פסיכותרפיה יצירתית

לא כיצד שולטים בחיים — אלא כיצד הם ממשיכים להיוולד.

הפסיכולוגיה המודרנית מפחדת מן הנפש.

היא מפחדת מן הכאוס שלה, מן הסתירות שלה, מן העוצמה שלה, מן העובדה שאינה נשמעת לתוכניות עבודה ואינה מצייתת לפרוטוקולים. במקום לראות בנפש כוח יוצר, היא נוטה לראות בה כוח שיש לרסן, לארגן ולשלוט בו.

לכן היא מדברת יותר ויותר בשפה של ניהול.

אנחנו מנהלים רגשות. מנהלים חרדה. מנהלים טראומה. מנהלים יחסים. מנהלים זמן. מנהלים את עצמנו.

אבל נדמה לי שמתחת לשפת הניהול מסתתרת הנחה עמוקה יותר. הפסיכולוגיה המודרנית, כחלק מן התרבות שבה אנו חיים, מפחדת מן החיים עצמם.

אילו הייתה צריכה לנסח את תפיסתה במשפט אחד, אולי הייתה אומרת: החיים מסוכנים. אם לא תשלוט בהם — הם ישתלטו עליך.

אי אפשר לסמוך על הנפש. אי אפשר לסמוך על רגשות. אי אפשר לסמוך על הספונטניות. מה שאינו נשלט הוא מסוכן. היא מניחה שהבעיה המרכזית של האדם היא עודף חיים. יותר מדי רגש. חרדה. תשוקה. כאב. יותר מדי דמיון. ולכן היא שואלת כיצד להפחית, לווסת ולשלוט.

לכן בריאות הופכת בהדרגה לשם אחר לשליטה. ככל שאתה מצליח יותר לווסת, לנהל, לארגן ולרסן את עצמך — כך אתה נחשב לבריא יותר.

תרבות טיפולית המפנה אותנו אל השאלות הלא נכונות ויוצרת מנגנונים חברתיים של שליטה. תרבות היוצרת באופן מתמיד רעב, ואז מוכרת לנו דיאטות. יוצרת חרדה, ואז מלמדת אותנו לנהל חרדה. יוצרת ניכור, ואז מוכרת לנו מיומנויות תקשורת. שוב ושוב היא מייצרת את השאלה, ואז מציעה את טכניקות הניהול שלה.

אבל אני חושב שמדובר בדבר עמוק אף יותר מפחד. הפסיכולוגיה לא רק חוששת מן החיים — היא החליפה את השאלה. פעם שאלו: מהם חיים? היום שואלים: כיצד מנהלים מערכת? אלה אינן אותן שאלות. זו אינה רק שפה אחרת — זה אדם אחר.

ומתוך אותו אדם, אני חושב שהבעיה של רוב האנשים אינה עודף חיים. אלא שחייהם חדלו לנוע. שהם איבדו את היכולת ליצור משמעות חדשה. שהם חדלו לדמיין עתיד. שהאפשרות להיוולד מחדש בתוך חייהם הלכה והצטמצמה.

לכן השאלה הראשונה שאדם חי אמור לשאול אינה: כיצד אני מנהל את עצמי? אלא: כיצד אני ממשיך להיות חי?

מכאן נולדה עבורי הפסיכותרפיה היצירתית. לא מתוך הרצון להוסיף עוד שיטת טיפול לרשימת השיטות, אלא מתוך התחושה שאנחנו ממשיכים לשכלל את מנגנוני השליטה שלנו, ובאותו זמן מבינים פחות ופחות כיצד נוצרים חיים.

לכן השאלה שמעסיקה אותי אינה כיצד לנהל את הנפש. השאלה היא: מהם התנאים שבהם החיים ממשיכים ליצור את עצמם?

זו, בעצם, כל הטענה. הפסיכותרפיה היצירתית היא ניסיון להחזיר לפסיכולוגיה את שאלת החיים: לא כיצד הנפש פועלת, אלא כיצד היא נוצרת; לא כיצד מווסתים חוויה, אלא כיצד חוויה נוצרת; לא כיצד מתקנים אדם, אלא כיצד החיים ממשיכים להוליד את עצמם. כל מה שיבוא מכאן הוא פריסה של המשפט הזה.

א. מהו הדבר שאנחנו פוגשים?

אתה חוזר הביתה אחרי יום קשה.

