עשו ניסוי קטן. הרטיבו נייר טישו. טפטפו טיפת דיו על נייר הרטוב, והסתכלו. הכתם מתפשט, שולח זרועות, נעצר, ממשיך. ותוך שניות תגלו שאתם כבר לא מסתכלים על דיו: אתם רואים עץ בסערה, מפה של ארץ שאין לה שם, יצור מעמקים. משהו בכם המריא מהנייר — ובכל זאת נשאר קשור אליו, כי כל תנועה של הדיו מזינה את החלום מחדש.
הרגע הקטן הזה — שכל מי שצייר מכיר ושיש אמנים שהשתמשו בו כדרך חשיבה ויצירה כמו אנתוני גורמלי— הוא בדיוק מה שחקר, בעקשנות של איש מדע ובאהבה של משורר, פילוסוף צרפתי בשם גסטון בשלאר. חוג הציור שלי בשוהם בנוי על מה שהוא הבין — וגם, כפי שתראו, על ויכוח אחד חשוב איתו. אבל קודם, האיש.
בשלאר (1884–1962) חי שני חיים אינטלקטואליים במקביל — וזה לב הסיפור. הוא התחיל מלמטה: פקיד דואר בעיירה בשמפנייה, שלמד מתמטיקה ופיזיקה בערבים, נעשה מורה תיכון למדעים, וטיפס — באיחור, בגיל שאיש כבר לא מתחיל בו — עד לקתדרה לפילוסופיה של המדע בסורבון. חצי מיצירתו הוא חקר קפדני של המדע: איך הידע מתקדם, איך הוא שובר את הדימויים הישנים שלו. אבל באמצע העבודה הזאת קרה לו דבר: הדימויים שהמדע מגרש — האש כיסוד חי, המים כחומר חולם — סירבו למות. הם היו עשירים מדי, עיקשים מדי. ובמקום להמשיך לגרש אותם, בשלאר עשה את הצעד שהפך אותו למיוחד: הוא פנה לחקור אותם. לא "האם הם נכונים" — אלא מדוע הנפש חולמת כך.
כך נולדה סדרת ספרים שאין לה אח ורע: ספר על האש, על המים, על האוויר, שניים על האדמה — ולבסוף "הפואטיקה של החלל", ספרו המפורסם, שתורגם גם לעברית. איש המדע הקשוח נעשה הפילוסוף הגדול של הדמיון — בלי לוותר על אף אחד מהצדדים. ובשבילי, שחי בעצמו בין שני עולמות — פסיכולוגיה ואמנות, קליניקה וסטודיו — בשלאר הוא קודם כול תקדים: הוכחה חיה ששני הצדדים אינם סתירה אלא מתח פורה.
וזו התרומה שבגללה בשלאר יושב בלב חוג ציור. המסורת כולה חשבה על דמיון במונחים של עין: דימוי הוא תמונה, צורה, מראה. בשלאר הציע חלוקה אחרת. יש דמיון פורמלי — דמיון של צורות וקווים, מה שהעין תופסת. ויש, עמוק ממנו, דמיון חומרי: דמיון שחולם לא על הדברים אלא מתוך החומר שלהם. לא איך המים נראים — אלא מה זה להיות רטוב, זורם, נמס. לא צורת הלהבה — אלא הבעירה. הצורות מתחלפות, אומר בשלאר; החומר נשאר וממשיך לעבוד בנו.
למי שמצייר, זו אינה פילוסופיה מופשטת — זו אבחנה שמורגשת ביד. יש הבדל תהומי בין לצייר "ציור של ים" (צורה: קו אופק, גלים, כחול) לבין לצייר מתוך המים: לתת לאקוורל להיות רטוב באמת, לזרום, לברוח, להימס — ולגלות שהציור נעשה ימי לא כי הוא מתאר ים אלא כי הוא התנהג כמו מים. בחוג בשוהם נעבוד בדיוק כך: לא נשאל רק "מה לצייר" אלא "מתוך איזה חומר לחלום" — האקוורל הנמס, השמן הכבד והאיטי, הפחם היבש והמתפורר, הדיו הזורם. כל חומר, כמו שבשלאר לימד, מזמין משפחה אחרת של דימויים, מצבי נפש אחרים, זמן אחר. וכל תלמיד יגלה, עם הזמן, את החומר שהנפש שלו חולמת בו הכי טוב — בשלאר האמין שלכל יוצר יש "יסוד" משלו, חתימה חומרית.
מושג שני של בשלאר שיושב בלב החוג: הרוורי — חלימה בהקיץ. ובשלאר מתעקש להבדיל אותה מחלום הלילה: החלום סוחף אותנו, מפרק; הרוורי היא חלימה שיש בה נוכחות — האדם החולם־בהקיץ מלווה את חלימתו, שוהה בה, יוצר בתוכה. להביט באש, לתת ליד לשוטט על נייר, לעקוב אחרי כתם שמתפשט — אלה מצבי רוורי, ובשלאר טוען טענה גדולה עליהם: הם אינם בריחה מהמציאות ואינם "בזבוז זמן" — הם המצע של כל יצירה, ואולי של כל בריאות נפשית.
