מאמר 10 מתוך 13 באשכול "כנגד ויסות רגשי"

איך טיפול באמת עובד — לא דרך מה שבתוכך, אלא דרך המפגש

לא התערבות פנימית, אלא צורת מפגש

"The meeting of two personalities is like the contact of two chemical substances: if there is any reaction, both are transformed." — Carl Jung

אנחנו נוטים לחשוב שטיפול עובד על מה שקורה לנו בפנים. יש רגש, יש דפוס, יש קושי — והטיפול אמור לזהות אותם, להבין אותם, ולשנות אותם. המטפל עוזר לנו "לעבוד על עצמנו": לפרש, לווסת, לארגן מחדש.

אך לעיתים עולה שאלה אחרת, שקטה יותר: מה אם השינוי אינו מתרחש מפני שמשהו בתוכנו הובן טוב יותר — אלא מפני שמשהו בתנאים שבתוכם אנחנו פוגשים את עצמנו השתנה?

מה אם טיפול אינו פעולה על רכיבים פנימיים, אלא שינוי בצורה של המפגש עצמו?

אם הרגש אינו אובייקט יציב, ואם העצמי אינו עמדה קבועה שממנה ניתן לנהלו, אז גם מושג הטיפול כהתערבות על מערכת פנימית מגיע אל גבולו. אין עוד להבין טיפול כפעולה של אדם על רכיב בתוכו, כאילו יש לפנינו מערכת פנימית שניתן לבודד את מרכיביה, לזהות את תפקודם ולכוון אותם מחדש. משעה שהחוויה מובנת כתהליך, כמצב תודעה, וכאופן הופעה של עולם שבו גם העצמי עצמו מקבל צורה, מתערערת גם ההנחה שהטיפול פועל על אובייקטים פנימיים נתונים מראש.

אך גבול זה אינו מוליך למודל יחיד. הוא פותח שדה של אפשרויות אחרות לחשוב פעולה, תיווך ושינוי — מעבר מצב, טקס, הנדסה של תנאים, התארגנות מחודשת של יחסים. בתוך שדה זה, הממד האסתטי־פרפורמטיבי נעשה חשוב במיוחד: לא כמודל טיפולי מוכן, ולא משום שהוא מבטל את האפשרויות האחרות, אלא משום שהוא מאפשר לחשוב שינוי לא כעבודה על רכיב פנימי, אלא כטרנספורמציה הנוצרת דרך צורת המפגש.

הממד האסתטי — שינוי דרך צורה

כאן נעשה הממד האסתטי מכריע. לא משום שהוא מציע "ביטוי" של רגשות, ואף לא משום שהוא מספק מרחב החזקה בלבד, אלא משום שהוא מראה כי חוויה יכולה להשתנות דרך שינוי בצורת המפגש. לא הרס של כל מבנה, אלא הופעה של מבנה אחר: זמן אחר, קצב אחר, יחס אחר בין גוף, מבט, שתיקה ודיבור. בתוך שינוי כזה, החוויה אינה נדרשת להיעשות אובייקט כדי להשתנות; היא משתנה מפני שהתנאים שבתוכם היא מופיעה כבר אינם אותם תנאים.

הדבר מתחדד במיוחד בפרקטיקות של פרפורמנס. בעבודתה "The Artist Is Present", שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ישבה מרינה אברמוביץ' מול מבקרים זרים — שותקת, מביטה, שעות ארוכות מדי יום. אין כאן "עבודה על רגש" ואף לא ניסיון לנהל חוויה. הצורה פשוטה עד קיצוניות: שני גופים, מבט, שתיקה, משך. אך דווקא הפשטות הזו מפרקת את הארגון הרגיל של המפגש. אין שיחה, אין הסבר, אין תפקיד ברור, ואין אפשרות להישען על דפוסים מוכרים של אינטראקציה. בתוך התנאים הללו, החוויה הרגשית אינה יכולה להישאר כפי שהייתה: היא מתעצמת, משתנה, לעיתים מתפרקת, ולעיתים נעשית בלתי־ניתנת לשיום. לא מפני שמישהו פירק אותה, אלא מפני שהצורה שבתוכה היא מתקיימת חדלה לפעול.