מישהו שואל: "מה קרה לך?" — ואתה לא יודע לענות.

לא מפני שאתה מסתיר. לא מפני שאינך רוצה לדבר. אלא מפני שעדיין אין "מה".

יש כובד. יש גוף דרוך. משהו בנשימה השתנה. הזמן זז אחרת. המבט על העולם נעשה צר יותר. האדם שמולך קרוב מדי, או רחוק מדי. משהו בעתיד נסגר. ומשהו בך כבר אינו אותו אדם שיצא בבוקר מן הבית.

ועדיין אינך יכול לומר: "אני כועס." או: "אני חרד." או: "אני עצוב." אולי מפני שכל אלה עדיין אינם קיימים.

אנחנו רגילים לחשוב שרגשות הם אבני הבניין הראשונות של הנפש. אני חושב שההפך קרוב יותר לאמת. מה שמופיע ראשון אינו רגש. מופיע עולם. עולם שיש בו גוף, זמן, קצב, זיכרון, יחסים, אפשרויות, קרבה ומרחק, משמעות וחוסר משמעות.

אני קורא לזה מצב תודעה: לא תוכן בתוך נפש קבועה, אלא אופן שלם שבו גם העולם וגם אני מופיעים יחד.

ורק אחר כך אנחנו מתחילים לחתוך מתוכו חלקים. אנחנו אומרים: זו חרדה. זה כעס. זה אבל. זה ייאוש.

הקטגוריות הללו אינן שקר. הן עוזרות לנו לחשוב, לדבר, להבין וליצור שפה משותפת. אבל הן אינן נקודת המוצא. הן אחת הדרכים האפשריות לארגן את החוויה.

ויש כאן יותר מצמצום. קטגוריה אינה מראה. היא פעולה. כשאני אומר "חרדה", איני רק מזהה משהו שכבר היה שם — אני חותך אותו מתוך מצב שלם, ובאותה תנועה גם יוצר דרך מסוימת להיות אדם. השם אינו מתאר את החוויה; הוא מארגן אותה, ומארגן גם את מי שחווה אותה. כל הגדרה מאירה דבר אחד, מחשיכה אחרים, ומולידה סוג מסוים של אני.

כי אותו דבר קורה גם ל"אני". אנחנו נוטים לדמיין שיש בתוכנו עצמי יציב, העומד מן הצד ומתבונן במה שעובר עליו. כאילו יש מנהל פנימי שתפקידו לזהות רגשות, להעריך אותם, לווסת אותם ולהחליט כיצד להגיב.

אבל ברגעים החשובים באמת אינני פוגש אדם כזה. כאשר אדם מתאהב. כאשר הוא מתאבל. כאשר הוא יוצר. כאשר הוא מתפרק. כאשר הוא פוחד. אין "אני" יציב שנשאר מחוץ לכל זה. גם הוא משתנה. גם הוא נוצר מחדש.

העצמי אינו רק מי שחווה את העולם. הוא חלק מן העולם שנוצר באותו רגע.

ב. אם כך — מה עושה המטפל?

אם זה מה שאנחנו פוגשים — לא רגש בודד אלא מצב שלם, חי, שזז כל הזמן — מה בכלל יכול מטפל לעשות מולו?

מישהו יושב מולי וכואב לו. ומשהו בי כבר רוצה לעשות. לזהות. להבין. לתת שם. להציע מה לעשות. זה הרפלקס שלמדנו: לפרק את מה שמופיע לרכיבים, ולעבוד על כל אחד בנפרד.

אבל אני חושב שזה לרוב מחמיץ. כי האדם שמולי אינו מכונה עם תקלה. אין בו "חרדה" אחת שאפשר להוציא ולתקן. יש מצב שלם, חי. ואני לא יכול לעמוד מבחוץ ולתפעל אותו. אני יכול רק להיכנס איתו פנימה.

ולכן איני משנה את האדם. אני משנה את תנאי המפגש.

אינני מאמין שהטיפול מתרחש משום שמצאתי את הפירוש הנכון, או אמרתי את המשפט המדויק בזמן הנכון. לעיתים שינוי מתחיל הרבה לפני כן — כאשר משתנים התנאים שבתוכם אנחנו נפגשים. לפעמים זה הקצב. לפעמים השתיקה. לפעמים המרחק. לפעמים השפה. לפעמים הזמן שאנחנו מאפשרים לדבר מסוים להתקיים לפני שאנחנו מעניקים לו שם.

