לפעמים נדמה לי שהעמדה שלי בהוראת ציור עוסקת יותר בסירוב ושלילה.
רבים מהתלמידים מבקשים ממני דבר פשוט מאוד: דרך מהירה ופשוטה להגיע מהר אל תמונה שכבר קיימת.
היא יכולה להיות תמונה שראו בגלריה, באינסטגרם, בפינטרסט, בסרטון קצר, בראש שלהם. שמיים כאלה. גוף כזה. הפשטה כזו. כתם כזה.
לפעמים אל ציור שנראה חופשי, אבל בעצם כבר התקבע כדימוי.
הם כולם רוצים מפה. בעצם לא מפה אלא "וויז", אפליקציית ניווט המתרגמת את הדרך להוראות מילוליות.
יש את אלו המבקשים את הדרך הקצרה אל הציור: איזה מכחול? איזה צבע? איזו טכניקה? מה קודם ומה אחר כך? איך מגיעים לאפקט הזה?
ויש את אלו שלכאורה מציגים עמדה הפוכה ויוצרים אתיקה של ציור, דירוג לפי קושי ומאמץ — הם מבקשים מדרגות, מיומנות קשה, דת עם טקסים, אומנות לחימה.
אני מבין את הבקשות הללו. הן אנושיות, מבקשות ביטחון. לא ללכת לאיבוד. מבקשות שהציור לא יהפוך לשטח מסוכן מדי. אבל דווקא כאן מתחיל המקום שמעניין אותי.
כי הציור שהתלמיד רוצה להגיע אליו מהר הוא לעיתים בדיוק הדבר שעומד בינו לבין הציור. לא מפני שהתמונה אינה יפה, ולא מפני שאסור לרצות תוצאה. אלא מפני שכאשר התוצאה מגיעה מוקדם מדי, היא סוגרת את התהליך לפני שהוא התחיל.
היא הופכת את הציור לביצוע.
ואילו אני חושב על ציור קודם כול כעל התרחשות ותהליך.
לא תמונה שמחכה להתבצע, אלא מצב שנכנסים אליו. משטח, חומר, גוף, צבע, מים, שמן, פחם, אבק, מחיקה, ריח, לחץ, קצב, יד, כתף, מרחק, אור עירוני, שולחן, רצפה, לילה, רעש מבחוץ. כל אלה אינם “תנאים” חיצוניים לציור. הם הציור עצמו כשהוא מתחיל לקרות.
אני לא רוצה תלמיד העומד ומסתכל דרך מסך בציור. אני רוצה תלמיד שהוא חלק מהציור, שנוגע, משתנה, מתמסר, חי את החומר. מסופר על ואן גוך שהוא טעם את הצבעים כדי לחוש אותם במלואם. אולי הוא קצת הגזים, אבל אני חושב על ציור כתהליך חושני, המערב את כל הוויות הצייר וגם את גופו. תהליך של התמסרות וניסוי. אני חושב על ציור לא רק כפעולה אלא כסוג של הוויה.
Process Art — התהליך אינו מסתתר מאחורי העבודה הסופית. הוא אינו רק דרך להגיע אל הציור; הוא הציור. השפיכה, המריחה, ההצטברות, ההתייבשות, המחיקה, הקריסה, ההמתנה, השכבה, החזרה, הכתם שנשאר למרות שניסינו לכסות אותו — כל אלה אינם שלבים בדרך לתוצר נקי. הם הגוף של העבודה.
הצורה אינה מוכרעת מראש. אין מטרה ואין יעד. זו אינה צורה שמוטלת על חומר פסיבי. היא נולדת מן החומר, מן הכבידה, מן הנזילה, מן ההתעייפות, מן הספיגה, מן הקריסה, מן הדרך שבה חומר מסוים מסכים או מסרב להחזיק את עצמו.
אני רוצה לקחת את חוג הציור בתל אביב לשם. לא אל ציור כמשמעת מתוקנת מדי. לא אל ציור כאתיקה של עבודה טובה במובן הפרוטסטנטי, החסכני, הזקוף, זה שמאמין שהתמדה גואלת את האדם. אלא אל מקום פרוע יותר, גופני יותר, עירוני יותר: ציור ככניסה לתוך חומר מתרחש. ציור שבו לא הכול נמדד לפי שליטה, התקדמות ותוצאה, אלא לפי האומץ להישאר עם מה שקורה כשהציור מתחיל להיות יותר חזק מן התכנית.
התלמיד מבקש מתכון כי מתכון מרגיע. הוא אומר: אם אעשה כך וכך, יקרה כך וכך. הוא יוצר הבטחה שהציור יישאר במסגרת מוכרת. אבל ציור חי אינו מתרחש כך.
מתכון יודע מה יקרה לפני שהחומר פגש את המשטח. ציור אינו יודע.
לפני שיש תמונה, יש פעולה. משיכה. שפיכה. טבילה. מחיקה. נגיעה. קו. כתם. נשימה. עצירה. חזרה. לפעמים הציור מתחיל במקום שבו היד עשתה משהו שלא התכוונה אליו. לפעמים הוא מתחיל בכתם שמפריע. לפעמים ברווח שנשאר ריק. לפעמים בשכבה שנכשלה. לפעמים בניסיון כושל לחקות משהו יפה מדי.
אני לא רוצה להתחיל מן התמונה שבראש. אני רוצה להתחיל מן המפגש.