במובן זה, הערעור אינו שלב בתהליך ואף לא פעולה המופעלת על חוויה נתונה. הוא גם אינו אידיאל טיפולי בפני עצמו. הוא מתרחש כאשר הצורה שבתוכה החוויה מתקיימת משתנה כך שהארגון הקודם שלה אינו מחזיק עוד. לא היעדר של צורה, אלא הופעתה של צורה אחרת — כזו שאינה מאפשרת לחוויה להישאר זהה לעצמה. לכן אין להבין ערעור כהרס סתמי, אלא כהיסט של המדיום: שינוי בזמן, בקצב, במבט, בגוף, או ביחס, שמייצר תנאים חדשים של הופעה.

רגע אחד

ל' הגיע אליי בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מתפקד היטב בעבודה תובענית, עם תלונה אחת: שהוא אינו חי את חייו. שהוא פועל כאוטומט. אמרתי לו שאוטומטים אינם חשים בחוסר. הוא נשאר עם אותו מבט אטום, ולקח לי זמן להבין שהערה כזאת אינה פותחת דבר — היא רק מוכיחה שאני מקשיב לניסוח ולא לאדם.

אחרי כחצי שנה של עבודה והתקדמות נתקלנו בקיר. הייתה תחושה של משהו כבד שיושב מתחת לפני השטח, וכל פנייה לכיוונו נעצרה. הצבעתי על הגוף — על צורת הישיבה, על המתח שאי אפשר היה שלא לראות. הוא חווה את עצם האזכור כפלישה.

מכאן זה הידרדר באופן שלא ראיתי בזמן אמת: ככל שהצבעתי, כך נעשיתי לפולש. לא היה עוד תוכן שאפשר לגעת בו, כי הבעיה כבר לא הייתה בתוכן אלא בעמדה שממנה דיברתי. הייתה לי תחושה שהוא מוציא אותי מן הטיפול, בנימוס.

הצעתי לו שנתנסה יחד בטיפול המבוסס על נשימה מעגלית. זה חייב לשנות את המסגרת — שעתיים במקום שעה, מועד אחר בשבוע.

זו הייתה הצעה מסוכנת, ואני רוצה להיות מדויק לגבי מה שהיה בה. נשימה מעגלית מייצרת שינוי פיזיולוגי ממשי, ועם חומר לא־מעובד היא יכולה לפתוח דברים בעוצמה ובקצב שאיש אינו שולט בהם. הצעתי אותה למי שזה עתה סימן שהגוף הוא הגבול — כלומר, יכולתי בקלות לאשר את מה שהוא כבר חשד בו, ולסיים בכך את הטיפול.

מה שהניע אותי לא היה ביטחון אלא שני דברים. האחד היה חשש: התחושה שאם לא יקרה משהו שישנה את המבנה, הטיפול פשוט יגווע — לא ייפסק, אלא ימשיך להתקיים בלי שיקרה בו דבר. השני היה אינטואיציה שנשענה על מה שידעתי עליו מחוץ לחדר: אדם שמחפש חוויות קיצוניות, שנמשך לסיכון גופני, ושדווקא שם — ולא בשיחה — מצא משהו שהרגיש חי. ההצעה לא ביקשה לעקוף את התנגדותו לגוף. היא ביקשה לפגוש אותו בשפה שכבר הייתה שלו.

הוא הסכים. הסשן היה עוצמתי, ואיני מוסר כאן את תוכנו.

מה שחשוב לענייננו קרה אחריו. משהו במפגשים שבאו נפתח: מסדרון חדש לתקשורת בינינו, קרבה שלא הייתה קודם, ותנועה בתהליך שנעצר.

ואיני יודע לומר בוודאות מה עשה זאת. ייתכן שהנשימה. אבל סביר יותר בעיניי שמה שהשתנה היה מיקומי. עד אז עמדתי מולו והצבעתי; מרגע ההצעה נכנסתי איתו לתוך משהו שגם אני לא ידעתי כיצד ייגמר. חדלתי להיות מי שיודע מה יש בו, ונעשיתי מי שנמצא שם. ייתכן שזה מה שהוא הסכים לו, ולא לטכניקה.