זה מתחבר ישירות לעיקרון שאני קורא לו "להיות לפני להבין": בעולם שממהר לפרש, לתת שמות ולדרוש תוצרים, הרוורי היא הזכות לשהות במה שעוד אין לו שם. ובחוג נגן על הזכות הזאת בפועל: תרגילים שאין להם מטרה מוגדרת, רישום חופשי שמותר לו להישאר "כלום", זמן מול העבודה בלי לדבר עליה. הפסיכואנליטיקאית מריון מילנר — שכתבה ספר שלם על ניסיונותיה שלה לצייר — קראה לזה "קשב רחב": הקשב שמוותר על האחיזה ונותן לשדה כולו להופיע, לעומת הקשב הצר שתופס ומכוון. ודונלד ויניקוט, שאני חוזר אליו רבות באתר הזה, נתן למרחב הזה שם שנשאר: המרחב שבו אסור לשאול "זה אמיתי או מדומיין" — כי שם, רק שם, מתרחשת יצירה. הרוורי של בשלאר, הקשב הרחב של מילנר, המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט — שלושה שמות לאותו מקום. החוג הזה בנוי להיות המקום הזה.
ועכשיו אפשר לחבר את שני החצאים של בשלאר — ולנסח את מה שהוא נותן לחוג ציור, במשפט אחד: החומר אינו כולא את הדמיון; הוא משגר אותו. האש שבקמין היא נקודת ההמראה של החולם, לא היעד שלו. הדיו על הנייר הרטוב הוא נקודת ההמראה של הצייר. הדמיון לא ממריא מכלום — הוא זקוק לחומר שידחוף אותו, יזין אותו, יחזיר אותו; והחומר לא נשאר חומר — ברגע שהעין החולמת נוגעת בו, הוא נעשה עולם. זו הסינתזה שכל שיעור בחוג ינוע בתוכה: רגליים בצבע, ראש בעננים — והציור הוא הקו שנמתח ביניהם.
וכאן גם מקומו של עיקרון שאני כותב עליו בכל האתר: החומר כשותף לדיאלוג. בשלאר, בספרו על האדמה, כתב על החומר הקשה — האבן, העץ, החימר — כ"שותף הראשון של הרצון": החומר שמתנגד מעיר את היד, מזמין מאבק, בונה אני. עשרות שנים לפני שהוגי המלאכה בני זמננו דיברו על "החומר שעונה", בשלאר כבר תיאר את העבודה בחומר כדו־שיח. גם בציור זה נכון: האקוורל שבורח, השמן שלא מתייבש — מתנגדים, ומההתנגדות לומדים.
אבל כאן אני רוצה לעצור — ולחלוק על בשלאר, או לפחות על הניסוח המפורסם שלו. "האני המתעורר מתוך ההתנגדות", כתב בספר האדמה: אנחנו מגלים את קיומנו דרך מה שמסרב לנו. ויש בזה אמת — המגע בחומר, הגבול שהוא מציב, באמת מחזירים לנו את התחושה שאנחנו קיימים, ממשיים, כאן. בעידן של מסכים חלקים, זו אמת יקרה מתמיד.
ובכל זאת — זה לא כל הסיפור. כי הנפש אינה מתעוררת רק מול מה שמתנגד לה; היא מתעוררת גם — ולפעמים בעיקר — כשהיא מעזה להתמסר: להימס לתוך הצבע הרטוב, לאבד את קו הגבול בין היד לכתם, לתת למשהו לצייר דרכנו. מילנר גילתה בדיוק את זה כשחקרה למה היא לא מסוגלת לצייר: המכשול לא היה טכני — היה זה פחד מההתמוססות הזאת, מאובדן קווי המתאר. והדרך החוצה לא הייתה עוד שליטה, אלא התמסרות בתוך מסגרת שמחזיקה. יותר מזה: התודעה והדמיון שלנו אינם נשארים במגע — הם רצים מעבר למציאות החומרית, בוראים מרחבי זמן וחלל משלהם. מי שהיה שקוע בציור יודע: שעתיים נעלמות, הסטודיו נהיה ים, האדם מול הנייר נמצא בשני עולמות בבת אחת. האני מתעורר גם שם — במקום שאין בו שום התנגדות, כי אין בו בכלל חומר.