לא “איך מציירים שמיים כאלה?”, אלא מה קורה כאשר כחול נמרח ליד אפור. לא “איך עושים אור כזה?”, אלא מה קורה כאשר מציירים על משטח שחור ואלו סוגים של שחור יכולים להיות. לא “איך מציירים מופשט?”, אלא מה קורה כאשר אין דימוי שיחזיק את היד, והיד נאלצת להקשיב לקצב, למשקל, לכתם, לריק.
הציור אינו צריך להיות חכם מדי בהתחלה. לפעמים הוא צריך להיות חומרי. לא מנומק. לא מוסבר. לא יעיל. כתם על בד. פחם על נייר. שכבה שמכסה שכבה. צבע שנמרח באצבעות. מכחול שנגרר יותר מדי. סכין ציור שמשאירה שפה חדה מדי. נייר שמתקמט. מים שמייבשים את ההחלטה לפני שהבנו אותה.
במקום מתכון, אני מציע התרחשות. במקום דרך קצרה אל דימוי מוכן, כניסה אל מצב שבו הדימוי עדיין לא יודע מה הוא.
הציור שהתלמיד מביא בראש הוא בדרך כלל צייתן. הוא כבר נראה. הוא כבר נגמר. הוא כבר עבר את כל התהליך בלי לכלוך, בלי זמן, בלי חוסר ודאות. הוא מגיע אל הסטודיו כמו הבטחה: אם רק נבצע אותו נכון, נהיה מוגנים מן השבר.
אבל הציור עצמו אינו תמיד רוצה בזה.
הצבע אינו צייתן. הנייר אינו צייתן. הבד אינו צייתן. פחם אינו צייתן. מים אינם צייתנים. שמן אינו צייתן. הגוף אינו צייתן. העיר אינה צייתנית.
בתל אביב זה מורגש במיוחד. האור אינו יציב. הרחוב אינו שקט. הגוף מגיע טעון, מהיר, מותש, מגורה, לחוץ, ער מדי. העיר נמצאת בתוך הסטודיו גם כשהדלת סגורה: רעש, חום, אבק, מדרכה, שלט, חלון, עור, אספלט, ים, מיניות, בדידות, צפיפות, תנועה, מסכים, גירויים. תל אביב אינה רק מקום שבו לומדים לצייר. היא חומר בתוך הציור.
ולכן חוג ציור בתל אביב אינו צריך להיות מקום שמרגיע הכול. להפך. הוא יכול להיות מקום שבו נותנים לעודף העירוני להיכנס לעבודה: לקצב המהיר, לחיתוכים, לשכבות, לצרימה, לגרפיטי, לפרסומות, לאור הפלורסנטי, לשאריות, לדימויים שנערמים עלינו מכל מסך וקיר.
לא כדי להעתיק את העיר. כדי לאפשר לציור לקבל את הדחיסות שלה.
ציור בתל אביב יכול להיות פחות נקי, פחות חינוכי, פחות מאוזן. הוא יכול להיות ציור של שכבות, של הצפה, של מחיקה, של דימויים שנכנסים זה בזה, של צבע שנלחם על מקום. ציור שבו אין הרבה אוויר — ולכן כל רווח הופך חשוב. ציור שבו הכתם אינו רק כתם, אלא התנגשות.
יש רגעים שבהם צריך להפסיק לחשוב על ציור כעל תמונה ולהתחיל לחשוב עליו כעל חומר שעבר עליו משהו.
צבע נשפך. פחם נמרח. דיו מתפשט. אקריליק מתקשה. שמן נשאר פתוח. מים גוררים פיגמנט. סכין מגרדת שכבה. יד מוחקת ואז משאירה יותר ממה שמחקה. נייר מתעוות. בד סופג. טקסטורה עולה. היסטוריה מצטברת.
לא “מה הציור אומר?” אלא מה קורה בו. אילו פעולות עברו עליו. איפה הוא הוצף. איפה הוא נחסם. איפה הוא נפתח. איפה הוא נשרט. איפה משהו נמחק אבל נשאר כרוח רפאים.
ציור אינו חייב להסתיר את האירועים שלו. להפך. לפעמים הציור מתחיל להיות חי רק כאשר רואים שעבר עליו זמן. שהוא לא נולד נקי. שיש בו החלטות, היסוסים, שכבות, תיקונים, תבוסות קטנות. שיש לו עבר.
בעידן של דימויים דיגיטליים חלקים, מהירים, מחושבים, גמורים מדי — הציור יכול להחזיר אל הדימוי את הגופניות שלו. את העובדה שמשהו נגע במשהו. שמישהו עמד שם. שהייתה יד. שהיה לחץ. שהייתה טעות. שהיה ניסיון לכסות משהו שלא באמת נעלם.
הכתם אינו רק בעיה שצריך לסדר. הנזילה אינה רק איבוד שליטה. השכבה אינה רק טכניקה. המחיקה אינה רק תיקון.
כל אלה הם דרך שבה הציור זוכר.
הכאוס והמרד של האמנות נולדו מתוך התנגדות לצורה הסגורה, המתוכננת, הגאומטרית, המושלמת מדי. בציור, אני מבין אותה לא רק כסגנון אלא כעמדה: לא להתחיל תמיד מן הצורה המוגמרת, אלא לאפשר לחומר, לפעולה ולזמן להשתתף בקביעת הצורה.
ציור יכול להיווצר מתוך משיכה של צבע כלפי מטה. מתוך התפשטות מים. מתוך קמט בנייר. מתוך שכבה עבה מדי שנקרשת. מתוך פחם שנמרח באקראי. מתוך צבע שנגרד ונשאר רק בשקעים. מתוך בד שהונח על הרצפה ולא על כן. מתוך עבודה בעמידה, בישיבה, בכריעה, בתנועה רחבה של כל הגוף.