אלה אינם פרטים טכניים. אלה התנאים שבתוכם הנפש חושבת.

ואני לא יוצא מזה שלם. אם באמת קרה משהו בינינו — גם אני השתניתי. זה אינו מפגש של מי שיודע עם מי שאינו יודע. זה מפגש של שני אנשים, ואם נוצר ביניהם משהו — שניהם נעשים אחרים.

הדבר הקשה ביותר עבורי הוא לרפות את היד שאוחזת בהגה. לא לוותר על תשומת הלב, לא להירדם — אלא לתת לעצמי להיכנס לתהליך שגם אני מקבל בו צורה. זה מפחיד, כי איני יודע מראש מה ייוולד. אבל זה בדיוק מה שיש בלב הטיפול: לא לשלוט בתוצאה — אלא לאפשר לה להיוולד.

ולכן אינני ממהר לקרוא לדברים בשם. יש פיתוי גדול לעשות סדר, לומר "אז זו בעצם חרדה", ואז יש הקלה — לרגע. אבל לעיתים, ברגע שנתתי שם, משהו חי מת. מה שעדיין לא קיבל מילה אינו בהכרח בלבול או כשל. לפעמים הוא דווקא המקום שבו משהו עוד נושם.

לכן אינני שואל רק "מה האדם מרגיש?", ואפילו לא רק "מה הוא חושב?". אני שואל: באילו תנאים הוא מסוגל לחשוב ולהרגיש כך — והאם נוכל ליצור יחד תנאים אחרים.

ג. כיצד נוצר שינוי?

אנחנו רגילים לחשוב שכך מתרחש שינוי. מבינים את הבעיה. מנתחים אותה. עובדים עליה. מתקנים. כאילו הנפש היא מכונה, והשינוי הוא החלפת חלק שהתקלקל.

אני חושב ששינוי מתרחש בדרך אחרת. לא מפני שמישהו "עבד על" חרדה, או פתר את הכעס, או שכנע את האדם לחשוב אחרת — אלא מפני שמשהו עמוק יותר השתנה. האופן שבו העולם מופיע לו. האופן שבו הזמן זורם. האופן שבו גופו נוכח. האופן שבו הוא פוגש אדם אחר. האופן שבו הוא מסוגל לשאת את מה שקורה.

כלומר, מה שמשתנה אינו תוכן אחד בתוך נפש קבועה. משתנה מצב התודעה כולו — האופן שבו העולם, הזמן, הגוף והעצמי מופיעים יחד. וכאשר מצב התודעה משתנה, החוויה אינה יכולה להישאר כשהייתה. לא משום שתיקנו אותה, אלא משום שהיא נוצרת עכשיו בתוך עולם אחר.

וכאן נמצא ההיפוך העמוק ביותר.

איננו חווים דבר ואז נותנים לו צורה. לעיתים קרובות הצורה היא שיוצרת את החוויה. הקצב יוצר אותה. השפה יוצרת אותה. הציור, החומר, הטקס, המדיום — אינם מבטאים עולם פנימי מוכן. הם מולידים אותו. שמע מוזיקה: הגוף כבר נע, כבר נושם אחרת, עוד לפני שתוכל לומר "זו שמחה" או "זה עצב". הצורה כבר עשתה את שלה. מה שנקרא אחר כך "רגש" הוא רק שמו המאוחר של מה שהצורה כבר בראה.

את זה אני לומד מן האמנות. וכאן אני רוצה לומר משהו גדול.

האמנות אינה דוגמה, ואינה אפילו מודל. היא מקור ידע. במשך אלפי שנים שמרה האמנות גוף ידע שלם על האופן שבו חוויה נוצרת — על קצב, על צורה, על חומר, על זמן, על מתח, על פרספקטיבה ועל מצבי תודעה — ידע שהפסיכולוגיה שכחה, או מעולם לא ידעה לשאול עליו. כאשר צייר משנה את היחס בין אור לצל, את הקצב או את התנגדות החומר, הוא אינו "מתקן" את הציור — הוא משנה את התנאים שבתוכם הציור ממשיך להיווצר, ומתוכם מופיעה אפשרות שלא הייתה שם קודם. הציור, המוזיקה, הריקוד, השירה והטקס הם המעבדה הגדולה ביותר שיצרה האנושות לחקר היווצרות החוויה. הטיפול אינו צריך להמציא את הידע הזה מחדש. הוא צריך לחזור ולקרוא בו.

