לה להיעשות דבר אחר, בלי שתחדל להיות היא עצמה.
ושימו לב מה אמרנו זה עתה, כמעט בלי משים: כל צורה נוספת מאפשרת למשהו להופיע לראשונה. משהו שלא היה — נולד.
תשע תשובות עקבנו אחרי הפער שבין המילה לדבר, וראינו אותו כמגבלה, כאובדן, כשארית. הגיע הרגע להפוך את התמונה.
שפה כמרחב שבו נולד דבר שלא היה — הומבולדט, ארנדט והלידה השנייה · התשובה העשירית →מקורות
- Benjamin, W. (1968). The task of the translator. In H. Arendt (Ed.), Illuminations (H. Zohn, Trans.). Schocken.
- Jakobson, R. (1959). On linguistic aspects of translation. In R. A. Brower (Ed.), On translation. Harvard University Press.
- Ricoeur, P. (2006). On translation (E. Brennan, Trans.). Routledge.
- ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. עם עובד.
אודותי
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה