שפה כבית של ההוויה

היידגר, הגילוי וההסתרה

התשובה השלישית מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הקודמת

כאשר אנחנו חושבים על שפה כמערכת סימנים, נדמה שיש תחילה עולם: עצים, אנשים, רגשות, אירועים — ואחר כך מופיעות המילים המציינות אותם. העולם נמצא בצד אחד; השפה, בצד האחר. תפקידה של השפה הוא לייצג את מה שכבר ישנו.

מרטין היידגר מערער על סדר הדברים הזה. באיגרת על ה"הומניזם" הוא כותב:

"השפה היא בית ההוויה. במעונה שוכן האדם." — מרטין היידגר

אין הכוונה רק לכך שהאדם מוקף במילים, כשם שהוא מוקף בקירות ביתו. היידגר מציע טענה רדיקלית יותר: השפה היא המרחב שבתוכו הדברים יכולים להופיע עבורנו כדברים בעלי משמעות. היא אינה מעטפת חיצונית המונחת על המציאות; היא המקום שבו מציאות נעשית גלויה, מובנת ונוכחת כעולם.

אבן נמצאת בעולם גם בלי שנקרא לה אבן. אך כדי שהיא תופיע עבורנו כאבן — כחומר בנייה, כנשק, כמצבה, כמשקל, כחלק מן האדמה או כדבר יפה — היא כבר נמצאת בתוך שדה של משמעויות. היא אינה רק עצם בעל מסה וצורה. היא דבר שיכול לשאת עבר, שימוש, אפשרות וזיכרון.

בית, לא מילון

הבית שעליו מדבר היידגר אינו מילון. הוא עולם של משמעות. אנו איננו פוגשים תחילה עצמים ניטרליים ורק אחר כך מוסיפים להם פירוש. אנחנו פוגשים שולחן שכבר נועד לאכילה או לעבודה, דלת שכבר נפתחת או נסגרת, בית שכבר מגן או כולא, פנים שכבר מזמינות או מאיימות. עוד לפני שאנחנו מנסחים משפט, הדברים מופיעים בתוך רשת של יחסים, שימושים, זיכרונות וציפיות.

השפה מעניקה לרשת הזאת יציבות וצורה. היא שומרת את האופן שבו דברים התגלו בעבר ומאפשרת להם להתגלות מחדש. באמצעותה אנו יורשים עולם שלא אנחנו יצרנו: שמותיו של הטבע, ההבחנות בין טוב לרע, בין שפיות לשיגעון, בין גוף לנפש, בין אדם לחיה, בין עבודה ליצירה. כל מילה נושאת בתוכה היסטוריה שלמה של דרכים לראות.

השפה מדברת

לכן אנחנו לא רק מדברים שפה. במידה רבה, השפה מדברת דרכנו. היידגר מנסח זאת באופן מכוון ומוזר:

"השפה מדברת." — מרטין היידגר

המשפט נשמע כמעט חסר משמעות — הרי בני האדם הם המדברים. אבל היידגר מנסה לשבור באמצעותו את ההרגל לחשוב על השפה ככלי המצוי בבעלותנו. לפני שהאדם בוחר את מילותיו, הוא כבר נולד אל תוך שפה, לתוך הבחנותיה, מטפורותיה וצורות המשפט שלה. הוא אינו מחבר אותה מראשיתה; הוא מקבל אותה, שוכן בה ורק מתוכה יכול לנסות לומר דבר משלו.

כאשר אני אומר "טבע", "נפש", "ילד", "מחלה" או "אהבה", אינני שולף סימן ניטרלי מתוך ארגז כלים. אני מפעיל עולם שלם שנצבר במילה לפניי.

אין פירוש הדבר שאין לאדם חופש בתוך השפה. אך החופש אינו החופש של בעל בית המחליט כרצונו כיצד להשתמש בכליו. הוא דומה יותר לחופש של מי שנולד בבית עתיק: הוא יכול להזיז קירות, לפתוח חלון, להרחיב חדר או לבנות אגף חדש — אבל הוא מתחיל במבנה שקיבל. וזו בדיוק השאלה שהמסלול על שפה אישית עוסק בה: כיצד אדם לוקח בית שלא הוא בנה, ועושה בו מקום שאפשר לחיות בו.

מהי "הוויה"?

