שפה כפעולה

ויטגנשטיין, משחקי שפה ופעולות דיבור

התשובה השישית מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הקודמת

אצל לודוויג ויטגנשטיין המאוחר מתרחש שינוי עמוק בדרך לחשוב על שפה. השאלה אינה עוד רק: מה המילה מייצגת? לאיזה דבר בעולם היא מתייחסת? אלא: מה אנחנו עושים באמצעותה? באיזו פעילות היא משתתפת? איזו תגובה היא מבקשת, מאפשרת או מחוללת?

אנחנו מבטיחים. מנחמים. מזהירים. מבקשים. מקללים. מתוודים. מצווים. מתפללים. מתבדחים. מברכים. מספרים סיפור. מעמידים פנים. שואלים שאלה. בכל אחד מן המקרים האלה המילים אינן רק נושאות מידע על העולם. הן משתתפות במעשה המתרחש בעולם.

האיש שהפריך את עצמו

וכאן ראוי לעצור לרגע, כי מדובר באחד הסיפורים המוזרים בתולדות הפילוסופיה.

בתשובה הראשונה פגשנו את ויטגנשטיין הצעיר, זה שכתב את "מאמר לוגי־פילוסופי" וראה בשפה מפה של העולם: משפט הוא תמונה של מצב עניינים, ומה שאי אפשר לצייר — אי אפשר לומר. הספר נחתם באמירה שהבעיות הפילוסופיות נפתרו, ומחברו עזב את הפילוסופיה ונעשה מורה בבית ספר כפרי.

כשחזר, כעבור כעשור, הוא נעשה למבקר החריף ביותר של עצמו. הספר שיצא לאחר מותו, "חקירות פילוסופיות", מפרק את התמונה שהוא עצמו בנה — ולא מפני שהיא שגויה לגמרי, אלא מפני שהיא חלקית: היא לוקחת תפקיד אחד של השפה, התיאור, ומנסה להסביר באמצעותו את כל השאר.

זו נקודה שכדאי לשמור: ויטגנשטיין המאוחר אינו טוען שהמילים אינן מייצגות. לעיתים אנו אכן מתארים חפץ, מוסרים עובדה או מדווחים על אירוע. טענתו היא שהתיאור הוא משחק־שפה אחד בתוך ריבוי עצום של משחקים. הטעות מתחילה כשלוקחים אחד מהם והופכים אותו למהות.

משמעות אינה דבר הנמצא מאחורי המילה

אחת הנטיות העמוקות שלנו היא לחשוב שלכל מילה יש מעין תוכן נסתר: משמעות הנמצאת מאחוריה, בתוכה או בנפשו של הדובר. כאילו הדובר אורז מחשבה בתוך משפט, והמאזין פותח את האריזה ומוציא מתוכה את אותה מחשבה.

ויטגנשטיין מבקש להפנות את מבטנו מן הפנים הנסתר אל השימוש הגלוי:

"עבור מחלקה גדולה של מקרים — אם כי לא עבור כולם — שבהם אנו משתמשים במילה 'משמעות', אפשר להגדירה כך: משמעותה של מילה היא השימוש בה בשפה." — חקירות פילוסופיות, §43

שימו לב לסייג. ויטגנשטיין אינו מנסח חוק. הוא מציע דרך הסתכלות שמועילה ברוב המקרים, ומזהיר מראש מפני מי שיהפוך אותה לנוסחה.

ולא מדובר בטענה שהמשמעות היא "מה שכל אחד רוצה לעשות במילה". השימוש אינו מעשה פרטי ושרירותי; הוא נטוע במערכת של הרגלים, תגובות, מוסכמות, ציפיות ותיקונים. לדעת מה פירושה של מילה פירושו לדעת כיצד להשתמש בה, כיצד להגיב לה, מתי היא מתאימה ומתי השימוש בה נשמע שגוי, מוזר, אירוני או פוגעני.

לכן ילד אינו לומד את משמעות המילה "תודה" מהגדרה מילונית. הוא לומד אותה בתוך סיטואציות: מישהו נתן לו דבר־מה; המבוגר מצפה לתגובה; הטון חשוב; העיתוי חשוב; הבעת הפנים חשובה. הוא לומד לא סימן, אלא מהלך בתוך מערכת יחסים.

ארגז הכלים של השפה

ויטגנשטיין משווה את השפה לארגז כלים. בארגז נמצאים פטיש, מסור, מברג, סרגל, מסמרים ודבק. כולם "כלים", אבל הם פועלים בדרכים שונות לחלוטין. כך גם המילים: המראה הדקדוקי האחיד שלהן מטעה אותנו לחשוב שכולן מבצעות אותה פעולה — הצגת עובדות — בעוד שתפקידיהן מגוונים כמו תפקידיהם של הכלים בארגז.

המילים "אני מבטיח" אינן רק מתארות מצב נפשי בשם כוונה. בנסיבות המתאימות, אמירתן מכניסה אותי למחויבות. לאחר שאמרתי אותן, אפשר לדרוש ממני לקיים, להזכיר לי, להאשים אותי שהפרתי את דבריי. משהו במרחב היחסים השתנה.

המילים "אני מצטער" אינן תמיד דיווח על רגש פנימי. הן עשויות להיות התנצלות, בקשת סליחה, הבעת השתתפות בצער, ניסיון לסיים ויכוח, דרך לחמוק מאחריות — ולעיתים גם לעג אירוני. אי אפשר לקבוע מה הן עושות מתוך המילון. צריך לראות היכן נאמרו, למי, באיזה טון, לאחר איזה אירוע ומה התרחש בעקבותיהן.

וגם המשפט "אני אוהב אותך" אינו יחידת מידע בעלת תוכן קבוע. הוא יכול להיות וידוי, הבטחה, נחמה, פיתוי, בקשת קרבה, ניסיון לעצור פרידה או דרך להפעיל שליטה. אותן מילים ממש פועלות אחרת בתוך משחק־שפה אחר — וזה משנה מן היסוד את מה שקורה בין שני אנשים.

משחק־שפה

המונח "משחק־שפה" אינו אומר שהשפה היא שעשוע או פעילות חסרת רצינות. "משחק" מצביע על כך שהמילה מקבלת את תפקידה בתוך פעילות שיש בה משתתפים, מהלכים אפשריים, כללים, תגובות וציפיות.

במשחק השחמט, משמעותו של המלך אינה החומר שממנו עשוי הכלי וגם לא צורתו. משמעותו היא תפקידו במשחק: כיצד מותר להזיז אותו, מה מאיים עליו, מה נחשב שח ומה נחשב מט. באופן דומה, משמעותה של אמירה תלויה במקום שהיא תופסת בפעילות האנושית.

"הדיבור בשפה הוא חלק מפעילות, או מצורת חיים." — חקירות פילוסופיות, §23

לכן תפילה אינה מובנת רק מבדיקת תוכנם המילולי של המשפטים. להתפלל יכול להיות לבקש, להודות, להתוודות, להתאבל, להיכנע, לקוות, לזכור את המתים או להצטרף לקהילה. משמעות התפילה נמצאת גם במעמד, במחווה, בחזרה, בשתיקה, בגוף הכורע, בזמן ובמקום.

ובדיחה אינה משפט שבתוכו הוחבא "מסר מצחיק". היא מתקיימת באמצעות תזמון, הקשר משותף, ציפייה והפרתה. אותו משפט יכול להצחיק בין חברים ולפצוע בין זרים. כדי להבין בדיחה אין די בפירוש המילוני; צריך להשתתף בעולם שבו היא יכולה להיקלט כבדיחה.

צורת חיים

משחק־שפה אינו תלוי רק במשפט ובנסיבותיו המיידיות. הוא נשען על מה שוויטגנשטיין מכנה צורת חיים: מכלול רחב של מנהגים, מוסדות, יחסים, תגובות גופניות, דרכי חינוך והסכמות אנושיות.

וכאן נמצאת אחת האמירות הידועות שלו:

"אם אריה היה יכול לדבר, לא היינו יכולים להבין אותו." — לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות

לא מפני שחסר לנו מילון. מפני שמשחק־השפה של האריה גזור מצורת חיים שאיננו חולקים — מגוף אחר, מזמן אחר, מסכנות אחרות ומצרכים אחרים. הבנה אינה תרגום בלבד. היא דורשת עולם משותף.

כדי שהבטחה תהיה אפשרית צריך להתקיים עולם שבו בני אדם זוכרים התחייבויות, מצפים לעקביות, מבחינים בין קיום להפרה ומייחסים אחריות לדובר. כדי שתתקיים התנצלות צריך עולם שבו אפשר לפגוע, להכיר בפגיעה, לבקש תיקון ולקבל או לדחות את הבקשה.

