שפה בעידן ה־AI — שער האשכול ושבעה פרקים

מה קורה לנו כשהשפה שלנו נוצרת בתוך ה־AI?

מערכת שנבנתה כדי לעבד סימנים בלי להכריע במשמעותם נעשתה, בתוך שנים ספורות, לסביבה שבתוכה משמעות אנושית נוצרת. זהו הפרדוקס שהאשכול הזה הולך בעקבותיו. הוויתור על המשמעות היה התנאי לכוחה של המכונה — ודווקא הכוח הזה החזיר אותה אל תוך הדברים הפנימיים ביותר.

היא עברה ממעמד של ערוץ למעמד של בית־גידול. איננו רק משתמשים בה. אנחנו מוסרים לה מחשבה שעדיין אינה מחשבה שלמה, זיכרון שאיננו יודעים כיצד לקרוא, החלטה שאיננו מסוגלים לקבל, תחושה שאין לה שם — והיא מחזירה לנו אותם מסודרים, בסיפור בעל התחלה, אמצע וסוף.

מה בדיוק נפרד

כל אחד משבעת הפרקים עוקב אחרי פיצול אחד: דיבור שנפרד מן הדובר, מחשבה שנפרדת ממעשה החשיבה, זיכרון שנפרד מן הזכירה, יצירה שנפרדת מן התהליך, היענות שנפרדת מן האחרוּת. אך הדבר החריף אינו מונח באף אחד מהם לבדו. הוא מונח בהצטברותם.

עד עכשיו, לדבר, לחשוב, לזכור, ליצור ולהיקשר היו פעולות שונות זו מזו — אך כולן נשענו על אותם תנאים: גוף, זמן, סופיות, תלות, ואחר שאינו ניתן לכוונון. ה־AI מאפשר, לראשונה, להפיק את צורתה של כל אחת מהן תוך עקיפת התנאים המשותפים. קול בלי בעל קול; הבנה בלי השתנות; עבר בלי שכחה; צורה בלי ויתור; קרבה בלי פגיעוּת. לא טכנולוגיה המחקה פעולות אנושיות — אלא פירוק של החבילה שבתוכה הפעולות האלה היו קשורות זו לזו.

לכן השאלה של האשכול אינה מה חסר למכונה. השאלה היא מה קורה לאדם בסביבה שבה מה שנחשב אנושי ניתן להפקה בלעדיו.

על מה מדובר כאן כשאומרים „משמעות"

הטענה אינה שהמכונה מייצרת מילים חסרות משמעות. משפט שהופק בידי מודל יכול להרגיע, לפצוע, לשנות החלטה, לתת שם לחוויה, להביא אדם לבכות. אי אפשר לומר בפשטות שאין כאן משמעות.

מה שנפער אינו היעדר משמעות אלא פיצול בין שני דברים שהיו כרוכים יחד: הפקה של אפקט של משמעות, ונשיאה של המשמעות בתוך חיים. המודל יכול לנסח „אני כאן" — ואינו נשאר. יכול לנסח „טעיתי" — ואינו חי עם תוצאות הטעות. יכול לנסח „לא אשכח את זה" — והשיחה הבאה מתחילה מאפס. ההבחנה הזאת, בין מי שמפיק משמעות לבין מי שנושא אותה, היא החוט שכל שבעת הפרקים נמתחים עליו.

על מה מדובר כאן כשאומרים „AI"

לא על ישות אחת. „AI" כאן הוא מכלול של ארבע שכבות שקשה יותר ויותר להפריד ביניהן: המודל — מערכת המפיקה רצפי שפה; הממשק — הקול שמגיב, מתאים טון ומייצר תחושה שיש נמען; שכבת הזיכרון וההתאמה — שמירת שיחות, בניית פרופיל וחיזוי האפשרות הבאה; והתשתית — החברה המחליטה מה המערכת תאמר, מה תזכור, ממה תסרב, וכיצד תמשוך אותנו להמשיך.

הבחנה זו אינה טכנית בלבד. חלק מן הדברים שנראים כתכונות של „המכונה" הם החלטות של מוצר. ובדיוק כאן „בית־גידול" מקבל את מובנו המלא: לא כלי שאנחנו מפעילים, אלא סביבה שבתוכה אנו לומדים מהי תשובה, מהי מחשבה ומהו קשר.

הערה על מעמד הדברים: מה שנאמר כאן אינו חיזוי אמפירי. אין בידינו עדיין תשובה מחקרית מלאה על מה יעשה המדיום הזה למחשבה, לזיכרון או להתפתחות. האשכול חושב באמצעות מושגים פילוסופיים, פסיכולוגיים והתפתחותיים על תנאים חדשים — ולא מדווח על תוצאה שהוכחה.

שבעת הפרקים

אפשר לצעוד לפי הסדר — כל פרק נולד מן הסדק שהותיר קודמו — ואפשר להיכנס מכל דלת.

להמשך הקריאה

האשכול הזה הוא אחד משלושה מסלולים תחת שפה. שם נמצא גם „מהי שפה?" — הבירור המושגי של מה שפה עושה, לפני ה־AI ובלעדיו — וגם „שפה אישית", השואל כיצד אדם הופך שפה שקיבל לקול שאפשר לחיות בתוכו. וכאן נשאלת השאלה השלישית: מה קורה כששפה נעשית מערכת שמשיבה.

ומעבר לשפה, במפגש בין נפש, זהות וטכנולוגיה: אמנות, חברה, זהות וטכנולוגיה.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).

« חזרה להתהליך היצירתי