הצורה אינה נעלמת. אבל היא מפסיקה להיות פקודה. היא נעשית תוצאה של יחסים: בין יד לחומר, בין חומר לכבידה, בין נוזל למשטח, בין פעולה לשארית, בין החלטה למקריות.
אני לא מבקש להפוך את הציור לכאוס. כאוס לבד אינו מעניין. אבל גם סדר מוקדם מדי אינו מעניין. הציור חי במקום שבו פעולה מכוונת פוגשת חומר שמחזיר תשובה משלו. לא שליטה מוחלטת, ולא ויתור מוחלט. משהו באמצע: מסוכן יותר, פתוח יותר, אמיתי יותר.
הציור אינו צריך תמיד “להחזיק יפה”. לפעמים הוא צריך כמעט להתפרק. לפעמים הוא צריך להישאר במצב ביניים: לא גמור לגמרי, לא פרום לגמרי. לפעמים הצורה החזקה ביותר היא זו שמראה את המאמץ שלה להיווצר.
הבקשה לטכניקה היא לעיתים קרובות בקשה לוודאות: תגיד לי מה לעשות כדי שלא אצטרך להישאר זמן רב מדי עם הדבר הלא ברור הזה.
אבל הציור מתרחש בדיוק שם.
בדף הריק. בכתם הראשון שאינו מספיק. בציור שנכנס לבוץ. במקום שבו כבר אי אפשר לחזור לתמונה שבראש, אבל עדיין לא נולדה תמונה אחרת. ברגע שבו לא ברור אם להמשיך או להרוס. ברגע שבו היד מתקרבת לבד ונסוגה. ברגע שבו צבע אחד שינה הכול.
אני לא רוצה לסגור את הרגע הזה מהר מדי. לא כי “צריך לסבול כדי ללמוד”. זה שוב מוסר עבודה ישן מדי. אלא מפני שאי־הידיעה היא חומר. היא לא רק מצב נפשי שמפריע לציור. היא חלק מן הציור.
יש צבעים שנולדים מתוך אי־ידיעה. יש קווים שנולדים רק כאשר היד מפסיקה להעמיד פנים שהיא בטוחה. יש ציורים שצריכים ללכת לאיבוד כדי לא להפוך לחיקוי חיוור של רעיון.
הליכה לאיבוד אינה תמיד כישלון ניווט. לפעמים היא הדרך היחידה שבה הציור מפסיק להיות מתוכנן מדי ומתחיל להיות חי. כאשר התלמיד מאבד את התמונה שבראש, הוא לא בהכרח איבד את הציור. אולי להפך: אולי לראשונה הוא נכנס אליו.
יש דרך לדבר על חומר כאילו הוא מורה קשוח. כאילו ההתנגדות שלו בונה בנו אופי. אני רוצה להיזהר מזה. החומר אינו אבא פרוטסטנטי. הוא לא בא לחנך אותנו לעבודה קשה. הוא גם לא בוחן אותנו.
החומר פשוט פועל.
הוא סופג. נוזל. מתייבש. נסדק. נמרח. מכתים. מתקשה. נפתח. נאטם. מתערבב. נגרד. נשאר.
ואנחנו פועלים איתו.
החומר אינו מוסר השכל. הוא שותף לא יציב. הוא לא “מלמד לקח”; הוא משנה את מצב העבודה. הוא גורם לנו לנוע אחרת, לחשוב אחרת, להחליט אחרת, לפחד אחרת, להסתכן אחרת.
כאשר האקוורל בורח, אין צורך מיד לומר שזה שיעור בוויתור על שליטה. אולי קודם כול צריך לראות איך הוא בורח. לאן. באיזה קצב. מה הוא משאיר בשוליים. איפה הוא נעצר. איך הגבול שלו מתייבש. מה קרה לצבע לידו. מה הוא פתח.
המשמעות יכולה לבוא אחר כך. לפעמים היא לא צריכה לבוא בכלל.
הציור אינו חייב להפוך מיד לפסיכולוגיה. הוא יכול להישאר חומר. וזה חלק מכוחו.
יש הבדל בין לצייר “שבר” לבין לתת לשבר לקרות בציור.
דימוי של שבר יכול להיות יפה, מתוחכם, אסתטי. אבל שבר ממשי בציור הוא אחר: שכבה שנקרעה, צבע שהתלכלך, דימוי שקרס, פרופורציה שהתעוותה, קו שהרס, אזור שהיה חי ונהרג מעודף עבודה.
כאן מתחילה האפשרות האמיתית.
לא למחוק מיד. לא להציל מהר מדי. לא להפוך את השבר לסגנון. לא להעמיד פנים שזו הייתה כוונה.
להישאר רגע עם הדבר שנשבר.
מה קרה כאן? מה כבר אי אפשר להחזיר? מה עדיין חי? האם השבר דורש תיקון — או הקשבה? האם הציור מבקש להיבנות סביבו? האם הוא מבקש להישאר כפצע פתוח בתוך העבודה?
ב־Process Art, העקבות אינן מוסתרות. ב־Anti-Form, הקריסה אינה בהכרח כישלון. אני רוצה להביא את זה אל חוג הציור בתל אביב: לא לטפח אסתטיקה של “ציור מלוכלך” כעוד סגנון, אלא לאפשר לציור לשאת את מה שקרה לו.
יש ציורים שצריכים פצע. יש ציורים שהליטוש הורג אותם. יש ציורים שנעשים אמיתיים דווקא במקום שבו הם מפסיקים להיראות כמו משהו שרצינו להראות.