וזה גם מה שהשתנה בי: הבנתי כמה מן הקיר שנתקלתי בו בניתי בעצמי — לא בכוונה רעה, אלא מעצם העמדה של מי שמזהה, מפרש ומצביע.

פרטים מזהים שונו.

טיפול כעיצוב של צורת מפגש

מכאן מתחדדת אפשרות אחת לחשוב מחדש את הטיפול. אין הכרח שכל פרקטיקה טיפולית תתארגן כך, ולא כל טיפול חייב להיעשות אסתטי או פרפורמטיבי. אך אם מבקשים מודל שאינו מחזיר את החוויה מיד למבנה של אובייקט־מול־עצמי, אזי טיפול יכול להיחשב לא כפעולה על חוויות קיימות, ואף לא רק כמרחב להחזקתן, אלא כעיצוב של צורת מפגש שבתוכה החוויה מופיעה אחרת. לא כדי לכפות שינוי, אלא כדי לאפשר לאדם לפגוש את חווייתו בתנאים אחרים: דרך קצב השיחה, דרך שתיקה שאינה ממולאת מיד בפירוש, דרך ארגון הזמן, או דרך יצירת מצב שבו הוא אינו רק מדווח על חווייתו אלא פוגש אותה בתוך מבנה אחר של יחס.

וכפי שיונג ניסח זאת, מפגש שמשהו קורה בו משנה את שני הצדדים. זו אינה אמירה רגשית אלא מבנית: אם השינוי מתרחש בצורת המפגש ולא בתוך אחד המשתתפים, אין דרך שהמטפל יישאר מחוץ לו. מטפל שיודע מראש מה יקרה אינו משנה את הצורה — הוא מפעיל אותה. השינוי דורש שגם עמדתו שלו תיעשה ניתנת לתזוזה.

מבחינה זו, הממד האסתטי אינו מספק "מודל טיפולי" מוכן, אלא עיקרון מכוון. הוא מזכיר כי שינוי אינו חייב להיתפס כניהול של תוכן פנימי, אלא יכול להתרחש כאשר תנאי המפגש עצמם משתנים. דווקא משום כך אין כאן הבטחה לשליטה בתוצאה. שינוי כזה כרוך תמיד באי־ודאות, משום שהוא מערער את הארגון הקודם של החוויה מבלי להבטיח מראש את הצורה שתתפוס את מקומו. אך אין פירוש הדבר מעבר לכאוס. השאלה אינה אם יש החזקה או ערעור, אלא איזו צורה יכולה לשאת ערעור מבלי למחוק אותו מראש.

בנקודה זו מתברר גם גבולו המדויק של מושג הוויסות הרגשי בתוך טיפול. כל עוד הוא פועל, הוא נוטה להחזיר את החוויה למבנה של אובייקטים פנימיים וניהול שלהם. אך ישנם מצבים — ולעיתים דווקא המרכזיים שבהם — שבהם פעולה כזו מחמיצה את מה שמתרחש, משום שהיא מפרקת מצב שלם לכדי רכיבים שניתן "לעבוד עליהם", ובכך מאבדת את הממד היחסי, הגופני, הקצבי והסימבולי שבתוכו השינוי מתאפשר מלכתחילה.

על האופן שבו אני עובד בפועל — כיצד אני מטפל: טיפול פסיכולוגי יצירתי.

ובכל זאת, ארגז הכלים קיים, והוא בשימוש רחב — בקליניקות, בחדרי כיתה, באפליקציות, ובעצות שאנשים נותנים זה לזה. שאלה אחת לגביו עדיין לא נשאלה במלואה: מה בדיוק מתבקש אדם לעשות כשהוא "מווסת" את עצמו? לא ברמת העיקרון, אלא ברמת הפעולה — לזהות, לשיים, לדרג, לעצור, לפעול אחרת. וכשפורשים את השדה כמפה של פעולות ולא כתיאוריה, מתגלה בו הדקדוק שבתוכו הוויסות נעשה אפשרי מלכתחילה.

מקורות

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכולוג, פסיכותרפיסט, אמן ומורה לאמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).