זה גם מסביר מדוע לא כל אדם יכול לעשות כל דבר באמצעות אותן מילים. כאשר שופט מוסמך אומר "הנאשם מורשע", המילים משנות את מעמדו המשפטי של אדם. כאשר עובר אורח אומר אותו משפט ברחוב, הוא אינו מרשיע איש. כוחן של המילים אינו קסם הנמצא בצליל; הוא נובע מן המקום שהאמירה מקבלת בתוך מוסדות, יחסים ונהגים.

השפה פועלת — אך אינה פועלת מתוך ריק.

אוסטין: מתי מילה מצליחה

את מה שוויטגנשטיין הראה בריבוי דוגמאות, ניסח ג'ון אוסטין כמערכת. בהרצאות שכונסו לספר "איך עושים דברים עם מילים" הוא הבחין בין אמירות מוסרות — כאלה שאפשר לומר עליהן אמת או שקר — לבין אמירות מבצעות: "אני מבטיח", "אני מתנצל", "אני מודה בזאת", "הריני מכריז". על אלה אין טעם לשאול אם הן נכונות. אפשר לשאול רק אם הן הצליחו.

ומכאן הרעיון החשוב ביותר שלו: תנאי ההצלחה. כדי שאמירה מבצעת תפעל, צריכים להתקיים תנאים שאינם נמצאים במילים עצמן — הדובר צריך להיות מוסמך, הנסיבות צריכות להיות מתאימות, והפעולה צריכה להתבצע כראוי. השופט הוא שופט; החתונה נערכת בסמכות; ההבטחה נאמרת למי שיכול לקבל אותה.

אוסטין הבחין גם בין שלוש רמות באותה אמירה: מה נאמר (המילים ומשמעותן), מה נעשה באמירתן (הבטחה, אזהרה, בקשה), ומה נגרם בעקבותיהן (השומע נרגע, נבהל, משנה את דעתו). ההבחנה הזאת שימושית מאוד: היא מסבירה כיצד אדם יכול לומר משפט אחד, להתכוון לפעולה שנייה, ולחולל שלישית לגמרי.

כשמישהו אומר "אתה תמיד עושה את זה", המילים מוסרות טענה על תדירות; הפעולה היא האשמה; והתוצאה עשויה להיות שהשומע מתגונן ומפסיק להקשיב. שלוש רמות, לא אחת — ורוב הריבים מתנהלים בפער שביניהן.

"מילים הן גם מעשים"

"מילים הן גם מעשים." — חקירות פילוסופיות, §546

ה"גם" חשוב. המילים אינן מפסיקות להיות מילים, והן אינן זהות לכל פעולה גופנית. אבל אין להבין אותן רק כצלליות של דברים או כייצוגים חיוורים של מציאות קיימת. הן עצמן חלק מן האופן שבו המציאות האנושית נוצרת ומקבלת צורה.

הבטחה יוצרת מחויבות. האשמה ממקמת אדם בעמדת נאשם. ברכה מעניקה הכרה. קללה תוקפת. שאלה יכולה לפתוח מרחב, אך גם לחקור ולהשפיל. אבחנה יכולה להציע הבנה — אך גם לכלוא אדם בשם. מילת אהבה יכולה ליצור קרבה. מילה החוזרת שוב ושוב יכולה להפוך לזהות.

כאשר הורה אומר לילד במשך שנים "אתה עצלן", הוא אינו רק מתאר תכונה שהוא סבור שמצא בו. המילה נעשית חלק ממערכת היחסים, מן הדרך שבה הילד מפרש את מעשיו ומן האפשרויות שהוא חושב שעומדות לפניו.

וזה נכון במיוחד למילים המקצועיות. אשכול שלם באתר הזה עוקב אחר מה שקורה כשמושג פסיכולוגי מפסיק לתאר ומתחיל לקבוע — כיצד המילה אינה מוצמדת לחוויה אלא יוצרת את תנאי הופעתה, וכיצד שיום שנועד להקל הופך לעיתים לסוף החקירה.

המילה כביטוי ולא רק כתיאור

המשפט "אני מפחד" נראה מבחינה דקדוקית כמו דיווח: אני מוסר מידע על מצב פנימי. אבל ויטגנשטיין שואל האם כך הוא תמיד פועל.