תל אביב אינה רק עיר שבה מתקיים החוג. היא משטח עבודה.
היא עיר של שכבות. בניינים על בניינים. שלטים על חזיתות. פוסטרים שנקרעו. גרפיטי שנמחק למחצה. אבק בנייה. מדרכות שבורות. חלונות ראווה. עור חשוף. מסכים. כביש. ים. לחות. רעש. פרסום. מיניות. בדידות. מהירות. התעייפות. עודף.
היא עיר שמייצרת דימויים מהר יותר ממה שאפשר לעכל אותם. לכן ציור בתל אביב אינו יכול להיות רק “תרגול שקט”. יש בו משהו שנאבק בעודף הדימויים הזה. לפעמים הוא צריך להאט אותו. לפעמים לפרק אותו. לפעמים להתלכלך בו. לפעמים להחזיר לדימוי גוף, חומר, זמן ועקבות.
תל אביב כופה עלינו שאלות של מקום. מה תופס מקום ומה נדחק. מה נראה ומה מוסתר. מה נמחק ומה חוזר. מה מפתה ומה מותש. מה חי ומה כבר הפך לתמונה של חיים.
הציור יכול לענות לזה לא באמצעות ביקורת מילולית, אלא באמצעות פעולה: שכבות, מחיקות, חיתוכים, קולאז׳, כתמים, צבעים צורמים, רווחים פתאומיים, דימויים שנכנסים זה בזה, שטחים שלא נפתרים.
בתל אביב, הציור יכול להיות עירוני לא מפני שהוא מצייר את העיר, אלא מפני שהוא עובד כמו עיר: נערם, נמחק, נבנה מחדש, נשרט, נדחס, מתפרק, מתעקש להמשיך.
כן, בחוג נלמד טכניקות. הרבה. רישום, פחם, דיו, צבעי מים, אקריליק, שמן, פסטלים, סכין ציור, טקסטורות, קולאז׳, שכבות, קומפוזיציה, אור וצל, צבע, עבודה מהתבוננות, עבודה מצילום, עבודה מתוך זיכרון ודמיון.
אבל הטכניקה אינה תעודת ביטוח. היא אינה הדרך להבטיח ציור מוצלח. היא גם אינה השיטה שתפתור את אי־הידיעה. היא כלי לפתוח מצבים.
פחם פותח מצב של אבק, מחיקה, רכות, משקל. דיו פותח מצב של החלטה או התפשטות. צבעי מים פותחים מצב של נזילה, שקיפות, חוסר שליטה. שמן פותח מצב של זמן, שכבות, חזרה. אקריליק פותח מצב של מהירות, כיסוי, תיקון, חסימה. סכין ציור פותחת מצב של גירוד, שכבה, לחץ, פני שטח. קולאז׳ פותח מצב של דימויים שכבר קיימים ונקרעים מהקשרם. טקסטורה פותחת מצב שבו הציור נעשה גוף.
כל טכניקה היא דרך לשנות את תנאי ההתרחשות. לא רק “איך עושים”, אלא מה קורה כאשר עושים כך ולא אחרת. מה משתנה בגוף. מה משתנה בקצב. מה משתנה ביחסים בין שליטה למקריות.
אני לא רוצה שהתלמיד יצבור טכניקות כמו מתכונים. אני רוצה שהוא יכיר אותן כדרכים לפתוח ציור. לפעמים טכניקה טובה היא דווקא זו שמפריעה להרגל. שמקלקלת את התמונה המוכנה. שמכריחה את היד לעזוב את מה שהיא יודעת מהר מדי.
אני רוצה להחליף חלק מן השפה הישנה של לימוד אמנות. פחות “התמדה”, פחות “עבודה נכונה”, פחות “אימון”, פחות “להשתפר” במובן הצר. לא מפני שכל אלה חסרי ערך, אלא מפני שהם עלולים להחזיר אותנו אל סטודיו ככיתה מוסרית: מקום שבו האדם נדרש להוכיח רצינות, משמעת, חריצות.
אני רוצה יותר משחק.
אבל משחק אינו קלילות ריקה. משחק הוא אחת הדרכים הרציניות ביותר להיכנס אל חומר בלי לחנוק אותו. במשחק יש חזרה, אבל לא חזרה מתה. יש חוקים, אבל אפשר לשנות אותם. יש סיכון, אבל לא קטסטרופה. יש ניסוי בגבולות. יש הנאה מן הפעולה עצמה. יש אפשרות להיכשל בלי להפוך את הכישלון לזהות.
ציור זקוק למשחק כי משחק משחרר את הציור מן הצורך להצליח מוקדם מדי.
לשפוך צבע ולראות מה קורה. לעבוד ביד הלא רגילה. להתחיל מהשוליים. למחוק את המרכז. להפוך את הבד. לצייר מהר מדי ואז לאט מדי. להגביל את עצמך לשני צבעים. לגרד עבודה קיימת. לכסות ציור טוב כדי לבדוק אם יש בו עוד חיים. להכניס חומר שאינו שייך. להרוס קומפוזיציה מאוזנת מדי.
זה לא תרגיל משמעת. זו דרך לייצר מצב שבו הציור יכול להפתיע אותנו.
הסירוב העמוק ביותר שלי אינו לטכניקה. הוא לשיטה כשהיא מתחפשת לחיים.
שיטה אומרת: כך עושים. ציור אומר: נראה מה קורה.
שיטה רוצה להבטיח. ציור רוצה להתרחש.
שיטה רוצה לשלוט במפגש. ציור חי מתחיל כאשר תנאי המפגש משתנים.