המילה "הוויה" עלולה להפוך בקלות למונח מעורפל או מיסטי. אצל היידגר היא אינה מתייחסת לישות נסתרת הנמצאת מאחורי הדברים. היא מצביעה על העובדה המוזרה והבסיסית ביותר: שדברים בכלל מופיעים עבורנו כמה שהם.

אנחנו יכולים לשאול מהו עץ: מאילו תאים הוא בנוי, בן כמה הוא, לאיזה מין הוא שייך. אבל היידגר שואל שאלה קודמת: כיצד קורה בכלל שהעץ מופיע בפנינו כעץ, כחלק מעולם בעל משמעות? כיצד דבר יכול להיות נוכח עבורנו — ולא רק להתקיים כחומר שאיננו מבחינים בו?

השפה היא "בית ההוויה" משום שבה נשמרת האפשרות הזאת של הופעה. המילה אינה מייצרת את העץ. אבל היא משתתפת באופן שבו העץ יכול להתגלות לנו.

השפה מגלה — אך גם מסתירה

הבית אינו רק מקום המאפשר מגורים. הוא גם מסגרת. חלונותיו מראים את הנוף מזוויות מסוימות; קירותיו מסתירים את כל השאר. כך גם השפה.

כל דרך שבה דבר מתגלה מסתירה אפשרויות אחרות שלו. כאשר יער מופיע כ"משאב טבע", הוא נעשה גלוי כמלאי של עץ, שטח או אנרגיה. אך באותו רגע הוא עלול להפסיק להופיע כמקום חי, כמרחב מקודש, כביתם של יצורים אחרים או כדבר שאינו נועד לשימושנו.

כאשר אדם מתואר כ"כוח אדם", משהו בו מתגלה: יכולתו לעבוד, לייצר ולמלא תפקיד. אבל משהו אחר מוסתר: חייו החד־פעמיים, חולשתו, יחסיו, פחדיו והעובדה שהוא אינו רק אמצעי למטרה.

כאשר ילד מוגדר "בעייתי", ההגדרה עשויה להאיר דפוס התנהגות ממשי. אך היא עלולה גם להפוך לבית שבו כל התנהגות עתידית שלו תפורש. המילה אינה רק מצביעה עליו; היא בונה את המרחב שבו נראה אותו.

במובן הזה, השפה היא בית — אבל היא יכולה להיות גם בית כלא. לא מפני שהמילים שקריות בהכרח, אלא מפני שהן נעשות שקופות. אנחנו שוכחים שהן דרך אחת של גילוי ומתחילים לחוות אותן כאילו היו הדבר עצמו. זהו בדיוק המנגנון שאשכול שלם באתר הזה עוקב אחריו: כיצד מושג שנועד לתאר מתחיל לקבוע מה בכלל אפשר לחוות.

מי ששכן בבית

וכאן חובה לעצור.

היידגר, שלימד אותנו לחשוד בשפה שנעשתה שקופה, הצטרף למפלגה הנאצית במאי 1933, כיהן כרקטור אוניברסיטת פרייבורג תחת המשטר, ונשא באותה שנה נאום רקטורים שהעמיד את האוניברסיטה הגרמנית בשירות "הייעוד ההיסטורי" של העם. הוא נשאר חבר מפלגה עד 1945. לאחר המלחמה לא התנצל מעולם, לא כתב על השמדת יהודי אירופה, ובריאיון שהעניק ב-1966 — וביקש שיפורסם רק לאחר מותו — נותר מתחמק.

זמן־מה אפשר היה לומר שזו ביוגרפיה ולא פילוסופיה: כשל אישי של אדם, שאינו נוגע ברעיונותיו. פרסום "המחברות השחורות" מ-2014 הקשה מאוד על הטענה הזאת. בפנקסים האלה, שהיידגר עצמו ייעד לפרסום בסוף מהדורת כתביו, מופיעות אמירות אנטישמיות הארוגות בתוך המהלך הפילוסופי עצמו — לא כהערות שוליים, אלא כחלק מן האופן שבו תיאר את מצבה של התקופה.

והדבר צורם במיוחד בדף הזה. האיש שכתב שהמילה "כוח אדם" הופכת אדם לאמצעי; שכל גילוי הוא גם הסתרה; שהשפה יכולה להיות בית וגם בית כלא — לא ראה, או לא רצה לראות, את הבית שהוא עצמו נכנס אליו. הוא ניסח את הכלים לזהות כיצד שפה מכינה עולם, והשתמש בהם כדי להצדיק את הגרוע שבהם.

