שפה כמבנה של הלא־מודע

לאקאן, החסר והתשוקה

התשובה הרביעית מתוך עשר לשאלה מהי שפה? · לתשובה הקודמת

לפני שני דפים עזבנו את הסימן של סוסיר — ההבדל הטהור, מה שכל האחרים אינם. ואז נכנסנו עם היידגר אל הבית, וגילינו שהשפה מדברת דרכנו. עכשיו בא אדם שלוקח את הסימן של סוסיר ועושה בו מעשה אלים: הוא מכניס אותו אל תוך הנפש.

ז'אק לאקאן טען שאפשר לקרוא בעזרת סוסיר לא את השפה בלבד, אלא את הלא־מודע עצמו. וכך נולד המשפט המסחרר:

"הלא־מודע בנוי כמו שפה." — ז'אק לאקאן

שיבה אל פרויד

כדי להבין מה קיצוני כאן, צריך לזכור אל מי לאקאן חוזר.

זיגמונד פרויד גילה, בסוף המאה התשע־עשרה, שמשהו מדבר בנו בלי שנתכוון לו. פליטת פה, חלום, תסמין גופני שאין לו הסבר רפואי, בדיחה שנאמרה לפני שהחלטנו לומר אותה — כל אלה, טען, אינם רעש. הם אמירות. יש בהם היגיון, אפשר לפענח אותם, ומשהו מבקש להיאמר דרכם.

אבל פרויד עצמו תיאר את הלא־מודע לרוב במונחים של כוח: דחפים, אנרגיה, לחץ שמחפש פורקן, סכר וזרימה. כאילו מתחת למילים יש מרתף אפל של חומר גולמי שקדם להן, והמילים הן רק מה שעולה ממנו אל פני השטח.

לאקאן, שקרא לפרויקט שלו "שיבה אל פרויד", טען שפרויד עצמו לא הבין עד הסוף את מה שגילה. שכל הכלים שפרויד השתמש בהם — פענוח חלום, פירוש תסמין, קריאת פליטת פה — הם כלים לשוניים. שהחלום פועל בדחיסה ובהחלפה, כלומר בדיוק כמו מטפורה ומטונימיה. ושאם כך, אין שם למטה שום דבר טרום־לשוני. גם התהום שלנו כתובה.

המילה הקטנה "כמו"

שימו לב למילה הקטנה. כמו. לא "הלא־מודע הוא שפה", אלא בנוי כמו שפה — אותם חוקים, אותה לוגיקה של הבדלים.

לאקאן לא אמר שהעומק שלנו מלא במילים. הוא אמר שהעומק מסודר לפי אותו דקדוק בדיוק שבו מסודרת השפה. וזה מהפך בכל מה שחשבנו על "פנימיות": לא בור של דחפים שממתין לתרגום, אלא מבנה שכבר עשוי מן החומר שאנחנו חושבים שרק מתאר אותו.

המסמן מעל המסומן

ומה שלאקאן עשה לסימן של סוסיר מחדד זאת. סוסיר כתב מסמן ומסומן זה לצד זה. לאקאן הפך אותם וכתב את המסמן מעל המסומן — ואת הקו המפריד ביניהם קרא בשם: התנגדות.

הקו הוא חוצץ. המסמן לעולם אינו נופל בשלמות אל תוך משמעותו; הוא מחליק על פניה, נבלם.

וממילא, טען לאקאן, למסמן יש בכורה: לא המשמעות מולידה את המילה, אלא רשת המילים היא שקובעת מראש אילו משמעויות בכלל אפשריות לנו. אנחנו איננו בעליה של השפה. אנחנו נולדים לתוך רשת שהייתה כאן לפנינו וממתינה לנו, ורק בתוך משבצותיה נוכל אי־פעם לרצות, לחלום, לסבול.

שלושה סדרים

לאקאן חילק את החוויה לשלושה ממדים השזורים זה בזה, ובלעדיהם קשה לעקוב אחר שאר דבריו.

הסמלי — סדר השפה, החוק, השמות והמוסכמות. הרשת שאליה נולדנו.

המדומה — סדר הדימוי והזהות: האופן שבו אני רואה את עצמי כשלם, מזהה את עצמי בהשתקפות, מדמיין מי אני בעיני האחר.

הממשי — ולא במובן של "המציאות". הממשי הוא בדיוק מה שאינו מצליח להיכנס לשפה: מה שנשאר מחוץ לסמלי ומסרב להיאמר. הכאב שאין לו מילה. הרגע שלא ניתן לספר. מה שחוזר שוב ושוב בטראומה מפני שמעולם לא הצליח להיעשות סיפור.

השלושה אינם שלבים. הם פועלים בו־זמנית — וכל חיים אנושיים נעים ביניהם.

שלב המראה

המושג המזוהה ביותר עם לאקאן שייך לסדר המדומה.

בגיל שישה חודשים עד שנה וחצי, לערך, התינוק מזהה את עצמו במראה. זהו רגע של שמחה: לראשונה הוא רואה שלם — גוף אחד, מתואם, בעל גבול. אלא שהחוויה הפנימית שלו באותו רגע היא דווקא הפוכה: הוא עדיין אינו שולט היטב בגופו, אינו יכול ללכת, חש את עצמו מפוזר ותלוי.

כלומר הדימוי מקדים אותו. הוא מזהה את עצמו במשהו שהוא עדיין אינו — ובחוץ.

מכאן, טען לאקאן, נובע משהו שנשאר איתנו לתמיד: העצמי שלנו נבנה מלכתחילה מבחוץ, מדימוי, מן האופן שבו ראו אותנו. יש בזה שמחה, ויש בזה גם ניכור קבוע — פער בין מי שאני חש שאני לבין הדמות שאני מזהה כ"אני". מי שעובד בקליניקה פוגש את הפער הזה כל הזמן: אנשים שכל חייהם מנסים להתאים לדימוי שנקבע להם, ואינם מבינים מדוע ההצלחה אינה מרגישה כמו הצלחה.

החֶסֶר

אבל הנה השאלה שלאקאן, מכל ההוגים, עונה עליה בחדות הגדולה ביותר: למה זה מדבר? מה מניע את כל המנגנון?

התשובה שלו: ההיעדר. חֶסֶר.

אצל לאקאן, הכניסה אל השפה היא־היא כינונו של החסר. בטרם מילה, מתאר לאקאן, התינוק שרוי במעין רצף שאין בו עדיין הפרדה חדה בין עצמו לאם, בין פנים לחוץ. וברגע שהוא נכנס אל הסדר הסמלי, הוא מקבל את כל המילים — ומאבד את הרצף. בתמורה לשם, הוא מוותר על השלמות שקדמה לו.

וזה העיקר: המילה לעולם אינה ממלאת את החור שהיא פתחה. תמיד נשאר עודף, שארית, משהו שאבד ואינו שב. לאקאן קרא לזה manque-à-être — מחסור־של־הוויה, חור בלב הקיום.

והתשוקה, התשוקה עצמה, אינה אלא העקבה של הפער הזה: הכמיהה הנצחית אל האובייקט שיסתום את החסר. לאקאן נתן לו שם — אובייקט a — והדגיש שאין הכוונה לחפץ מסוים. זהו האובייקט שלעולם לא יימצא, מפני שהוא איננו דבר כלל; הוא שמו של החסר עצמו. כל דבר שאנחנו רודפים אחריו רק תופס את מקומו לזמן־מה, ומאכזב, ומועבר הלאה.

כל מה שאמרנו עד כה על שפה שנולדת מן הפער — לאקאן נותן לו שלד. עד כאן זו הייתה תובנה; אצלו זו מכניקה של הנפש. להיכנס לשפה פירושו להיפצע בחסר שאין לו מרפא, ולהתחיל לרצות. וכל מילה שאנו אומרים לאחר מכן נמתחת מעל אותו חור ראשון.

ומה אם התינוק אינו מפוזר כלל?

וכאן ראוי לעצור, מפני שהתמונה הזאת ספגה ביקורת רצינית — ודווקא מכיוון שלאקאן לא יכול היה לפטור.

דניאל שטרן, שחקר תינוקות במעבדה ולא רק בשחזור של מבוגרים על ספה, טען שאין שלב של אי־הבחנה. תינוקות, לפי הממצאים, מבחינים בין עצמם לאחר כמעט מן ההתחלה: הם מגיבים אחרת למגע של עצמם ולמגע של אחר, מזהים את קול האם, ומצפים לתגובה בקצב מסוים ומופתעים כשהוא נשבר. אין רצף בלתי־מובחן שממנו נופלים; יש מלכתחילה שניים שנפגשים.

ואם כך, החסר אינו נולד בכניסה אל השפה. הוא נולד ביחסים — בפער בין מה שתינוק מבקש לבין מה שנענה, בין מה שהוא מסמן לבין מה שהובן.