לפעמים השינוי הוא חומרי: עוברים ממכחול לידיים, מנייר לבד, מצבע יבש לצבע רטוב. לפעמים הוא גופני: עומדים, יושבים על הרצפה, עובדים על קיר, עובדים קרוב מדי או רחוק מדי. לפעמים הוא זמני: עובדים מהר, או מחכים שבוע בין שכבות. לפעמים הוא מרחבי: מפנים מקום לריק, מצופפים, חותכים, מדביקים, מכסים. לפעמים הוא נפשי: מפסיקים לשאול אם זה יפה, ושואלים מה עדיין חי.
בסטודיו בתל אביב אני רוצה ליצור מקום שבו תנאי המפגש משתנים שוב ושוב. לא כדי לבלבל, אלא כדי לאפשר לציור לברוח מן האוטומט. מן התמונה המוכנה. מן היד שכבר יודעת לעשות את אותו דבר. מן המשפט “אני לא יודע לצייר”. מן המשפט ההפוך והמסוכן לא פחות: “אני כבר יודע איך אני מצייר”.
יש משפט של תומס אוגדן שאני חוזר אליו: ציירת צעירה אינה מתלמדת אצל אמנית מנוסה כדי ללמוד איך אותה אמנית מציירת; היא מתלמדת אצלה כדי ללמוד איך היא עצמה מציירת.
זה נכון מאוד עבורי, אבל גם כאן צריך להיזהר. “ללמוד את עצמך” אינו אומר להפוך כל ציור להסבר על האישיות שלך. זה לא מבחן השלכתי. לא כל כתם הוא טראומה. לא כל צבע הוא סימפטום. לא כל שבר הוא אבחנה.
הלימוד העצמי קורה עמוק יותר, גופני יותר, שקט יותר.
אתה מגלה איפה אתה ממהר. איפה אתה מפחד לקלקל. איפה אתה חוזר על אותו פתרון. איפה אתה מתאהב מהר מדי בציור. איפה אתה הורג אותו מרוב טיפול. איפה אתה נמנע מצבע מסוים. איפה אתה לא נותן לריק לנשום. איפה אתה מחפש אישור. איפה אתה מתחיל להיות חי.
הציור מלמד אותך לא דרך פרשנות, אלא דרך דפוסי הפעולה שלך. דרך הדרך שבה אתה נוגע, מחכה, מוחק, שולט, משחרר, חוזר, מתעקש, מוותר.
זה לימוד עצמי ללא דרשה. ללא מוסר. ללא אבחנה. דרך חומר.
חוג ציור יכול להפוך בקלות למקום של השוואה. מי מצייר יפה, מי התקדם, מי מוכשר, מי “באמת אמן”. אני רוצה להתרחק מזה.
הקבוצה אינה במה לשיפוט. היא סביבה. כמו לחות, אור, רעש, חומר, זמן. היא חלק מתנאי העבודה. אדם אחר עובד לידך, ואתה רואה אפשרות שלא חשבת עליה. מישהו הורס ציור וממשיך. מישהו נשאר עם צבע אחד שעה. מישהו עובד בכעס. מישהו מוחק הכול. מישהו מוצא שפה בצבע שנראה לך בלתי אפשרי.
כך נוצר ידע שאי אפשר להעביר בהרצאה.
לא כולם צריכים להגיע לאותו מקום. לא כולם צריכים לצייר באותו קצב. לא כולם צריכים לאהוב את אותה צורה. הסטודיו חי כאשר יש בו הבדלים: רישום מדויק ליד הפשטה פרועה, עבודה איטית ליד פעולה מהירה, שכבות עדינות ליד חומר כבד.
הקבוצה מאפשרת לראות שציור אינו דרך אחת. הוא ריבוי של דרכים. ריבוי של יחסים עם חומר, דימוי, גוף וזמן.
התלמיד ביקש טכניקה שתוביל אותו אל תמונה שראה. אני רוצה להציע לו דבר אחר: אפשרות להיכנס לציור שעוד לא ראה.
לא ציור שהוא חיקוי של דימוי קיים. לא ציור שהצליח להיראות כמו משהו שהרשים אותו. לא ציור שנולד כדי להוכיח שהוא יודע. אלא ציור שנוצר מתוך מפגש ממשי: עם חומר, עם טעות, עם עיר, עם גוף, עם זמן, עם כתם, עם שכבה, עם סיכון.
מה שנפתח במקום המתכון הוא לא חופש קל. זה לא “תעשה מה שאתה מרגיש”. גם זה עלול להיות מתכון. מה שנפתח הוא אזור מורכב יותר: מקום שבו ציור הוא תהליך חי, לא תמיד נוח, לא תמיד יפה, לא תמיד ברור, אבל אמיתי יותר מן התמונה שהבאנו מראש.
בסוף אולי יישאר אובייקט: ציור על נייר, על בד, על קרטון, על עץ, על משטח כלשהו. אבל הוא לא יהיה רק תוצר. הוא יהיה עקבה. עדות למה שקרה בין אדם לחומר. עדות להחלטות, טעויות, מחיקות, הצפות, סיכונים, רגעים שבהם הציור כמעט מת ורגעים שבהם הוא נפתח.
וזו ההזמנה של חוג הציור בתל אביב: לא לקבל מתכון לציור שכבר קיים, אלא להיכנס לתהליך שבו הציור יכול לקרות. לא לצייר את התמונה של מישהו אחר, אלא לגלות מה נוצר כאשר היד, החומר, העיר והזמן מתחילים לעבוד יחד — בלי הבטחה מוקדמת שהם יתנהגו יפה.