אפשר להסיק מכאן שתי מסקנות שונות. האחת: שהתובנה על השפה כמרחב של גילוי והסתרה נכונה — וההוכחה החזקה ביותר לה היא מי שניסח אותה ונכשל בה. האחרת, חמורה יותר: שהפילוסופיה של ההוויה, על נטייתה אל האותנטי, אל הגורל ואל השורש, אינה ניטרלית מלכתחילה, ושהיא נשענת על מבנה שהוליך אותה לשם.

איני יודע להכריע ביניהן, ואיני חושב שצריך. אבל תלמידיו היהודים — חנה ארנדט, הנס יונאס, קרל לוביט, עמנואל לוינס — נאלצו להכריע בעצמם, כל אחד אחרת. ארנדט חידשה איתו קשר; לוינס אמר שאפשר לסלוח לגרמנים רבים, אך לא להיידגר. ההבדל ביניהם אינו נפתר, וגם כאן הוא נשאר פתוח.

מה שכן אפשר לומר: את הרעיון הזה — שאנחנו שוכנים בשפה, ושהיא מגלה ומסתירה בעת ובעונה אחת — אנחנו לוקחים איתנו. ואת האזהרה על מה שקורה כשמפסיקים לשאול באיזה בית אנחנו חיים — אנחנו לוקחים ממנו פעמיים: פעם אחת ממה שכתב, ופעם שנייה ממה שעשה.

הסכנה של השפה ככלי

היידגר אינו טוען שאסור להשתמש בשפה כדי למסור מידע. ברור ששפה עושה זאת. הסכנה מתחילה כאשר אנו רואים בה רק אמצעי להעברת מסרים.

כשהשפה נעשית כלי בלבד, אנו מודדים אותה לפי יעילות: האם המסר ברור, מהיר, מדויק ושימושי? המילים נעשות אריזות של מידע. אבל יש דברים שאינם מופיעים בתוך שפה יעילה. האֵבֶל, האהבה, המוות, החרדה והיופי אינם נעשים גלויים יותר ככל שהניסוח ישיר ומהיר יותר. לעיתים דווקא מילה בלתי צפויה, דימוי, שתיקה או שבר תחבירי מאפשרים לדבר להופיע בדרך שלא הייתה אפשרית קודם.

השפה אינה רק מעבירה את מה שכבר ידוע. לעיתים היא מאפשרת לנו לפגוש דבר שעדיין לא ידענו כיצד לראות.

המשורר והשומר

היידגר מוסיף כי החושבים והמשוררים הם "שומריו" של בית ההוויה. הם אינם בעליו ואינם ממציאים את ההוויה. תפקידם הוא לשמור על האפשרות שדברים יתגלו בדרכים שאינן כבר שחוקות ומובנות מאליהן.

כאן השירה אינה קישוט של השפה הרגילה. היא המקום שבו השפה מפסיקה לשמש רק להעברת מידע וחוזרת לפתוח עולם. המשורר אינו רק מתאר ערב חורפי. באמצעות בחירת המילים, המקצב, המרווחים והצלילים, הוא מאפשר לערב להופיע אחרת: כקור, כבית, כבדידות, כהמתנה, כזמן שנעצר. השיר אינו מוסר לנו עובדות חדשות על הערב. הוא משנה את האופן שבו הערב יכול להיות נוכח.

בכך השירה קרובה ליצירת אמנות. ציור אינו בהכרח ייצוג של דבר שכבר ראינו. הוא יכול ללמד אותנו לראות. לאחר ציור מסוים, צבע, פנים או נוף עשויים להופיע אחרת. היצירה אינה מוסיפה רק אובייקט חדש לעולם; היא פותחת דרך חדשה שבה העולם יכול להתגלות. וזו אינה מטפורה: מי שלומד לצייר מהתבוננות מגלה שהעין משתנה, לא רק היד.

האם רק מילים הן בית של הוויה?

כאן אפשר לחרוג מהיידגר ולשאול שאלה שהוא משאיר במתח. אם השפה היא המרחב שבו דברים נעשים נוכחים ובעלי משמעות, האם רק שפה מילולית יכולה לעשות זאת?

האם גם ציור פותח עולם? האם חומר הוא דרך שבה דבר מתגלה? האם מחווה גופנית יכולה לחשוף הוויה שאינה מופיעה במשפט? האם שתיקה יכולה להיות אופן של דיבור?

