שפה כדרך לארגן את המציאות

ספיר, וורף והרגלי הקשב

התשובה השנייה מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הראשונה

השפה אינה רק אוסף שמות המוצמדים לדברים שכבר קיימים בעולם. היא אינה רק תווית שאנחנו מניחים על מציאות גמורה. היא מחלקת את הזרם הרציף של החוויה ליחידות: לדבר הזה קוראים עץ, לדבר ההוא שמים; זו חרדה, זה כעס, זה עבר, זה עתיד. היא קובעת היכן מתחיל דבר אחד והיכן הוא מסתיים, מה נחשב דומה ומה נחשב שונה, מה ראוי לשם ומה נותר ללא שם.

לפני השפה, לפחות בדמיון שלנו, העולם עשוי להיראות כרצף: גוונים המתמזגים זה בזה, תנועות, תחושות, קולות ואירועים שאין ביניהם גבולות ברורים. השפה חורצת ברצף הזה קווים. היא הופכת אותו לעולם של עצמים, תכונות, פעולות, סיבות וזמנים.

אבל האם היא רק מסמנת גבולות שכבר היו שם — או שהיא עצמה יוצרת אותם?

מדריך למציאות

אדוארד ספיר כתב:

"השפה היא מדריך למציאות החברתית." — אדוארד ספיר

השפה, על פי ספיר, אינה רק מכשיר שבאמצעותו אנו מדווחים על המציאות החברתית. היא מדריכה אותנו בתוכה. היא מכוונת את הקשב, מציעה הבחנות ומרגילה אותנו לראות דברים מסוימים כטבעיים, מובנים מאליהם או ממשיים. בני אדם אינם חיים תחילה בעולם ניטרלי ורק אחר כך מתארים אותו במילים; במידה רבה הם פוגשים עולם שכבר אורגן באמצעות הרגליה של השפה שבה גדלו.

תלמידו, בנג'מין לי וורף, הרחיב את הרעיון:

"אנו מבתרים את הטבע לאורך הקווים שמתוות לנו שפות האם שלנו." — בנג'מין לי וורף

העולם אינו מגיע אל התודעה כשהוא כבר מסודר בקטגוריות ברורות; השפה משתתפת בפעולת המיון.

אין פירוש הדבר בהכרח שאדם כלוא לחלוטין בתוך שפתו או שאינו מסוגל לחשוב דבר שאין עבורו מילה. הגרסה הקיצונית של הרעיון — שלפיה השפה קובעת באופן מוחלט את המחשבה — אינה מקובלת כיום על רוב החוקרים. הגרסה המתונה יותר אומרת משהו פחות דרמטי אך אולי עמוק יותר: השפה יוצרת הרגלי קשב. היא אינה מונעת מאיתנו לראות, אך היא משפיעה על מה נראה במהירות, על מה נזכור, על מה נבחין בו ועל האופן שבו נארגן אותו.

ומה אם המחשבה קודמת?

ובכל זאת, ראוי לתת מקום לעמדה ההפוכה — לא כהערת שוליים, אלא משום שהיא רצינית.

תינוקות, הרבה לפני שהם מדברים, כבר מבחינים בין עצמים, מזהים סיבתיות, מצפים שדבר מוצק לא יעבור דרך דבר מוצק אחר, ומופתעים כשזה קורה. מי שאיבד את יכולת הדיבור בעקבות פגיעה מוחית אינו מאבד בהכרח את היכולת לחשוב, לתכנן או לפתור בעיות. וכל רעיון שנאמר בשפה אחת אפשר, בסופו של דבר, לומר גם באחרת — אולי באריכות, אולי בעקיפין, אך אפשר.

מכאן טוענים המבקרים: אם השפה הייתה באמת קובעת את המחשבה, לא היינו יכולים לתרגם, ולא היינו יכולים להמציא מילים חדשות למה שעדיין אין לו שם. אבל אנחנו עושים את שני הדברים כל הזמן.

הטענה הזאת נכונה — והיא בדיוק מה שמכריח את הגרסה המתונה. השפה אינה כלא. אבל היא גם אינה חלון. היא דומה יותר לנתיב שנשחק מרוב הליכה: אפשר לרדת ממנו, אבל צריך להתאמץ, ורוב הזמן איננו שמים לב שאנחנו הולכים בו.