חוג הציור בתל אביב של "הסדנה לתהליכים יצירתיים" שונה ממה שמקובל. אנחנו עובדים מתוך גישה אישית: אין שיטה אחת, אין תכנית אחידה — יש דיאלוג בין מורה לתלמיד שמאפשר לכל אחד למצוא את דרך העבודה שלו. מצד אחד אנו מציעים מגוון רחב של טכניקות וחומרים ברמה מקצועית; מצד שני, דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
מצד אחד, אנו מציעים מגוון רחב של התמחויות וטכניקות מורכבות ברמה מקצועית שאי אפשר למצוא במקום אחר, ומצד אחר דגש על מעשה האמנות כתהליך נפשי ותודעתי.
כאשר אנשים חושבים על לימודי ציור, הם חושבים בדרך כלל על טכניקה. איך לרשום נכון, כיצד לערבב צבעים, איך לבנות קומפוזיציה, או כיצד לשלוט טוב יותר בחומר. כל אלה חשובים, ואנחנו עוסקים בהם לאורך הדרך. אבל מבחינתי הם אינם לב העניין.
אני לא רואה בציור רק מיומנות שאפשר לרכוש. אני רואה בו דרך להתבונן, לחשוב, לחקור וליצור קשר עם העולם. לכן אני לא מנסה ללמד שיטה אחת לציור, אלא לעזור לכל תלמיד לפתח את דרך העבודה שלו.
עם השנים פגשתי תלמידים רבים. חלקם הגיעו ללא כל ניסיון קודם, אחרים ציירו שנים רבות. חלקם חיפשו מקום ללמוד טכניקה, אחרים ביקשו לחזור ליצירה אחרי תקופה ארוכה שבה לא נגעו בצבע או בעיפרון. למרות ההבדלים ביניהם, גיליתי שוב ושוב שאין דרך אחת שמתאימה לכולם.
יש מי שחושב דרך קו. יש מי שחושב דרך צבע. יש מי שמתחיל מתוך דימוי ברור. ויש מי שמגלה את העבודה רק תוך כדי התהליך. יש מי שנמשך למבנה, לסדר ולדיוק. ויש מי שמוצא את דרכו דווקא דרך טעויות, ניסוי וחיפוש.
לכן אינני מנסה להוביל את כל התלמידים לאותה תוצאה. אני מנסה לעזור לכל אחד לזהות כיצד הוא עובד, כיצד הוא לומד, ומה מאפשר לו להתפתח.
ציור עבורי הוא מפגש. מפגש בין אדם לבין חומר. בין רעיון לבין מציאות. בין מה שאנחנו מתכננים לבין מה שמופיע בפועל.
לעיתים קרובות אנחנו מגיעים אל הציור עם תוכנית מסוימת. אנחנו יודעים מה היינו רוצים ליצור. אבל במהלך העבודה משהו משתנה. כתם צבע מוביל לכיוון חדש. קו אחד משנה את כל הקומפוזיציה. חומר שלא התנהג כפי שציפינו פותח אפשרות שלא ראינו קודם.
ברגעים כאלה מתחילה בעיני הלמידה המשמעותית באמת. אני מעודד תלמידים לא רק לשלוט בחומר, אלא גם להקשיב לו. לא רק לבצע רעיון, אלא לגלות מה מתפתח מתוך העבודה עצמה. הציור הופך לדיאלוג. החומר מגיב, מפתיע, מתנגד ולעיתים גם מציע פתרונות שהשכל לבדו לא היה מעלה.
מסיבה זו, טעויות אינן בהכרח בעיה שיש למהר לתקן. לעיתים קרובות הן הרגע שבו מתחיל להופיע משהו חדש.
רבים מאיתנו הורגלו לחשוב שלמידה היא תהליך שבו המורה יודע והתלמיד צריך ללמוד ממנו את התשובה הנכונה. ביצירה הדברים מורכבים יותר. חלק משמעותי מן העבודה מתרחש דווקא במקומות שבהם עדיין אין תשובה ברורה.
ללמוד לצייר פירושו גם ללמוד לשהות באי־ודאות. להמשיך לעבוד גם כאשר איננו בטוחים לאן הדברים הולכים. לא למהר לסגור כל שאלה. לא למהר לפתור כל בעיה. אלא לפתח אמון בכך שהתהליך עצמו יוליד את הצעד הבא.
אחד הדברים שאני מנסה לטפח בסטודיו הוא המקצב שבין עשייה לבין התבוננות. בין פעולה לבין הקשבה. בין יצירה לבין שהייה.
לעיתים תלמידים עובדים ללא הפסקה. הם מוסיפים עוד צבע, עוד קו, עוד תיקון. במקרים אחרים הם נשארים זמן רב מדי בהתבוננות ובמחשבה ומתקשים להתחיל לפעול. האתגר הוא למצוא את התנועה שבין שני הקטבים הללו. לדעת מתי לפעול. ולדעת מתי לעצור. לדעת מתי להתערב. ולדעת מתי לתת לעבודה לדבר.
זהו מקצב שדומה במידה רבה לנשימה. אי אפשר רק לפעול ואי אפשר רק להתבונן. העבודה מתפתחת מתוך התנועה המתמדת ביניהם.
הציור גם מאפשר לנו לפגוש מחדש יכולת שרבים מאיתנו איבדו עם השנים: היכולת לשחק, לחקור ולגלות. ילדים מציירים לפני שהם יודעים לצייר. הם אינם מתחילים מטכניקה. הם מתחילים מסקרנות. הם נוגעים, בודקים, משנים, ממציאים ומגלים.
