שפה כמערכת יחסים

בכטין, בובר והמרחב שבין שניים

התשובה החמישית מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הקודמת

"כל מילה מגיעה אלינו כשהיא כבר מאוכלסת בכוונותיהם ובמבטאם של אחרים; היא נעשית שלנו רק כאשר אנו מטעינים אותה בכוונה ובקול משלנו." — מיכאיל בכטין

לאקאן לימד אותנו שהאחר הוא מבנה — רשת המסמנים שקדמה לנו. עכשיו נשאל אחרת: ומה אם האחר הוא, קודם כול, אדם חי? זה שיושב מולנו, מקשיב, עונה, או נכשל לענות?

המילה מגיעה מאוכלסת

מיכאיל בכטין, חוקר ספרות ופילוסוף של השפה, טען שכל מילה היא דיאלוגית מטבעה. היא אינה מגיעה אלינו נקייה מן המילון; היא מגיעה שחוקה מפיות אחרים, נושאת את הטון שבו נאמרה לנו, את ההקשר שבו שמענו אותה לראשונה, את מי שהשתמש בה כדי לשבח או להשפיל.

וזו נקודה עדינה. בכטין אינו אומר רק שהשפה משותפת. הוא אומר שהיא צפופה — שבתוך כל מילה מתקיימים כמה קולות בבת אחת, לעיתים סותרים. כשאדם אומר "משפחה", "הצלחה", "גבר", "בסדר" — הוא מפעיל, בלי לדעת, שכבות של קולות שנאמרו לו.

ולכן, לפי בכטין, המילה אינה נעשית שלנו מאליה. יש מאבק: לקחת מילה שכבר מלאה בכוונות של אחרים ולהטעין אותה בכוונה משלנו. לפעמים זה מצליח. לפעמים אדם מדבר שנים בשפה שנשארה של מישהו אחר. וזו בדיוק השאלה שהמסלול על שפה אישית עוסק בה.

ועוד דבר: כל אמירה, טען בכטין, כבר פונה למישהו. גם יומן פרטי נכתב אל קורא מדומיין. אין דיבור בחלל ריק; יש תמיד נמען, ולו מדומה — והנמען הזה מעצב את מה שנאמר עוד לפני שנאמר.

אין שפה פרטית

הטענה הזאת מקבלת חיזוק מכיוון אחר לגמרי.

לודוויג ויטגנשטיין המאוחר טען שאין דבר כזה "שפה פרטית" — שפה שרק אדם אחד יכול להבין. אם אמציא מילה למשהו שרק אני חש, לא תהיה לי דרך לדעת מחר אם אני משתמש בה נכון או שסתם נדמה לי. חסר לי מה שהוא כינה קריטריון: משהו מחוץ לי שאפשר לבדוק מולו.

המסקנה חזקה: משמעות מחייבת שותפות. לא כאידיאל, אלא כתנאי לוגי.

(את המהלך המלא של ויטגנשטיין — משחקי־שפה, צורת חיים, ומה בעצם מילים עושות — נפגוש בתשובה הבאה.)

בובר: המילה שנאמרת, לא שמתארת

אי אפשר לדבר על שפה כמערכת יחסים בלי מרטין בובר. אבל כאן חשוב לדייק, כי בובר נקרא לעיתים קרובות באופן שמפספס את העיקר.

"אני–אתה" ו"אני–לז" אינם, אצל בובר, שני סוגים של יחסים שאפשר לתאר מבחוץ — כאילו האחד חם והשני קר. הוא קורא להם מילות יסוד, והדגש הוא על כך שהן נאמרות. אדם אומר "אתה" למישהו, בכל הווייתו — וברגע האמירה נוצר משהו שלא היה קודם. זו אינה תכונה של הקשר. זו פנייה.

וההבדל הזה משנה גם את ההערכה. "אני–לז" אינו רע. הוא הכרחי: כדי לרפא, ללמד, לתקן או להבין, צריך לפעמים להתבונן באדם כבמשהו — לנתח, למיין, להסביר. בובר אינו מבקש לבטל את זה. הוא מזהיר מפני חיים שבהם זו הדרך היחידה שנשארה.

"כל חיים אמיתיים הם פגישה." — מרטין בובר

והמשמעות, אצל בובר, אינה נמצאת ב"אני" ואינה עוברת אל ה"אתה". היא שוכנת בבין — במרחב שאיש מן השניים אינו בעליו.

ההכרה שנשברת — ונבנית מחדש

הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין לקחה את הרעיון הזה צעד נוסף, והוסיפה לו את מה שבובר השאיר בחוץ: מה קורה כשזה נכשל.

במרכז עבודתה עומדת ההכרה ההדדית — הרגע שבו שני אנשים מכירים זה בזה כסובייקטים, כשניים שיש להם עולם משלהם. אבל בנג'מין מדגישה שההכרה אינה מצב שמושג פעם אחת ונשמר. היא קורסת כל הזמן.

וכשהיא קורסת, נוצר מבנה אחר: אחד פועל והשני נפעל. אחד יודע והשני מוכר. אחד קורבן והשני תוקף — ולעיתים קרובות שניהם חשים את עצמם כקורבן. זהו מבנה שכל זוגיות מכירה, וכל יחסי הורה־ילד, וכל חדר טיפול.