"אני מפחד" עשוי להיות דיווח שקול. הוא עשוי להיות קריאת מצוקה. בקשה שמישהו יישאר. אזהרה. וידוי. האשמה מרומזת. ניסיון לעצור פעולה. או הזמנה להתקרב.

ויטגנשטיין מצביע על הרצף שבין קריאת פחד לבין תיאור של פחד: המילים יכולות להיות קרובות מאוד לזעקה, ובמקרים אחרים רחוקות ממנה. לא כל אמירה בגוף ראשון היא התבוננות פנימית ולאחריה דיווח. לעיתים המילה היא עצמה צורת הופעתו של הרגש בעולם.

אינני מבחין תחילה בישות פנימית בשם "כאב", מזהה אותה, ורק לאחר מכן מודיע עליה לאחרים. לעיתים "כואב לי" הוא המשך אנושי של הבכי: דרך של הכאב לפנות לאחר, לבקש מענה, לעצור פעולה או לקרוא לעזרה.

ההשלכה על הקשבה

מכאן נובעת צורה אחרת של הקשבה. כאשר אדם מדבר, אין לשאול רק: איזו מציאות פנימית המשפט מתאר? יש לשאול גם: מה המשפט עושה כאן? מה הוא מבקש ממני? איזו עמדה הוא יוצר בינינו? איזו תגובה הוא מזמין — ואיזו הוא מונע?

כאשר אדם אומר בטיפול "לא אכפת לי", ייתכן שהוא מוסר עובדה על אדישותו. אבל ייתכן שהוא נסוג, מתגונן, בודק אם המטפל יתעקש להישאר, מנסה לא להרגיש עלבון, או מעניש את האחר על כך שלא הבין אותו.

הקשבה אינה אפוא פענוח של תוכן החבוי מאחורי המילים. היא השתתפות רגישה בפעולה שהמילים מבצעות ברגע זה. השאלה אינה רק מה הוא מתכוון לומר, אלא מה קורה בינינו כאשר הוא אומר זאת.

מן הייצוג אל ההשתתפות

במחשבה הישנה, השפה עומדת מול העולם ומתארת אותו. האדם הוא צופה, והמילה היא תמונה. אצל ויטגנשטיין המאוחר, השפה נמצאת בתוך העולם. היא ארוגה בעבודה, במשחק, בטקס, במשפחה, באהבה, בעימות, בחינוך ובאבל. הדובר אינו עומד מחוץ למציאות ומסמן אותה; הוא משתתף בה באמצעות דיבורו.

המאזין, בהתאם, אינו רק מפענח מסר. הוא עונה, נענה, מסרב, נעלב, נרגע, מקבל על עצמו התחייבות או משנה את התנהגותו. משמעות אינה מועברת כחפץ מתודעה אחת לאחרת. היא מתרחשת בתוך ההשתתפות המשותפת.

זוהי גם הסיבה להוראתו המתודולוגית:

"אל תחשוב, אלא התבונן." — חקירות פילוסופיות, §66

אל תשאל מיד מהי מהותה המופשטת של השפה. התבונן במה שבני אדם עושים באמצעותה. הם מבטיחים ונשבעים. הם מסתירים וחושפים. הם קוראים לעזרה. הם יוצרים חובות וקשרים. הם נותנים שם לכאב שלא היה לו שם. הם הופכים חוויה פרטית למשהו שאפשר לחלוק. הם מתפללים אל מי שאולי אינו משיב. הם מתבדחים במקום שבו אי אפשר לדבר ישירות. הם אומרים "אני כאן" — ולעיתים עצם האמירה משנה את האפשרות להיות לבד.

במובן הזה, השפה אינה רק כלי שבאמצעותו אנו מספרים על החיים. היא אחת הדרכים המרכזיות שבהן החיים האנושיים נעשים.

אבל שימו לב מה קרה בדרך. אמרנו: מילים עושות. ובכל זאת נשאר חריץ — יש מי שעושה, ויש הכלי שבו הוא עושה. המחשבה מכאן, השפה מכאן.

ומה אם גם החריץ הדק הזה אינו מחזיק? מה אם המילה איננה הכלי של המחשבה — אלא החומר שממנו היא עשויה?

זו הדלת שדרכה האשכול כולו נכנס אל הסדנה.

מקורות

• Austin, J. L. (1962). How to do things with words. Harvard University Press.
• Wittgenstein, L. (1994). חקירות פילוסופיות (ע' זמח, מתרגם). מאגנס.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).