במידה רבה, העבודה בסטודיו היא ניסיון לחזור למקום הזה, אך מתוך בגרות, ניסיון וידע. לא לחזור לילדות, אלא לחזור אל היכולת לחקור. אל היכולת להיות מופתעים. אל היכולת לפגוש משהו חדש גם בתוך מה שנדמה לנו מוכר.
לכן אני רואה בציור לא רק תחום אמנותי אלא גם תהליך של התפתחות. לא במובן הטיפולי הצר, אלא במובן הרחב יותר של למידה אנושית. כאשר אדם לומד לעבוד עם חומר, להתמודד עם התנגדות, להכיל טעויות, לפתח סבלנות, להתבונן מחדש ולמצוא פתרונות יצירתיים – הוא אינו לומד רק לצייר. הוא מפתח יכולות שמלוות אותו גם מחוץ לסטודיו.
בסופו של דבר, אינני מודד הצלחה רק לפי התוצאה הסופית שעל הקיר. כמובן שאני שמח כאשר תלמיד יוצר עבודה טובה, מדויקת ומעניינת. אבל לא פחות מכך חשוב לי לראות שהתהליך היה חי. שהייתה סקרנות. שהיה גילוי. שהתרחש מפגש אמיתי עם החומר. שנפתחו אפשרויות חדשות. שהאדם יצא מן העבודה מעט שונה מכפי שנכנס אליה.
בעיני, זהו לבו של לימוד הציור. לא רק ללמוד לצייר. אלא ללמוד לראות. ללמוד לחקור. ללמוד לחשוב דרך חומר, צבע ודימוי.
קראו עוד: ציור כתהליך יצירתימאמר עומק על מתח בן ניגודים, הפרדוקס, מרחק נכון, וזכות הגמגום ביצירה
ילדים רושמים לפני שהם מדברים, זו דרך ראשונה ללמוד לראות. למדנו לחשוב על רישום כקו וגבול. אני חושב עליו כנוכחות הקודמת לקו. אני מלמד לרשום דרך כתמי פחם, רישום רך באצבעות, ערפול ותנועה — ומתוכם אני מיילד קווים. כך הרישום אינו נולד דרך קביעת גבול של צורה, אלא כמחשבה הצומחת כתהליך יצירתי מתוך אור, צל, משקל ומגע. הגבול בין האוביקט לרקע הוא רך יותר מכפי שאנחנו חושבים.
להרחבה →
דיו כצורת חשיבה יצירתית: הוא מלמד אותנו על שליטה, סתירות וניגודים. בטכניקה רטובה הוא מתפשט, בורח, מכתים, אומר יותר ממה שהתכוונו. בציפורן או בקו יבש הוא נעשה מדויק, חד וכמעט חסר רחמים. לכן דיו הוא מדיום מצוין ללימוד המתח בין מקריות להחלטה, בין כתם לקו, בין ויתור והתמסרות- לחדות ושליטה.
להרחבה →
פסטלים הם המעבר בין רישום וצבע. בתחילה אפשר לעבוד רק עם גוון אחד או שניים. אם כל חומר הוא סוג של חשיבה, הפסטל היבש מלמד אותנו שהמוצק הוא אשלייה הקשורה בפרספקטיבה ומרחק. כל מה שנראה שלם הוא אבק, חלקיקים זעירים. פסטלים יוצרים עושר צבעוני ומרקם קטיפתי- עננים רכים של צבע, הוא מאפשר עבודה חושנית- דרך מגע באצבעות, מריחה ושכבות.
להרחבה →
ציור שמן קלאסי מלמד סבלנות ועל מבנה הזמן והחלל. המציאות נוצרת כשכבות של משמעות. סתירה ומתח ביניהן- יוצרות עומק. הציור נבנה שכבה אחר שכבה: תת־ציור (underpainting), ערכים, צבע, זיגוגים, גריזאיי וזיגוג (glazing), תיקונים, שקיפויות ועומק. זוהי טכניקת ציור מורכבת המותחת את הצבע אל גבולותיו. אבל ריאליזם אינו רק “לצייר דומה”. הוא דרך להבין כיצד אור בונה צורה, כיצד צבע יוצר בשר, וכיצד ניתן להאט את המבט ולגלות מציאות מתחת למציאות.
טכניקות ציור יצירתיות → · פיטר דויג →
אקריליק הוא מדיום מהיר וגמיש. אם ציור בצבעי שמן הוא חשיבה איטית ומהורהרת הבנויה על העבר, אקריליק חושב בקצב מהיר ומודרני- צבע פולימרי המתיישב כשכבה עבה ובעלת עוצמת צבע עז. הוא מאפשר ליצור ציור חדש במהירות על הישן. מחיקות, כיסויים, טקסטורות, עבודה חומרית מאוד- אבל חומרית בצורה אחרת. בגלל מהירות הייבוש שלו הוא יוצר מבנה זמן אחר. אין עבר, יש הווה ועתיד.
תנועת הפופ — אנדי וורהול → · פופ ארט →
זרימה חופשית ושקיפות — רטוב-על-רטוב ושטיפות צבע (washes); שליטה לצד ויתור על שליטה: המים מובילים את הצבע בדרכים בלתי צפויות, ומזמינים חיים עם אי-ודאות יצירתית.
להרחבה →
צבע בשכבות עבות (אימפסטו) ותחושה תלת-ממדית. הציור כהתגלמות גופנית של הצייר. הצבע כבר אינו רק נמרח במכחול, אלא נדחף, נגרד, מונח, נחתך ונבנה כשכבה חומרית. זו טכניקה שיש בה אנרגיה גופנית, קצב, לחץ והתנגדות. הציור נעשה כמעט תבליט — מקום שבו הצבע אינו גוון אלא חומר בעל משקל ונוכחות.