היידגר עצמו מעניק לאמנות ולשירה תפקיד מרכזי בגילוי, אך ההתמקדות שלו בשפה המילולית מותירה פתוחה את השאלה אם ציור, פיסול, מוזיקה ותנועה אינם בתים אחרים — או אולי חדרים אחרים באותו בית. שתי התשובות הבאות באשכול הזה נכנסות בדיוק דרך הדלת הזאת.

הפסיכותרפיה כיצירת מקום מגורים

גם טיפול פסיכולוגי יכול להיראות מכאן באופן אחר.

אם השפה הייתה רק אמצעי להעברת מידע, אפשר היה להבין טיפול כתהליך שבו המטופל מדווח על חייו והמטפל מספק להם הסבר טוב יותר. אך טיפול אינו מתרחש רק ברמת המידע. לעיתים האדם כבר יודע היטב מה קרה לו, ובכל זאת אינו יכול לחיות אחרת.

השינוי מתחיל כאשר נוצרת שפה שבה הוא יכול לשכון אחרת. אדם עשוי להכיר רק שפה שבה צורך הוא חולשה, תלות היא השפלה, כעס הוא סכנה וטעות היא כישלון. אין אלה רק אמונות נפרדות שאפשר לתקן. זהו הבית שבתוכו עולמו מופיע. בתוכו הוא מפרש את עצמו, את האחרים ואת מה שאפשר לבקש מהם.

הטיפול אינו בהכרח מחליף מילים שליליות במילים חיוביות. הוא מנסה ליצור מרחב שבו תוכל להופיע משמעות שלא הייתה אפשרית בבית הישן: צורך שאינו בושה, כעס שאינו הרס, תלות שאינה היעלמות, כאב שאינו הוכחה לפגם.

המטפל והמטופל אינם רק מדברים על העולם. בתוך הדיבור ביניהם הם בונים בהדרגה מקום חדש שממנו אפשר לפגוש אותו. כך אני מבין את העבודה הזאת.

אבל האם אפשר לצאת מן הבית?

כאן מופיעה הסתירה העמוקה שבתפיסתו של היידגר. אם השפה היא בית ההוויה, כיצד נוכל לראות את מגבלותיו של הבית? האם אפשר לצאת לרגע החוצה ולהשוות אותו למציאות שאינה לשונית? או שכל ניסיון לבקר את השפה נעשה בהכרח באמצעות שפה אחרת?

ייתכן שאין מקום נקי לחלוטין מחוץ לה. גם כאשר אנחנו פונים אל הגוף, אל החומר או אל השתיקה, אנחנו כבר מפרשים אותם בתוך עולם של משמעות. אבל ייתכן שהם יכולים לערער את הקירות. כאב גופני יכול לשבור את רצף המשפטים. ציור יכול להציג דבר שהמושגים הרגילים אינם יודעים להכיל. שתיקה בין שני אנשים יכולה לשנות את משמעותן של כל המילים שנאמרו לפניה.

אנחנו אולי איננו יכולים לעזוב את בית השפה. אבל אנחנו יכולים לגלות שהוא אינו הבית היחיד האפשרי, שהחדרים בו נבנו בתקופות שונות, שקירותיו ניתנים להזזה ושמבעד לסדקיו חודר תמיד משהו שהמילים עדיין אינן יודעות לומר.

"השפה היא בית ההוויה" אינה אפוא הצהרה נוחה על כוחה של השפה. היא מטילה עלינו אחריות. אם אנחנו שוכנים בשפה, עלינו לשאול: באיזה בית אנחנו חיים? אילו דברים הוא מאפשר לנו לראות? אילו חיים נעשים אפשריים בתוכו? ומה הוא משאיר בחוץ?

ושאלה אחת נשארת תלויה באוויר. אם השפה מדברת דרכנו — מי בעצם מדבר כשאנחנו מדברים? היידגר עצר על סף הבית. מי שנכנס איתה פנימה, אל תוך הנפש עצמה, הוא ז'אק לאקאן: לא רק העולם שוכן בשפה — גם התהום שלנו כתובה בה.

מקורות

• היידגר, מ' (2005). מכתב על ההומניזם. מאגנס.
• Heidegger, M. (1971). Poetry, language, thought (A. Hofstadter, Trans.). Harper & Row.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).