הנקודה של בנג'מין אינה שיש להימנע מן הקריסה. היא שהקריסה בלתי־נמנעת, ושהתיקון — היכולת לשוב ולהכיר — הוא מה שעושה את ההבדל. ההכרה אינה הישג. היא משהו שצריך לייצר מחדש, שוב ושוב.

תקשורת מעוותת: הברמאס

הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס פיתח את תיאוריית "הפעולה התקשורתית", וטען שהשפה שואפת מטבעה להבנה הדדית.

לפיו, סבל נפשי הוא לעיתים קרובות תוצאה של "תקשורת מעוותת באופן שיטתי" — מצב שבו חוויות פנימיות נותקו מן הרשת השפתית המשותפת משום שלא היה להן הד. הטיפול, במסגרת הזאת, הוא תהליך של השבת החוויות אל מרחב דיאלוג שאינו כפוי.

השלישי שנטווה בין שניים

תומאס אוגדן נתן למרחב הזה שם קליני: השלישי האנליטי.

לדבריו, במפגש בין מטפל למטופל נוצרת מציאות פסיכולוגית שלישית — לא זו של האחד ולא זו של האחר. השפה בחדר היא שפת השלישי הזה. היא אינה שייכת רק למטופל, ואינה שייכת רק למטפל. היא נטווית ביניהם, ולעיתים היא יודעת דברים שאיש מהם אינו יודע לבדו.

מה שקורה בחדר

כשמעתיקים את התפיסה הזאת אל חדר הטיפולים, משתנים כמה דברים מן היסוד.

המטפל אינו צופה ניטרלי. הוא אינו ארכיאולוג המנקה אבק מעל ממצא קיים. הוא שותף ליצירת השפה שנאמרת שם. המילים שנאמרות בחדר לא היו נולדות באותו אופן בשום מקום אחר, מפני שהן זקוקות לשומע הזה כדי לקבל את משמעותן.

ההקשבה מיילדת משמעות. אדם אינו תמיד יודע מה הוא מרגיש עד שהוא מנסה לנסח זאת בפני מישהו, ורואה כיצד הדברים נקלטים. הציפייה לתגובה — האם ייבהל? האם יבין? — מעצבת את המחשבה תוך כדי תנועה. הפסיכואנליטיקאי דונל שטרן קרא לחומר שקודם לניסוח "חוויה בלתי־מנוסחת": לא תוכן מודחק שהוסתר, אלא משהו שעדיין לא קיבל צורה — ושמקבל אותה רק בתוך מפגש.

מילים הן מחוות ביחסים. כשאדם אומר "אני מרגיש ריק", המשמעות אינה מילונית. זו יכולה להיות הזמנה שיחזיקו אותו, עדות לייאוש מן המטפל, או בדיקה של גבולות המרחב. המשמעות נקבעת לפי האופן שבו המילים נוחתות אצל השומע — וחוזרות.

וכשאין מי שישמע

ועד כאן דיברנו על מה שקורה כשיש שותף. אבל הטענה הזאת חדה במיוחד דווקא מן הצד השני.

אם משמעות נוצרת בין שניים, אז יש דברים שאדם פשוט אינו יכול לומר — לא מפני שהוא מסתיר, אלא מפני שאין לו למי. הפער כאן מקבל פנים אנושיות: לא רק המרחק בין המילה לדבר, אלא המרחק בין מה שאדם מבקש למסור לבין מה שמישהו מסוגל לשמוע.

ילד שכל פעם שהתלונן נאמר לו שהוא מגזים, לא רק למד לשתוק — הוא לא פיתח את המילים. אדם שגדל במקום שבו לפחד לא היה שם, לא מדחיק פחד; הוא באמת אינו יודע מה עובר עליו. ומי שחי בבדידות ממושכת מגלה לעיתים שקשה לו לדעת מה הוא חושב, מפני שהמחשבה שלו התרגלה להיות מנוסחת מול מישהו.

זו אינה רק חוויה של מחסור. זו חוויה של חלקים בעצמי שלא נולדו, מפני שלא היה מי שיילד אותם.

ולכן מפגש טיפולי אינו רק מקום שבו מסבירים. הוא מקום שבו נעשית אפשרית אמירה שלא הייתה אפשרית קודם — וגם בסדנה זה מה שקורה, כשמישהו מביט בעבודה של אדם אחר באופן שמאפשר לה להיות מה שהיא.

וכאן המילה האחרונה של הדף כבר פתחה את הדלת הבאה. אמרנו: המילה בטיפול היא פעולה. אבל מה זה אומר, בעצם, שמילה עושה משהו — מבטיחה, מאשימה, מנחמת, כולאת? ויטגנשטיין, שפגשנו כאן רק בקצרה, הקדיש לכך את מחשבתו המאוחרת כולה.

מקורות

• Bakhtin, M. M. (1981). The dialogic imagination (M. Holquist, Ed.). University of Texas Press.
• Benjamin, J. (1988). The bonds of love. Pantheon.
• Ogden, T. H. (1994). The analytic third. International Journal of Psycho-Analysis, 75, 3–19.
• Stern, D. B. (1997). Unformulated experience. Analytic Press.
• בובר, מ' (1959). אני ואתה. מוסד ביאליק.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).