להרחבה →
ציור מופשט הוא סתירה, מחד חופש ללא גבולות. מאידך הוא מחייב הקשבה עמוקה ליחסים בין צבע, קו, כתם, משקל, תנועה וריק. כאשר אין דימוי מוכר להיאחז בו, כל החלטה נעשית חשובה יותר. ההפשטה מלמדת אותנו לראות ולחשוב בלי מילים ודימויים, דרך מוזיקה, קצב, מתח ונשימה. הוא שואל ממה עשויים רגשות, ממה עשויה המציאות — ועונה אני לא בטוח. והתשובה ניתנת דרך כתם, מחווה, צבע, קו וצורה במקום ייצוג מציאותי.
להרחבה →
בין ציור לפיסול. בין צבע למגע. גבס, בדים, שעווה, ניילון מחומם, חול, אפוקסי, חומרים פלסטיים וחומרים מעורבים הופכים את פני השטח למרחב תלת מימדי ממשי: הציור אינו רק דימוי, אלא גוף, עור, חומר, פצע, שכבה ועקבות פעולה.
להרחבה →
רב-תחומיות ושפות אמנותיות רבות — קולאז' ושילוב מדיומים. טכניקות מעורבות מאפשרות לחשוב מכמה חומרים ונקודות מבט בו־זמנית: קולאז׳, צילום, צבע, דיו, פסטל, הדפסה, טקסט, שכבות וחומרים שונים. זהו מקום שבו הציור מפסיק לדבר בשפה אחת בלבד. הוא נעשה שדה של חיבורים, סתירות, מחיקות, חזרות והפתעות.
להרחבה →
חיבור ראשוני ואינטימי בין הגוף לחומר — ביטוי ספונטני, חושני ובלתי אמצעי, מרקמים עשירים ותנועה חופשית. ציור בידיים מחזיר את הציור אל הגוף. לפני מכחול, לפני טכניקה, יש מגע ישיר בצבע. האצבעות מורחות, מוחקות, לוחצות, מערבבות ומשאירות עקבות. זהו ציור חושני, ראשוני ולא מתווך, שבו היד אינה רק מבצעת — היא חושבת דרך מגע.
להרחבה →
אור וצל הם לא רק אפקט חזותי. הם הדרך שבה ציור (ואולי כולנו) הופך תלת מימדי, מקבל נפח, משקל, עומק ודרמה. זהו מרכיב מרכזי ברישום ובציור, 50 גוונים של אפור, לפעמים צריך לצמצם לפני מרחיבים את החשיבה הציורית.
להרחבה →
נדמה לי שתולדות הציור הן ניסיון לפענח מה עושה לנו הצבע, נסיון שהוא לעולם עבודה בתהליך. צבע הוא אקלים, אקולוגיה — טמפרטורה, הרמוניה, צרימה ורגש. נלמד ערבובים, חם וקר ופלטות מוגבלות: כיצד צבע נוצר דרך שכבות שקופות, כיצד הוא מעביר אור, לא כרשימת מתכונים, אלא כשפה חיה שכל אחד צריך לבנות עבור עצמו.
להרחבה →
קומפוזיציה אינה רק “סידור יפה” של דברים על הדף. היא הדרך לשלוט במבט, להחליט מה חשוב לראות ובאיזו דרך. איך ציור מחזיק מתח. יותר מדי סדר — והציור מת. יותר מדי כאוס — והוא מתפרק. נלמד לעבוד עם מרכז ושוליים, מלא וריק, תנועה ועצירה, איזון והפרעה, כדי להבין איך ציור נבנה כמניפולציה רגשית ותפיסתית.
להרחבה →
המוח שלנו מהתל בנו. אין דבר קשה יותר מלראות את המציאות. ציור מהתבוננות מלמד אותנו להפסיק לצייר את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולהתחיל לראות את מה שנמצא מולנו באמת. טבע דומם, גוף, פנים, נוף או אובייקט פשוט.
להרחבה →
הזיכרון, התפיסה כמו גם התודעה שלנו, אינם צילום של המציאות, אלא תהליך עיבוד מתמיד שלה בהתאם לצרכים שלנו. לא תמיד מציירים מן החיים. לפעמים עובדים מצילום, מזיכרון, מחלום, מדימוי פנימי או מרסיס של חוויה. כאן לומדים כיצד לא להעתיק תמונה, אלא להפוך אותה לציור: לפרק, לבחור, להדגיש, למחוק, לשנות קצב, צבע וקומפוזיציה — עד שהדימוי נעשה שלנו.
להרחבה →
אנחנו יוצרים את המציאות. כאשר אדם מצייר, הוא אינו רק מפעיל יד מיומנת; הוא משנה את האופן שבו הוא רואה, שוהה, בוחר, מארגן ומרגיש את העולם. קו, כתם, צבע, אור, צל, קומפוזיציה וחומר אינם רק אמצעים טכניים, אלא דרכים שונות לחשוב ולהיות: ציור אינו רק מיומנות שנרכשת; הוא תרגול של נוכחות אחרת — דרך להיות בעולם באופן רגיש, מדויק, פתוח וחי יותר.
להרחבה →החוג מתאים למבוגרים בכל גיל ובכל רמת ניסיון:
אנחנו לא מחלקים את הקבוצות לפי רמה. ההתאמה הקבוצתית מתבססת על שילוב של גיל, אופי, וקצב — לא על "מי טוב יותר".
שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).
שליחת הודעה