מה עלינו לראות כדי שנוכל לדבר

לרה בורודיצקי מתארת זאת לא ככלא אלא כמעין מערכת של דרישות. כל שפה מחייבת את הדובר לשים לב לדברים אחרים.

יש שפות שבהן כמעט אי אפשר לדבר על אירוע בלי לציין אם ראינו אותו בעצמנו, שמענו עליו מאדם אחר או רק הסקנו שהתרחש. יש שפות שמחייבות לציין את מינו הדקדוקי של עצם. יש שפות שבהן ההתמצאות במרחב אינה מבוססת בעיקר על "ימין" ו"שמאל", אלא על כיוונים מוחלטים — צפון, דרום, מזרח ומערב. מי שמדבר בשפה כזאת נדרש לשאת בתוכו, כמעט בכל רגע, מפה של מיקומו בעולם.

השפה אינה רק נותנת שמות למה שכבר ראינו. היא מלמדת אותנו שוב ושוב מה עלינו לראות כדי שנוכל לדבר.

בורודיצקי מביאה גם דוגמאות מתחום הצבע. ברוסית קיימת הבחנה מילונית מחייבת בין כחול בהיר לכחול כהה. דוברי רוסית אינם רואים צבעים שאחרים אינם מסוגלים לראות, אבל הם עשויים לזהות מהר יותר את הגבול שהשפה שלהם מחייבת אותם לסמן. הקטגוריה הלשונית נעשית מעין חריץ תפיסתי: מקום שבו הרצף מתחלק.

הדבר מוכר היטב לכל מי שלמד לצייר. ההבחנה בין גוונים אינה רק עניין של עין חדה; ברגע שיש שם ל"אוקר שרוף" או ל"אולטרמרין", העין מתחילה לתפוס אותם כיחידות. ומי שמתבונן כדי לצייר מגלה עד כמה השמות שהוא נושא מפריעים לו לראות — הוא מצייר את מה שהוא יודע שיש שם, לא את מה שיש.

כך גם ביחס לזמן. השפה אינה מסתפקת בלקרוא לדבר "עבר" או "עתיד"; היא מעניקה לזמן צורה. אנחנו אומרים שהעתיד "לפנינו", שהעבר "מאחורינו", שמועד "מתקרב" ושאנחנו "עוברים" תקופה. מטפורות אלה נראות טבעיות כל כך עד שאנו שוכחים שהן מטפורות. שפות ותרבויות אחרות עשויות לסדר את הזמן אחרת: ממזרח למערב, מלמעלה למטה, מן הידוע אל הלא־ידוע.

גם הדקדוק מארגן עולם

השפה, אם כן, אינה רק אוצר מילים. הדקדוק קובע מי פעל ומי נפעל, מהו אירוע ומהו מצב, מה מוצג כסיבה ומה כתוצאה. המשפט "הוא שבר את הכוס" מחלק את המציאות אחרת מן המשפט "הכוס נשברה". הראשון מציב אדם כגורם; השני משאיר את האירוע כמעט ללא מחולל. בשני המקרים הדבר שהתרחש עשוי להיות זהה, אך העולם הלשוני אינו זהה: במקום אחד מופיעים אחריות ואשמה, ובמקום אחר תאונה או התרחשות.

ההבדל הזה אינו תיאורטי. הוא מופיע בכל סכסוך זוגי — "התפרצת עליי" מול "הוויכוח התלהט" — ובכל תיאור של פגיעה: "נעשה לי" מול "עשה לי" מול "קרה". אותו אירוע, שלושה עולמות של אחריות.

לא כל הבדל דקדוקי הופך בהכרח להבדל עמוק באישיות או בתרבות. המחקר על היחסיות הלשונית מורכב, וחלק מן הממצאים המפורסמים שנקשרו להשערת ספיר־וורף שנויים במחלוקת או לא שוחזרו במלואם. אך גם בלי לקבל גרסה מוחלטת שלה, קשה להתעלם מן האפשרות שהשפה מאמנת אותנו. מה שאנו נדרשים לומר שוב ושוב נעשה גם מה שאנו לומדים להבחין בו שוב ושוב.

חושפות — או מכסות?

וכאן מופיעה השאלה העמוקה יותר: האם הקטגוריות שהשפה יוצרת חושפות את מבנה המציאות — או מכסות עליה?

המילה "עץ" מאפשרת לנו לזהות עצים, לדבר עליהם, לזכור אותם ולשתף אחרים במה שראינו. אבל היא גם מכנסת אל תוך קטגוריה אחת יצורים שונים לחלוטין. היא מלמדת אותנו לראות את המשותף, ובאותה תנועה עשויה להסתיר את היחיד.

המילה "כאב" מעניקה שם לחוויה ומאפשרת לבקש עזרה. אך תחת אותה מילה יכולים לשכון כאב חד, לחץ עמום, געגוע גופני, אובדן, צריבה, חרדה או משהו שאינו דומה לשום כאב אחר. השפה מאפשרת לחוויה להופיע בעולם המשותף, אך לשם כך היא נאלצת לדחוס אותה לתוך צורה מוכרת.

הקטגוריות של הנפש

גם הפסיכולוגיה יוצרת קטגוריות. "דיכאון", "טראומה", "חרדה", "היקשרות", "אישיות" — כל אחד מן המושגים האלה מאפשר להבחין בתבנית שלא הייתה נגישה קודם. הוא פותח אפשרויות להבנה ולטיפול.

אבל מרגע שהקטגוריה מופיעה, היא מתחילה גם לארגן את האדם המתואר באמצעותה. הוא עלול לראות את עברו, את גופו ואת יחסיו דרך המושג שניתן לו. השם עשוי להקל מפני שהוא אומר: יש לדבר הזה צורה, אינך היחיד, אפשר לחשוב עליו. אבל השם יכול גם להפוך לסוף החקירה. במקום לשאול מה האדם חווה, מתחילים לשאול לאיזו קטגוריה הוא שייך.

זה אינו עניין שולי, והוא אינו מוגבל לאבחנות. הוא נוגע בעצם המושגים שבהם אנחנו חושבים על החיים הפנימיים. אשכול שלם באתר הזה עוסק בכך — בשאלה כיצד חוויה רחבה נחתכת ליחידה שנקראת "רגש", וכיצד המילים אינן רק מתארות אותה אלא יוצרות את תנאי הופעתה. מה שנראה כאן כשאלה בפילוסופיה של הלשון מופיע שם כשאלה קלינית: מה עושה לאדם הדרישה לזהות, לשיים ולנהל את מה שעובר עליו.

ייתכן אפוא שהשפה אינה בוראת את המציאות יש מאין. היא עושה דבר עדין וממשי יותר: היא הופכת הבדלים מסוימים לבולטים, יציבים ומשותפים. היא מספקת לעולם קווי מתאר. לאחר שקווי המתאר נלמדו, קשה לנו לזכור שגם אפשר היה לחלק את המציאות אחרת.

לרשת עולם, להוריש אותו מחדש

כל שפה יורשת עולם, אבל גם מורישה אותו מחדש. היא מעבירה לא רק שמות, אלא חלוקות: מהו אדם, מהי משפחה, מהו זמן, מהי מחלה, מהי אמת, מהו טבע, מי פועל ומי רק נוכח. לדבר בשפה פירושו להיכנס למערכת הבחנות שנוצרה לפני שנולדנו — ובתוכה לנסות ליצור הבחנות משלנו.

זו גם הסיבה שלימוד שפה אחרת יכול להיות יותר מרכישת מילים חדשות. הוא עשוי לחשוף שהעולם שאנו מכירים אינו הדרך היחידה שבה ניתן לחלק את המציאות. וזה נכון גם לשפות שאינן מילוליות: מי שמתחיל לפסל מגלה שהעולם אינו רק נראה — הוא גם שוקל ותופס מקום. מי שלומד להקשיב מגלה ששתיקות נבדלות זו מזו כמו מילים.

השפה נותנת לנו עולם. אבל היא גם משאירה מחוץ לו כל מה שחלוקותיה עדיין אינן יודעות לראות.

וכאן נפתח הסדק אל התשובה הבאה. אם השפה מארגנת את המציאות עד כדי כך — אולי היא איננה כלי שאנחנו מפעילים על עולם מוכן. אולי היא המקום שבו העולם בכלל יכול להופיע.

מקורות

• Boroditsky, L. (2011). How language shapes thought. Scientific American, 304(2), 62–65.
• Sapir, E. (1929). The status of linguistics as a science. Language, 5(4), 207–214.
• Whorf, B. L. (1956). Language, thought, and reality (J. B. Carroll, Ed.). MIT Press.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).