האמת היא שבשלאר עצמו ידע את זה — ספרי המים והאוויר שלו הם ספרי התמסרות טהורה, וספר האדמה השני שלו עוסק דווקא במנוחה, במחסה, בהתכנסות. הניסוח "האני מתעורר מתוך ההתנגדות" נכון לספר אחד מתוך חמישה. ולכן התיקון שאני מציע אינו דחייה של בשלאר אלא קריאה שלמה יותר שלו: היצירה חיה במתח בין התנגדות להתמסרות — בין היד שנתקלת בגבול ומתעוררת, לבין הנפש שמוותרת על הגבול וממריאה. מי שנשאר רק בהתנגדות נעשה טכנאי: שולט, מדייק, ולא חולם. מי שנשאר רק בהמראה מאבד את הקרקע שממנה ממריאים: חולם, ולא מצייר. והחוג הזה מאמן את התנועה בין השניים — לא לפתור את המתח, אלא לחיות אותו.
קבוצה קטנה, קצב אישי, בלי דירוגים והשוואות — כי רוורי אינה שורדת מדידה. נלמד טכניקה ברצינות (רישום, צבעי מים, שמן, פחם; אור, מבנה, קומפוזיציה) — כי ההמראה זקוקה למסלול, והתמסרות זקוקה למסגרת שמחזיקה. אבל הטכניקה תישאר תמיד שער ולא יעד: כל חומר ניפגש דרך שאלה כפולה — מה הוא עושה על הנייר, ולאן הוא לוקח אותנו. נתרגל את שני הקטבים במתכוון: שיעורים של דיוק, גבול והתנגדות — ושיעורים של רטוב־על־רטוב, כתם, וויתור על שליטה. ולא נמחק את השברים: הכתם שברח, הקו שרעד — הם לפעמים בדיוק הרגע שבו החומר הציע חלום שלא תכננו, והעבודה החכמה היא ללכת אחריו.
תצאו עם ציורים — ועם משהו נדיר יותר: יד שלמדה מתי לאחוז ומתי להרפות, ועין שנזכרה איך מסתכלים על כתם עד שהוא נעשה עולם. בשלאר קרא לזה לחלום מתוך החומר. אני קורא לזה ציור.
מוזמנים לשיעור ניסיון בסטודיו בשוהם.
לפעילות הסדנה ולימודי הציור בשוהם.
החלטנו להיענות לדרישה ולפתוח קבוצות חדשות בחוגי ציור בשוהם וחוגי פיסול בשוהם,
לפרטים זיו-0523714497 רות -0522760772
הגישה אותה אני מציע בסדנה מתמקדת בתהליך היצירתי,
אני מאמין בתהליך פתוח ולא סגור- בלימוד שבנוי על תקשורת ודיאלוג.
לנושאים טכניים יש חשיבות, אבל הם צריכים לשרת צרכים רגשיים אישיים.
אין טעם ללמד אדם טכניקה שלא מתאימה לו. לראיה שלו, לקצב שלו.
חשוב להשאיר מקום לאי ידיעה, לאי ודאות - הם אלו שמאפשרים לך להיות יצירתי.
סתירות ומתחים הם דבר שמאפיין תהליכים יצירתיים
עוד על הפעילות שלנו:
,
לימוד ציור
קורסי ציור
חוג ציור למבוגרים
הסדנה לציור
כל נושאים אלו ונוספים תוכלו לקרוא באתר
הקבוצות שלנו כרגע מלאות. לכניסה לרשימת המתנה ניתן לשלוח פרטים.
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →כמו שנאמר שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר גם שיעול קטן גם אהבה קטנה (אן סקסטון)
Tom´as Saraceno, ערי ענן-2011 חוג ציור פתח תקווה
Martine Feipel and Jean Bechameil בינלה בוינציה -חדרים תחת הפרעה ,פיסול
Janet Laurence התקפת לב "כל דבר ששיחרתי-היה עם סימני ציפורנים עליו"- דיוויד פורסטר וואלאס
Zhu Yi Yong ציור פתח תקווה Heike Ruschmeyer ציור בשמן "הקסם האמתי בעולם שבור זה, זו היכולת של הדברים המוכלים בו להיעלם, ללכת לאיבוד בצורה כה מושלמת, עד שאולי מעולם לא היו בכלל." מיקל שייבון-ההרפתקאות המופלאות של קווליאר וקלי.
לימוד ציור פתח תקווה
שלג בוער Naoji Ishiyama.
אירווינג פן. ציור שמן
CMP Block, Taiwan מכוניות נבלעות על ידי עשב
על אנשים שלא רואים אותם, על אנשים נעלמים, על כאלה שנלחמים כדי להראות, על כאלה שנלחמים כדי להיעלם. נדמה לי שזה ויניקוט אמר שהסכנה הגדולה ביותר לאנשים שמשחקים מחבואים היא שלא ימצאו אותם. Liu Bolin- The People’s Police (2006)(לימוד ציור-שוהם)
ציור פתח תקווה הכל עשוי ממסקיניג טייפ ,הציור על הקירותHeeseop Yoon
Britt Ragsdale השתלת אישיות
Sun-Hyuk Kim
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