ולכן אין דרך אחת. לפעמים שינוי נולד מתוך שיחה. לפעמים מתוך שתיקה. לפעמים מתוך הקצב. לפעמים מתוך הגוף. לפעמים מתוך חומר. לפעמים מתוך משחק. לפעמים מתוך טקס. לפעמים מתוך שינוי ביחסים. אלו אינן טכניקות שונות, אלא דרכים שונות לשנות את התנאים שמהם החיים ממשיכים ליצור את עצמם.

ד. איזה אדם מייצרת הפסיכולוגיה?

ראינו שכל שם הוא פעולה — שהוא אינו מתאר חוויה אלא חותך אותה, ויחד איתה יוצר סוג מסוים של אדם. מכאן נובעת השאלה האתית שמלווה אותי כל הזמן: לא רק אם אבחנה מסוימת נכונה, אלא איזה אדם היא יוצרת. האם היא מרחיבה את האפשרות לחיות, או מצמצמת אותה? האם היא פותחת עתיד, או סוגרת אותו?

קח את "כשל בוויסות". המושג מחזיר כמעט כל קושי אל היחיד: כשאדם מוצף, מדברים על כשל בוויסות; כשהוא נשחק, מחפשים את דפוסי החשיבה שלו; כשהוא מתנתק, מחפשים את מנגנוני ההגנה שלו. אבל פעמים רבות הסבל אינו נובע רק מן האדם. הוא נולד גם מתוך תנאים — מתוך יחסי כוח, מתוך בדידות, מתוך קצב חיים שאינו אנושי, מתוך סביבות שאינן מאפשרות לחשוב, לנשום, להתאבל, ליצור או פשוט להיות. ילד שאינו מצליח לשבת בכיתה אינו בהכרח "לא מווסת" — אולי הכיתה אינה בנויה לגוף שלו.

וכך גם האבחנה. "זו הפרעת ויסות", "זה מנגנון הגנה", "זו פתולוגיה" — כל אחת מהאמירות האלה אינה רק מתארת אדם; היא מעצבת אותו. היא קובעת מה ייחשב לבעיה, ומה אפשר עוד לקוות.

וזו גם הסיבה שאינני רואה בטיפול תהליך של אופטימיזציה. אינני חושב שמטרת החיים היא להפוך לגרסה יעילה יותר של עצמנו, או מותאמת יותר לדרישות הסביבה. בעיניי, חיים אינם נמדדים בכמות השליטה, אלא בכמות החופש — ביכולת להשתנות, ליצור משמעות חדשה, לאהוב, לשאת מורכבות, ולהמשיך להיוולד גם כאשר החיים מחייבים אותנו לוותר על מי שהיינו.

לכן אינני שואל אם אדם מנהל היטב את עצמו. אני שואל אם הוא עדיין מסוגל ליצור את עצמו.

ה. האופק

הפסיכותרפיה היצירתית אינה מבטיחה חיים ללא כאב. אינה מבטיחה איזון. אינה מבטיחה אושר.

היא מבקשת דבר אחד: להבין כיצד החיים ממשיכים להוליד את עצמם — גם כאשר הכול מתפרק.

היא אינה מחפשת אדם שקוף לעצמו, שמנהל את רגשותיו ללא הפסקה, מדווח על עצמו ומתקן את עצמו בלי הרף. היא מבקשת לשבור הכרח אחד: שהחוויה תצטרך להופיע מיד כאובייקט, ושהאדם יצטרך להופיע מיד כמנהלו. כדי שה"פנים" יוכל לשוב להיות גם מקום של שהות, של אי-בהירות, של צורה שטרם הוכנעה — ושל יצירה.

ובעצם, זה אינו דף על יצירתיות. זה דף על חיים. היצירתיות אינה הנושא — היא התשובה.

השאלה ישנה ופשוטה: מה הופך חיים לחיים? הפסיכולוגיה המודרנית כמעט שכחה לשאול אותה, והחליפה אותה בשאלה "כיצד מתקנים את האדם?". הפסיכותרפיה היצירתית מנסה להחזיר את השאלה הראשונה למרכז:

לא כיצד שולטים בחיים — אלא כיצד הם ממשיכים להיוולד.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).

שליחת הודעה