זו אינה הפרכה של לאקאן; זו הזזה של מרכז הכובד. אצלו החסר הוא מבני ולשוני. אצל שטרן הוא בין־אישי. וההבדל הזה אינו אקדמי: הוא קובע אם הטיפול עוסק בקריאת המבנה, או במה שקורה בין שני אנשים בחדר. התשובה הבאה נכנסת בדיוק דרך הסדק הזה.

הכלא והמנוע

וכאן חובה לאחוז בשני הקצוות בבת אחת, שלא ליפול אל צד אחד בלבד.

יש בלאקאן קול קודר — הסובייקט המנוכר, המדובר בשפה שאינה שלו, כלוא ברשת מסמנים שקדמה לו, נשלט בידי תסמין שאיננו מבין. זה צד הכלא, צד ההתנגדות.

אבל יש בו גם הקול ההפוך, וטעות תהיה להחמיצו: החסר איננו רק פצע — הוא גם המנוע. לולא החסר לא הייתה תשוקה, ולולא תשוקה לא היה דבר. לאקאן, שירש מרומן יאקובסון את ההבחנה בין מטפורה למטונימיה, ראה במטפורה את הרגע שבו מסמן חדש עולה על פני אחר ומוליד משמעות שלא הייתה — ממש הרגע שבו נולד דבר שלא היה.

הפער אינו רק מה שכולא אותנו במילים. הוא גם מה שמכריח את המילים, לנצח, להמשיך להיוולד.

דיבור ריק, דיבור מלא

ובקליניקה שני הקצוות האלה נפגשים.

לאקאן הבחין בין "דיבור ריק" ל"דיבור מלא" — בין המילים שממלאות את החלל כדי לא לומר דבר, לבין הרגע הנדיר שבו הסובייקט אומר משהו שנוגע בחסר עצמו. והטיפול, לתפיסתו, אינו בא לסתום את החור. הוא בא לאפשר לאדם לדבר מתוכו — לא להיפטר מן הפער אלא להכיר בו, למצוא אליו מילים משלו במקום המילים שנכפו עליו.

וזה, אם תרצו, בדיוק מה שקורה גם בסדנה: לא מילוי החֶסֶר, אלא מתן צורה למה שנותר בלתי־נאמר — בצבע, בחומר, בשתיקה שבין שני משפטים.

בראשית הייתה המילה

ויש כאן, לבסוף, לולאה שאי אפשר להתעלם ממנה.

שער האשכול מצטט את הפסוק מהבשורה על־פי יוחנן — "בראשית הייתה המילה". לאקאן עצמו חזר אל הפסוק הזה, תהה מדוע verbum תורגם "מילה" ולא "אמירה", והזכיר ש"לוגוס" היווני מכוון לשפה, לא לדיבור. הוא ראה בפתיחת יוחנן כמעט ניסוח מוקדם של תורתו: שבבסיס הכול, בבראשית עצמה, מונחת לא החוויה ולא הגוף — אלא הסֵדר של המילה.

הלא־מודע, בעיניו, הוא ההד הפרטי של אותה בראשית: כל אחד מאיתנו נברא, מחדש, בכניסתו אל השפה.

וכאן, שוב, אני מרגיש את הסף. לאקאן, שכל תורתו על חֶסֶר, מוליך ישר אל היצור שאין בו חסר כלל — יש לו כל המסמנים ואף פער. אבל את זה אני משאיר מקופל, עד התשובה העשירית.

ובינתיים, שאלה קרובה יותר. לאקאן אמר שהלא־מודע הוא השיח של האַחֵר — אבל מיהו האחר הזה? אצל לאקאן הוא בעיקר מבנה, רשת המסמנים עצמה. ומה אם האחר הוא קודם כול אדם חי — זה שיושב מולנו, מקשיב, עונה? ומה אם המילה שאנחנו אומרים מגיעה אלינו כשהיא כבר מלאה בקולותיהם של אחרים, ורק מה שאנחנו עושים בה הופך אותה לשלנו?

מקורות

• Lacan, J. (2006). Écrits: The first complete edition in English (B. Fink, Trans.). Norton.
• Stern, D. N. (1985). The interpersonal world of the infant. Basic Books.
• פרויד, ז' (2007). פירוש החלום. עם עובד.

אודותי

שלום, שמי זיו אייל. אני פסיכותרפיסט, אמן פעיל ומלמד אמנות כבר למעלה מ-30 שנה. בעל תואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת קורנל בניו יורק, וחבר באיגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA).